החתן בן ארבע והכלה בת שבע
שני הבנים עמדו בפני אביהם במורא ובהכנעה, ציפו לאמרי פיו. "ברצוני להציע לשניכם שידוך", פתח הרבי בקול חרישי, "מבקש אני להציע את בנך שלום דובער – הצביע לעבר מהר"ש – עם בתך הצעירה שטערנא שרה – החווה באצבעו לעבר בנו החמישי שלימים שימש כאדמו"ר באוורוטש ● סיפור שידוכיו של אדמו"ר הרש"ב לרעייתו הרבנית מרת שטערנא שרה ● מאת מנחם זיגלבוים
א
בית רחב למדי היה בית העץ של כבוד קדושת אדמו"ר ה"צמח צדק" במרכזה של ליובאוויטש. סביב חצר ולה בוסתן עצי פרי מלבלבים. גם סוכות גפנים משולבים באילנות ועשבים, היו בחצר למנוחה ולשלווה. הן היו בשימוש בעיקר בחודשי הקיץ. כאן ביתו של הרבי שעיני רבבות עמך בית ישראל נשואות אליו; זה המקום ממנו יוצאת אורה לאלפי חסידי ליובאוויטש אשר מקרוב ומרחוק הומה לבם אליו.
כאן, בחצר הרבי, נמצאת משפחת המלוכה – הרבי שיאריך ימים, רעייתו הרבנית מרת חיה מושקא, ושבעת בניו הקדושים, כולם מופלגים בתורה וביראה, הם נשותיהם בניהם ובנותיהם. כאן היא ממלכתו של הרבי, זוהרת ומאירה.
הנכדים והנכדות נכנסים ויוצאים בבית הרבי, הם משתובבים ומשחקים במשחקי ילדוּת, זוכים לתשומת לב מפנקת מצד הרבנית שתחיה, ומדי פעם בפעם אף מפנקת אותם במיני מתיקה. מעשי המשובה והבעת השעשוע נמוגה מעל פני הנכדים כשהם מתקרבים אל הסבא הגדול. כבר בגילם הפעוט הם חשים ביראת כבוד, ברוח האצילית המרחפת בחדרו הקדוש ובשכינה האופפת מעל. המושג "ז-יי-ד-ע" הפך למושג מעורר רטט של התרגשות. כבר בגיל ינקות הם חשים בזאת, והנהגתם בהתאם.
בין הנכדים שהתרוצצו בבית הרבי, היה גם שלום דובער הקטן, האמצעי בבניו של רבי שמואל, בן זקוניו של הרבי ורעייתו רבקה.
שבעה בנים היו לו לרבי ה"צמח צדק", ולהם צאצאים מבורכים בברכת ה', ששים ומאירים. אך דומה כי ליחס מיוחד זכה הנכד שלום בער הפעוט, יחס של חיבה ואהבה גלויה מצד הסבא הגדול. עוד קודם לידתו היה שותף הסב לשני חלומות מפעימים שחלמה אמו הרבנית רבקה בקשר ללידתו – בחלומה באו אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי ובירכוה בברכת "בן טוב", ואף ציוו עליה ועל אישהּ, רבי שמואל, לכתוב ספר תורה.
לאחר לידתו זכה הפעוט ליחס מיוחד. ברית המילה שלו התקיימה באופן נדיר בחדרו של אדמו"ר ה"צמח צדק" במעמד מצומצם של חסידים ומשפחת הרבי, כאשר הרבי מסביר זאת בכך שהלוחות השניות ניתנו בחשאי ודווקא עליהם נאמר "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם". דומה כי יותר מרמז היה טמון בדברים נשגבים אלו... אם לא די בכך, הרי שה"צמח צדק" עצמו העניק באותו מעמד את השם שלום דובער, על שם סבו ועל שם אדמו"ר האמצעי. בעת קריאת השם נימק ואמר: "רש"ב בשר שבר – צריכים לשבור בשר הגוף, ונולד כ' חשוון תרכ"א, שיש בזה שני כפי"ן, רמז לכתרא עילאה". אח, הכתר...
יחס נפלא זה לנכדו המשיך לאורך השנים. בהיותו בן שלוש שנים, ציווה הרבי את בנו מהר"ש לערוך את התגלחת והנחת פיאות הראש, בחשאי. אף זאת ביקש, שבלילה שלפני התספורת יישן הילד בחדרו שלו – ב'גן עדן העליון', לא פחות... לאחר שר' חיים בער המשרת נטל את ידי הפעוט בבוקרו של יום כ"ף מרחשוון תרכ"ד, אמר הרבי עם הילד את הברכות ואף ענה 'אמן' מתונה אחר כל ברכה וברכה. בתום תפילת שחרית, קרא הרבי לבנו מהר"ש וכלתו הרבנית רבקה, הורי הפעוט, ובמילים ספורות ומדודות העביר את לו את שרביט ההנהגה והנשיאות של ממלכת ליובאוויטש העתידית:
"פח השמן הרוחני שנתן מורנו הבעל שם טוב לתלמידו מורנו הרב המגיד ממעזריטש למשוח את רבנו הזקן, למשוח אותו לנשיאות לדורותיו, הנה בכוח זה נמשך חותני, הרבי האמצעי, ואני בכוח זה משחתי אותך ובכוח זה הנני מושחו", אמר והורה באצבעו על הפעוט שהביט בהוריו ובסבא בעיניים גדולות, תמות וזכות...
דור חדש נמשך באותו רגע בשרשרת הנשיאות של ליובאוויטש – – –
כבר באותו יום סגולי של תחילת חורף ליובאוויטשי, הכניסוהו לחדר שלא היה אלא כתה ב'חדר שני' של בית המדרש הקטן של הרבי. הרבי עצמו השתתף באירוע ובעיצומו אף זרק סוכריות לרוב מעל ראשו של הילד.
נשא הילד את עיניו התמות כלפי מעלה, תוהה מהיכן הגיעו סוכריות מתוקות אלו.
"המלאך מיכאל זרק אותן" – אמר הסבא, וזה קיבל את הדברים ברצינות רבה שמר את הסוכריות של המלאך ולא העז לאוכלן. יקרות היו בעיניו עד מאוד.
בזכות סמיכות כתת התלמידים לחדרו של הסבא, היה שלום דובער הפעוט נכנס בכל בוקר, קודם הלימוד בחדר, עם אחיו הגדול, זלמן אהרן, לחדרו של הסבא לאחל לו "צפרא טבא". מבין כל הנכדים זכו שניים אלה לקירוב נפלא יומיומי זה. כשהיו השניים נכנסים, היו עיניו של ה"צמח צדק" ניתקות מתוך האותיות הקטנות שלפניו ומביט במבט שופע אהבה ורכות בשני נכדיו. בייחוד היה משתעשע עם שלום דובער ושואלו על אודות תוכן לימודיו ביום האתמול.
ביקור שחרית זה היה עבור שני הזאטוטים לדבר חוק מדי יום ביומו. דווקא במעמד זה הוכרעה ההכרעה לגבי המשך עתידה של נשיאות ליובאוויטש לדורותיה, ומעשה שהיה כך היה:
נוהג היה הרבי ה"צמח צדק" לתת כל יום לנכדיו חמש "קופיקות" כדמי כיס. יום ראשון אחד שעה שבאו אליו נכדיו כדרכם מדי יום ביומו, שינה הסבא ממנהגו ואמר:
"נותן אני לכם היום שלושים פרוטות מראש בעבור כל השבוע. אך מי מכם שירצה – יוכל לבוא גם כל יום!"
הסתפקו הנכדים במתנה זו ולא באו עוד באותו שבוע – פרט לשני ילדים – הרז"א והרש"ב, שהמשיכו לבוא כדרכם בכל יום.
באחד הימים של אותו שבוע, איחר הילד זלמן אהרן למועד הקבוע, ואחיו שלום דובער נכנס לבדו לחדרו של הסבא לביקור היומי. כאשר נפגשו שעה קלה לאחר מכן, סיפר שלום דובער בן החמש לאחיו כי כבר ביקר אצל הסבא. ביקש זלמן אהרן מאחיו שיתלווה אליו עוד פעם, ונענה לו. כאשר חזרו אל בית הסבא – נדהמו לראות קהל רב שמילא את הבית מפה לפה: סבא הסתלק מהעולם...
לימים, כאשר סיפר זלמן אהרן לאביו אדמו"ר מהר"ש על אותו איחור, נענה לו אביו בהתרגשות: "הלוא הוא נתן לאחיך את הכול!"...
ב
שנת תרכ"ה.
שלום דובער הזאטוט, בן ארבע שנים בלבד, אך מוחו ולבו פתוחים במידה רבה. כבר אז ידע מי ומה הוא סבו ה"צמח צדק", כמו שסבו ידע מה יהיה ערכו בימים הבאים.
"כשהייתי בן ארבע" – סיפר הרבי הרש"ב כעבור שנים רבות – "הייתי נכנס בכל יום לחדרו של סבי ה"צמח צדק" וסבא היה מספר לי סיפור מהתורה. פעם אחת הושיבני על ברכו, לקח את ידי וסרק בה את שערות זקנו".
אצל רבותינו נשיאנו הקדושים, אין תנועה אחת שאין בה כוונה עליונה. אין סתם תנועה מהכא להתם ובחזרה. מסתבר שגם סריקת שער זקנו של הסבא, היה בזה משמעות רבה. "זה עזר לי לקלוט היטב את מאמרי החסידות שלו. סרקתי היטב", הטעים הרבי הרש"ב.
שלום דובער בן הארבע משתובב כדרכם של הילדים בחצרו של הסבא. מבעד לחלון חדרו הקדוש הבחין בו הסבא ועיניו נחו עליו באהבה גדולה. לא חלפו שעות רבות, ואל 'קודש הקודשים' של החצר הליובאוויטשית זומנו שני בניו של הרבי: רבי יוסף יצחק, בנו החמישי, ורבי שמואל, בנו השביעי.
שניהם עמדו בפני אביהם במורא ובהכנעה, ציפו לאמרי פיו.
"ברצוני להציע לשניכם שידוך", פתח הרבי בקול חרישי, "מבקש אני להציע את בנך שלום דובער – הצביע לעבר מהר"ש – עם בתך הצעירה שטערנא שרה – החווה באצבעו לעבר בנו החמישי שלימים שימש כאדמו"ר באוורוטש והיה ידוע במעלותיו המופלגות, ובעיקר במידת הענווה המופלגת שלו.
רמז לכוונתו זו נתן הרבי זמן מה קודם לכן, כאשר באחד הימים השתובבו השניים, הנכד והנכדה, סמוך לחדרו של הסבא. הביט בהם הרבי ואמר קצרות "חתן וכלה". אביה של הילדה, רבי יוסף יצחק שנכח במקום, הבין מיד את כוונת אביו, ואף הוא הזדרז ותמה:
"אבא, שמא לכשיגדל לא יהיה ראוי לה?"
הניף הרבי ידו בביטול והשיב: "זה הקטן יגדל ממך"...
כעת, כשהציע הרבי זאת בצורה כה מפורשת, הוכרעה הכף והשידוך בא לידי פועל.
• • •
היה זה ביום ראשון, י' בחודש סיוון תרכ"ה, נכתבו ראשי הפרקים, ה"תנאים", בין אבי החתן כ"ק אדמו"ר מהר"ש ואבי הכלה רבי יוסף יצחק. היה זה מעמד מרגש, מיוחד במינו, והוא התקיים במעמד אביהם אדמו"ר ה"צמח צדק". אלו נכתבו בשני עותקים, כאשר העותק האחד ניתן לבית החתן והעותק הנוסף לבית הכלה.
באותה תעודת "תנאים" התחייב אבי החתן לתת לזוג הצעיר אלף רובל כסף. בנוסף לכך הבטיח כי במשך חמש שנים יהיה הזוג הצעיר סמוכים על שולחנו. גם אבי הכלה התחייב סכום נכבד – אלף וחמש מאות רובל כסף. אף הוא נטל על עצמו לכלכל את הזוג במשך חמש שנים. נהרו פניו של האב-הסבא, ה"צמח צדק", באור יקרות, ובו במקום הוסיף מצדו חמש מאות רובל כסף לזוג הצעיר.
כיוון שהחתן והכלה צעירים היו, ועליהם היה לגדול ולהתבגר, נקבעה החתונה לקיץ תרל"ה – עשר שנים לאחר מכן – בירושלים עיר הקודש. עם זאת, הצדדים שהבטיחו נדוניה, התחייבו להשליש מדי שנה בשנה חלק מהסכום האמור מבלי להמתין עד למועד החתונה. את המעות השלישו אצל אדם שלישי שהיה מהימן על שני האחים המחותנים. על שטר התנאים חתם מצד החתן ערב קבלן "הרב מו"ה משה יהודה ליב בהרב וכו' מוהר"ר יוסף בונם מבארדיטשוב", ממשפחת בית רבי. ערב קבלן מצד הכלה חתם אחיה של הכלה "הרב מו"ה שניאור זלמן מרדכי בהרב המפורסם וכו' מו"ה יוסף יצחק שליט"א", שכיהן כמורה צדק בקהילת ז'יטומיר.
לאות חשיבות המאורע, השתתף הרבי-הסבא עצמו בכתיבת ה"תנאים" בשני העותקים, כאשר רשם בכתב יד קדשו את האיחול "למזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב". מעבר לדף הוסיף וכתב את התחייבותו הכספית לבני הזוג: "גם אני מתחייב ליתן אי"ה מתנה לנכדיי היקרים שי' בכל שנה ושנה סך חמישים רוכ"ס [=רובל-כסף] ס"ה [=סך-הכל] חמשה מאות רוכ"ס נאום מנחם מענדל".
עם כתיבת שטר התנאים ישבו המחותנים, האחים הקדושים בחברת שאר בני המשפחה, לסעודת מצווה חגיגית, כאשר בראש השולחן יושב הסבא ה"צמח צדק" ומכבד את החגיגה הגדולה בנוכחותו. – אף נשא דברים לרגל המאורע. בין השאר הוא מספר על תקופתו הראשונה של אדמו"ר הזקן במעזריטש, שם שמע כמה סיפורים מהבעל שם טוב על אודות אהבת ישראל. והרבי הוסיף והפליג בדברים כהנה וכהנה.
ג
כבת שבע שנים בלבד הייתה הילדה שטערנא שרה בהיותה לכלה. עובדה זו לא היתה ידועה אף לה בעצמה עד שבגרה מעט. אף אחותה הבכורה שיינע ברכה לא ידעה על כך עד שהיא עצמה נעשתה כלה. "בהיותי בלנינגרד" – כתב החסיד ר' זלמן דוכמן בזכרונותיו – "סיפרה לי הרבנית שיינע ברכה כי 'רק לאחר שנהייתי כלה סיפר לי אבי שלשטערנא שרה כבר יש חתן – הבן האמצעי של הדוד מהר"ש".
החתן היה בן ארבע שנים בלבד. על אף היותו צעיר לימים, כבר היה ילד בוגר מכפי גילו. מסופר, כי ביום מלאת לו חמש שנים, הורה ה"צמח צדק" לבנו מהר"ש ולכלתו הרבנית רבקה, להכניס את בנם האמצעי לחדרו. עוד הוסיף והתנה כי זולתם, וזולת שניים מהמקושרים ביותר מבין החסידים שייכנסו אף הם, איש לא יידע מכך.
איש לא ידע מה בדיוק בירך הרבי את נכדו זה, אך במאורעות השנים דיבר על כך הרבי הרש"ב פעמים מספר, כאשר בכל פעם פניו הטהורות האירו באור יקרות, והוא גילה: "ברכתו של הסבא העמידה אותי במקום אחר לגמרי. הסבא עשה אותי לבעל כשרונות". מני אז, שנת החמש לחייו, החל הרש"ב לשקוד על דלתות התורה.
עשר שנים הפרידו בין כתיבת ה"תנאים" לבין יום החתונה שנקבע לקיץ תרל"ה. במהלך תקופה זו הביאו האחים הקדושים מתנות זה לזה כמנהג ישראל מקדמת דנא.
חמש שנים לאחר כתיבת ה"תנאים", בשנת תר"ל, שיגר רבי יוסף יצחק מאוורוטש מכתב לאחיו רבי שמואל שישב בליובאוויטש, שם הוא מזכיר על אודות מתנות החתונה.
בעזרת השם יתברך, יום ג' פרשת מטות מ' תר"ל,
רוב שלום וברכה לכבוד אהובי אחי מחותני ידיד נפשי הרב החסיד המפורסם וכו', מורנו הרב שמואל שי' ביתו וזרעו לברכה, וביחוד לבנו המיועד להיות חתני אי"ה, המופלג היקר ונעלה שלום בער שי'
".. בקשתי למסור להחתן שי' המתנה שקנה בפטרבורג, וליתן לו בעבורי כאלו אני שולחה מפה. וכמו כן לשלוח לבתי הכלה תי' המתנה, ולמה יונחו כך לעת עתה. ואי"ה עוד חזון ליתן עוד מתנות. השם יתברך ימלא לנו, בזכות אבותינו נ"ע, כל הנצרך בריוח.
".. והשם יתברך ישלח לו רפואה שלימה באמת ויהי' בריא ככל אנשים הבריאים, בזכות אאמו"ר נ"ע זי"ע ועכ"י [= ועל כל ישראל], ואומר שלום מאדון השלום.
כה דברי אחיו מחותנו הדורש שלומו מלב ונפש חפצה.
יוסף יצחק
ד
בשנים אלו לקראת החתונה, התעלה הילד הצעיר בתורה ובעבודה, ורומם את עצמו לדרגות גדולות ונפלאות. בשנים אלו קבע סדר ישר בהנהגתו היומיומית, כאשר הכול נעשה מתוך שמירת הזמן מדוקדקת, הן סדרי היום והן סדרי הלילה. כל אשר למד, בנגלה ובחסידות – הפנים בנפשו מתוך יגיעה גדולה עד שהדבר הגיע לידי ביטוי "בפועל ממש". כל דבר נעשה בסדר מדויק מתוך כוונה תחילה. "כשהייתי בן שתים עשרה" – העיד אדמו"ר הרש"ב על עצמו בעדות נדירה – "חינכתי את גופי שכל אבר יעשה את המוטל עליו לעשות. עיבדתי את גופי כפי הוראות השולחן ערוך".
אף אביו, אדמו"ר מהר"ש העיד: "בני רש"ב לא היה נער אף פעם. עוד בנעוריו היה ירא שמים ומסודר ויגע על כך, שהנהגתו תהיה בדרכי החסידות, ולקראת הבר מצוה שלו היה לחסיד בעל עבודה מסודרת".
באותה תקופה שקדמה לחתונה – הורה הרבי מהר"ש לבנו כי עליו ללמוד על מנת לקבל 'סמיכה' לרבנות, כפי שנהוג היה בבית נשיאי חב"ד, וזאת על אף שהיה צעיר ורך בשנים.
• • •
עשר שנים חלפו מאז נכתבו התנאים בין החתן והכלה, בין שני האחים שהפכו למחותנים. החתונה עצמה התקיימה במוצאי שבת קודש, י"א באלול תרל"ה בעיר מגורי הכלה, אוורוטש. שבעה ימים ארכה השמחה, כאשר במקביל אבי החתן, אדמו"ר מהר"ש, מנצח על השמחה הגדולה שהתקיימה בליובאוויטש. בימים אלה אמר הרבי שלושים ושניים, לב, מאמרי חסידות! דברי קורות החתונה ההיא, הלא הם כתובים בספר דברי הימים של ליובאוויטש.
ביום ראשון י"ט באלול, לאחר תום ימי השבע ברכות, שבו החתן והכלה לליובאוויטש וקבעו בה את מקום מגורם, בניין עדי עד.