פרשת מקץ
"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא', א').
הפסוק הזה פותח את פרשת גאולתו של יוסף מבית האסורים, כאשר בא הקץ ("מקץ") לתקופת מאסרו.
המילה מקץ עצמה מרמזת גם להטלת הגבלה – מאסר, שהרי "קץ" פירושו הגבלה.
יוסף הצדיק, גם בהיותו במאסר, מקום ה"קץ" וההגבלות, לא היה אסיר בנפשו. תורתו, שהייתה שמורה בליבו, האירה לו את חשכת המאסר ומילאה אותו שמחה ותענוג בלתי מוגבלים.
הגבלות המאסר לא הצליחו להגבילו באמת. כיוון שכך, הייתה אכן הגבלת המאסר רק לפי שעה, ותיכף לשחרורו מבית האסורים הוא יצא למלוך על כל מצרים.
בית כלאו של יוסף, המקום אשר אסירי המלך אסורים. מרמז לעולם הזה המוגבל אליו הורדו נשמות ישראל – בניו של אלוקים "להתלבש" בגוף המוגבל, כדי לקיים בו תורה ומצוות. הדמיון לבית הכלא בולט בעיקר בתקופת הגלות.
עלינו להיזכר ביוסף ולדעת, שכל מציאות של הגבלה כלשהי, זרה היא לנו, כיון שיהודי במהותו הינו בלתי מוגבל. על כן אין ספק כי תקופת ההגבלות הנוכחית זמנית היא, ומטרתה להאיר את העולם, גם כפי שהוא במצב של נחיתות וגלות, באור התורה והמצוות, וכיון שהתמלאה השליחות הרי תיכף באה הגאולה השלימה.
