הרמב"ם וחכמי דורו
הרמב"ם חיבר ספרים רבים ובהם ה"משנה תורה" ו"מורה נבוכים". חלק מגדולי ישראל באותה תקופה הביטו בעין לא טובה על חלק מיצירותיו של הרמב"ם. ה"מורה נבוכים" שחיבר הרמב"ם יצר פולמוס, שמה יעורר תהיות גם אצל אלו שאין להם שאלות, אך אמונתם לא חזקה ומבוססת.
רבני גרמניה של אותם ימים החליטו לשגר שליח מיוחד אל הרמב"ם כדי לתהות על קנקנו וידווח לשולחיו, מה טיבו של הרמב"ם.
השליח, שמו היה ר' מאיר, יצא לדרך הארוכה שיעדה קורדרובה שבספרד, עיר מולדתו ומגוריו של הרמב"ם. בבואו לפרברי קורדורובה, כשהוא מלווה על ידי תלמיד אחד, נעצר ר' מאיר על שפת הנהר, כדי לנוח קמעה, לפני שיכנס העירה. הוציא ר' מאיר ספר מצרורו והחל ללמוד. כאשר המשיכו בדרכם, שכח ר' מאיר את הספר על שפת הנהר, מבלי שהוא או מלווהו יבחינו בכך.
משהגיעו לביתו של הרמב"ם והוכנסו פנימה על ידי משרת, נאמר להם כי הרמב"ם אוכל צהריים. כעבור שעה קלה חזר המשרת ובירך את האורחים בשם הרמב"ם. הוא הזכיר להם, כי הם שכחו ספר על שפת הנהר. ר' מאיר בדק מיד בצרורו ונוכח לדעת שהספר איננו. הוא שלח את תלמידו להביאו.
לאחר זמן קצר נכנס הרמב"ם לחדר, בירך את האורחים בלבביות וביקשם להצטרף אליו לסעודה. ר' מאיר נכנס לחדר האוכל וחשכו עיניו: על צלחת גדולה היה מונח משהו, שהיה נראה כיד של אדם! היתכן? – שאל את עצמו ר' מאיר – היתכן שהרמב"ם הוא קניבל, האוכל בשר אדם?! כמובן שר' מאיר לא אכל, ודחה את ההזמנה באדיבות, בטענה כי אין הוא רעב.
"ובכן, אולי נשתה משהו טוב?" – שאל הרמב"ם ומיד קרא למשרת: "פטרוס, תרד נא למרתף והבא לנו יין עתיק".
ר' מאיר שוב נדהם והשתומם. היתכן שהרמב"ם רוצה להשקותו יין שהמשרת הלא יהודי נגע בו – יין נסך.
שוב דחה ר' מאיר את הצעתו של הרמב"ם וביקש לשתות מים בלבד. בהיותו עייף וגם מאוכזב, ביקש ר' מאיר סליחה מממארחו ופרש לחדר שהוקצה לו. לפני שנפרד מהרמב"ם עוד הספיק לשמוע כיצד הלה נותן הוראה למשרתו הלא יהודי: "פטרוס, תהרוג מחר את העגל ונערוך סעודה חגיגית לכבוד האורחים שלנו". זה כבר היה יותר מידי בשבל ר' מאיר. היתכן שהרמב"ם אינו משתמש בשירותיו של שוחט? האם הוא כופר בשחיטה? האם הוא התרחק עד כדי כך מאורח החיים היהודי?
מחשבותיו הטרידו את ר' מאיר והוא לא עצם עין כל הלילה. אילו מישהו אחר היה מספר לי כזאת – לא הייתי מאמין, אבל למראה עיני הלא חייב אני להאמין.. ר' מאיר החליט לדבר עם הרמב"ם במשפטים ברורים ולדרוש הסבר על התנהגותו, ומטרת ביקורו.
מוקדם בבוקר דפק המשרת על דלת חדרו של ר' מאיר והודיע לו, כי הרמב"ם מבקש לשוחח איתו.
בהיכנסו לחדר, קידם הרמב"ם את פניו בשמחה. ועוד לפני שהספיק לומר מילה, פתח הרמב"ם ואמר: "ידידי היקר, אני יודע מי אתה, ובאיזו שליחות באת. יודע אני כי חכמי אשכנז שלחו אותך, כדי לתהות על קנקני. אני גם יודע מדוע סירבת לאכול ולשתות מייני אתמול. אני גם יודע כי כל הלילה לא ישנת והיית מזועזע מכל מה שראית ושמעת. אולם ידידי היקר, אסביר לך, ברשותך, את הדברים המוזרים האלה. אז תסכים איתי בודאי כי אין זה הוגן לחשוד באדם לפי מראהו החיצוני. ואין הצדקה לחשד, אם הוא מתפרנס משמועות בלבד..."
"המאכל המוזר שראית על שולחני אתמול, נראה כאילו היה יד אדם, הוא למעשה ירק מיוחד בימינו הגדל באזורינו, אך אינו מצוי במדינתכם. זהו ירק בריא מאוד למאכל, ובתור רופא אני מקפיד על תפריט מאוזן..." עתה הגיע תורו של ר' מאיר להיות בוש ונכלם על החשד ברמב"ם. "אולם" – אזר עוז ושאל – "כיצד הורית למשרת הלא יהודי להביא יין מהמרתף?" "חס ושלום לעשות כדבר הזה!" – השיב הרמב"ם – "פטרוס הוא יהודי כשר מבטן ומלידה השומר קלה כבחמורה. הנה, היה אחד מחכמינו ז"ל שאת אביו קראו פטרוס ואילו הירושלמי אומר כי ר' יוסי בן פטרוס היה חותנו של ר' יהושוע בן לוי..."
שוב התמלא ר' מאיר בושה על החשד האיום שהעלה נגד הרמב"ם. עתה הוא חיכה בדריכות להסברו של הרמב"ם על הריגת העגל. גם את זה הסביר הרמב"ם בצורה משביעת רצון: "אתה הלא יודע כי כאשר מוציאים עגל ממעי אימו, שנשחטה כדין, שוב אין העגל טעון שחיטה, כי הוא כבר יצא ידי חובת שחיטה בשחיטת אימו. עגל כשר שנקרא בהלכה "בן פקועה", יש במקרה ברשותי. ואותו רציתי להגיש היום לכבודך.
דמעות ניגרו מעיני ר' מאיר, כאשר נזכר בחשדות המכוערים שהועלו נגד הרמב"ם. הוא ביקש סליחה מהרמב"ם בשם כל אלה שחשדו בו מבלי שיכירוהו. הרמב"ם חייך, סלח לאורחו הנכבד והשניים בילו שעה ארוכה בלימוד.
בשובו הביתה עצר ר' מאיר במקומות רבים ודרש בקהילות השונות בשבחו של הרמב"ם, והיחס אל הרמב"ם השתנה בכל רחבי הגולה היהודית.
"ממשה עד משה לא קם כמשה".