שתי פתקאות
בשני כפרים סמוכים התגוררו שני יהודים. אחד מהם היה חסיד נלהב של צדיקים ושם בהם אמונו, ואילו אשתו – היא לא שמה מבטחה בצדיקים. לעומת זאת, היהודי האחר – הוא לא היה חסידם של צדיקים ולא בטח בדבריהם, אך אשתו בטחה בדברי הצדיקים ונתנה בהם אמון רב.
והנה חלה הכפרי – זה שבטח בצדיקים, במחלה קשה. הוא פנה לרופאים, והללו רשמו לו תרופות למכביר, אך ללא הועיל. המחלה הוסיפה לקנן בגופו. בצר לו, ביקש הכפרי החולה ממקורביו, שיסעו לאחד מצדיקי הדור, כדי שיתפלל עליו לרפואה שלימה. אשתו של אותו כפרי, שכאמור, לא שמה מבטחה בצדיקים, החליטה לעשות את רצון בעלה ונסעה לצדיק מרוז'ין.
בדרכה עברה האישה בכפר הסמוך, אשר בו גר היהודי שלא שם מבטחו בצדיקים. בדיוק באותו יום נקלע אותו כפרי לצרה גדולה: הגיע המועד לשלם לפריץ את דמי חכירת הפונדק, ובכיסו אין אפילו פרוטה אחת! אשתו של אותו כפרי מאמינה נלהבת בצדיקים היתה, ובראותה את חברתה הנוסעת לצדיק מרוז'ין, החליטה להצטרף אליה.
הגיעו השתיים אל ביתו של הצדיק מרוז'ין. ושם, בטרם נכנסו אל הרבי, רשמו "פתקאות" ובהן שטוחות הבקשות מן הצדיק.
לא ידוע כיצד אירע הדבר, אך שתי הנשים החליפו את פתקותיהן, בלי שתרגשנה בכך, וכל אחת הגישה לצדיק מרוז'ין את פתקת חברתה: אשת החולה מסרה את הפתקה, שבה בקשה חברתה עיצה לתשלום דמי החכירה, והצדיק השיבה: "ה' יושיעך!" ואשת הפונדקאי הגישה לצדיק את הפתקה בדבר הבעל החולה, ולה השיב הצדיק: "צריך לשים עלוקות". (עלוקות הן בעלי חיים קטנים, שתכונתם למצוץ דם. בעבר השתמשו בהן כדי לרפא מחלות שונות).
אותה אישה, שכזכור האמינה בצדיקים ללא סייג, כלל לא התפלאה לשמע התשובה: "צריך לשים עלוקות", תשובה שלא התאימה כלל לשאלתה בדבר דמי החכירה. היא ידעה, כי אחר דברי הצדיק אין לערער! שבה איפוא הביתה וסיפרה לבעלה, כי הצדיק נתן סגולה, שתחלצם מהצרה שאליה נקלעו: להשתמש בעלוקות! התפלא בעלה למשמע התשובה המוזרה, ואף שלא האמין בדרך כלל לדברי צדיקים, החליט לקבל הפעם את העיצה.
בהגיע מועד פרעון החוב – וכסף עדין לא היה לו לכפרי – עשה כעצת הרבי: שכב במיטתו והניח על גופו עלוקות מוצצות דם. הללו, כדרכן, פצעוהו ודם זב מגופו. והנה הגיע לביתו שוטר בשליחות הפריץ, והודיע, כי אם עד סוף היום לא יפרע החוב – יגורשו הכפרי ובני משפחתו מביתם. את פני השוטר קידם היהודי, כשהוא שוכב במיטה ודם זב מגופו. מיהר השוטר לשוב לפריץ ולספר לו את שראו עיניו: "היהודי מוטל במיטתו, מתבוסס בדמו"...
סירב הפריץ להאמין: הן רק ביום האתמול ראה את היהודי והוא בריא ושלם! "הבא אותו מיד לכאן", הורה הפריץ לשוטר, "וכלל לא אכפת לי אם פצוע הוא ודם זב מגופו".
עד מהרה הובאה מטתו של היהודי אל חצר בית האחוזה. אשת הפריץ הביטה במחזה, ובראותה את היהודי מתבוסס בדמו, החלה לספוק כפיה מרוב צער ורחמים. "מה אירע לך, יהודי מסכן"? שאלה את הפצוע בקול נרגש. ברגע זה צץ רעיון במוחו של היהודי: "אתמול נסעתי העירה כדי להשיג כסף לתשלום דמי החכירה", סיפר, נאנק מכאבים. "בעמל רב הצלחתי לאסוף את הסכום: מכל קרובי ומכרי לויתי כספים לשם כך, וכשעמדתי לשוב הביתה ירד כבר הערב, וכל עגלה הנוסעת לכפרנו לא נראתה על אם הדרך. נאלצתי איפוא לצעוד ברגל בליל האפל. ואז התרחש הדבר בבת אחת"... גנח. "חבורת שודדים התנפלה עלי. את כל הכסף, שמצאו בכיסי, נטלו, ואותי הכו מכות רצח. רק בחסדי ה' הצלחתי לצאת חי מידיהם והגעתי, חבול ומוכה, בשארית כוחותי, אל ביתי שבכפר".
אשת הפריץ התרגשה למשמע הסיפור. "אנחנו" פנתה אל העלה, "אנחנו היינו הגורמים לפציעתו. ואם כך, חייבים אנו לרפאותו"!
ואל היהודי פנתה ואמרה: "על דמי החכירה בודאי נוותר לך, ואשר לכספים שלוית בעיר – גם לזאת נדאג: נחכיר לך את הפונדק לשלוש השנים הבאות חינם אין כסף"! הפריץ, שרחמיו נכמרו על היהודי האומלל, שכה סבל בעטיו, הסכים לדברי אשתו, ואותו יהודי זכה ברווח כפול ומכופל...
מעשה זה סיפר רבי אהרון מקרלין בשם הצדיק מרוז'ין, שלפניו באו שתי הנשים. "וכך אמר לי הצדיק מרוז'ין בסיימו את המעשה", סיפר רבי אהרון: "האמן לי, כי בשעה שקראתי את הפתקה על אודות דמי החכירה לא היתה לי שום עיצה להושיע את האישה. אך אותה אישה, בגודל אמונתה בצדיקים, משכה בעצמה ישועה מן השמים"!