ההבדל בין פרשיות תרומה - תצווה לפרשיות ויקהל - פקודי

בפרשת תרומה, שלוש פרשות לפני פרשתנו, מספרת התורה שהקדוש ברוך הוא מצווה על בני ישראל במדבר לבנות לו מקדש שבו ישכון ויתגלה: "וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[1],
 
וחז"ל מלמדים[2] אותנו שבדברים אלה הקדוש ברוך הוא מבטיח לבני ישראל שעל ידי בניית מקדש זה הוא ישכון ויתגלה גם בתוך כל אחד ואחת מהם – שהרי לא נאמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכוֹ', אלא 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' - בתוך כל אחד ואחת מבני ישראל,
 
כלומר, הרצון והתאווה של הקדוש ברוך הוא האין סופי והבלתי מוגבל הוא לשכון ולהתגלות דווקא בעולם הזה הגשמי הסופי והמוגבל,
 
ותאווה זו היא למעשה זו שהביאה את הקדוש ברוך הוא לברוא את כל העולמות - וכפי שאמרו זאת חז"ל במדרש: "כל העולמות, העליונים והתחתונים, נבראו מכיוון שהקדוש ברוך הוא נתאווה לכך שהוא יוכל לשכון ולהתגלות דווקא בעולם הזה התחתון"[3],
 
ובפרט רוצה הקדוש ברוך הוא לשכון ולהתגלות בנפשם של בני ישראל – כלומר, שבני ישראל, כפי שהם נשמות מלובשות בתוך גופים גשמיים, יהיו משכן ראוי שבו הקדוש ברוך הוא יוכל לשכון ולהתגלות,
 
ובהמשך לציווי זה מתארת ומפרטת התורה, בפרשת 'תרומה' ובפרשת 'תצווה' שאחריה, באריכות רבה ובפרטי פרטים את כלי המקדש[4] ואת בגדי הכהונה[5] שאותם ציווה הקדוש ברוך הוא להכין עבור אהרן ובניו לעבודתם במקדש.
 
והנה, בפרשת 'ויקהל' ובפרשת 'פקודי', כאשר התורה מתארת את הכנת כלי המקדש ובגדי הכהונה על ידי בני ישראל היא שוב חוזרת ומפרטת, ובאריכות רבה, את כל הפרטים ופרטי הפרטים של כלי המקדש ובגדי הכהונה – ובאופן טבעי נשאלת השאלה, מדוע כופלת זאת התורה?
 
הרי התורה הייתה יכולה לכתוב בקיצור רב שבני ישראל אכן עשו ככל אשר ציווה אותם הקדוש ברוך הוא - ועל ידי כך לחסוך עשרות פסוקים,
 
וביתר פירוט והדגשה: הרי כל מילה ואות בתורה מדוייקות בתכלית הדיוק, ועד כדי כך שלעיתים אפילו מאות אחת בודדת נלמדות הלכות רבות [וכמו שמספרת הגמרא[6] על רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ של אותיות התורה תילי תילים של הלכות],
 
ולאור זאת מתחדדת עוד יותר השאלה - מדוע כופלת התורה את דבריה?
 

 
ובכן, התשובה לכך היא שאמנם בפרשות 'ויקהל - פקודי' התורה חוזרת על כל פרטי כלי המקדש ובגדי הכהונה עליהם כבר למדנו בפרשות 'תרומה - תצוה' –  אך למעשה כל מקום בפני עצמו ['תרומה – תצווה' או 'ויקהל – פקודי'] מייצג עניין שונה בפני עצמו:
 
בפרשות 'תרומה - תצווה' נאמר הציווי על עשיית כלי המקדש ובגדי הכהונה, וזאת מפיו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו - וציווי זה נאמר למשה רבינו, שמעולם לא קם כמותו. ועוד גם זאת, כאשר משה רבינו היה על הר סיני, והיה בדרגה הנעלית ביותר שבה 'לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה'[7],
 
אך לעומת זאת הרי שבפרשות 'ויקהל – פקודי' מתוארת הכנתם של כלי המקדש ובגדי הכהונה על ידי בני ישראל [שלא ניתן להשוותם כלל למשה רבנו] והיה זה כאן למטה בארץ  – והם נעשו מזהב וכסף ונחושת וכו' גשמיים,
 
אך אף על פי כן, למרות הבדל עצום, זה הרי שרצונו של הקדוש ברוך הוא והבטחתו שיהיה 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' התמלאו דווקא במשכן הגשמי שבפרשות 'ויקהל - פקודי' [ולא    ב-'משכן הרוחני' שבפרשות 'תרומה – תצווה'],
 
והלימוד ומוסר ההשכל מנקודה זו עבורנו הוא שכאשר אנו שואלים את עצמנו כיצד אנו יכולים להגשים את רצונו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, כאשר למעשה אנו נמצאים בחושך הכפול והמכופל של הגלות, וכל אחד ואחד יודע בפנימיותו את מעמדו ומצבו בעבודת ה' – הרי שלמרות זאת אסור לנו ליפול ברוחנו,
 
שכן למרות הכל הקדוש ברוך הוא מבטיח בתורה שאם רק יביא את עצמו האדם להיות 'נְדִיב לֵב'[8] – כלומר, שייעשה את דבריו בחמימות ולבביות יהודית וחסידית, אזי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יעזור כך שבסופו של דבר יתקיים ה-'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם',
 
ואם כן, יהי רצון שנזכה לראות ייעוד מופלא זה של 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' במהירה בימינו, כאשר ייבנה בית המקדש בירושלים עיר הקודש – על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש!
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר אגרות קודש, כרך ד עמוד קצ. עריכה: ר' רועי כץ, כ"ג אדר ה'תש"ע לבריאת העולם]
 
מניסי הרבי מליובאוויטש
 
אין זה סוד שהקמת בנין עולה כסף. הרבה כסף. קל וחומר כאשר מדובר על בניין רחב ידיים, בן כמה מדורים, כולם מפוארים, מרוהטים ומאובזרים כראוי,

 
כזהו בניין בית חב"ד בעיר ליטל רוק שבמדינת ארקנסו, בארצות הברית. המרכז היהודי הגדול במדינה, שמכיל בית כנסת, אולמות וחדרי לימוד, בית-ספר 'היברו-אקדמי' ואגף משרדים. הכול מעוצב בסגנון ביתי וחמים, מסביר פנים ומזמין לבוא וליהנות מחוויה יהודית צרופה.
 
פרויקט הבנייה של האתר הוא סיפור הצלחה, שעליו ניצח שליחו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לארקנסו, הרב פינחס צימנט. הבניין העומד לתלפיות נתפס בעיניו של הרב צימנט תופעה נסית של ממש. ולא רק בעיניו. כל מי שנכח במעמד חנוכת הבית של המקום ושמע מפי הרב צימנט כיצד סודרו כל האישורים הנחוצים לבנייה, כיצד התגלגלו לידיו התרומות שבלעדיהן הבניין לא היה מוקם – לא הצליח לכלוא את התפעלותו.

אחת האנקדוטות המדהימות התרחשה סמוך לסיום הבנייה, בשעה שאחזו כבר בשלב עיצוב הפנים. הרב צימנט גילה כי חסר לו סכום כסף נכבד לרכישת רהיטים מחויבים, שבלעדיהם לא תוכל להיפתח שנת הלימודים בבית הספר העברי בשנה הקרובה.

את כיסיהם של כל התורמים המוכרים הוא כבר מיצה. מה עושים? – מה שעושים בכל פעם שמתעוררת בעיה מכל סוג שהוא: פונים אל הרבי. הרב צימנט ביקש את ברכת הרבי כי יצליח להשיג את הכסף במהירות, בדרך נסית.

למחרת, קיבל הרב צימנט שיחת טלפון מאיש זקן, שהזדהה כאיכר גוי. האיכר סיפר כי לאחרונה הזדמן לו לקרוא את הספר "צבא הרבי", המתאר את פעילותם של שלוחי הרבי בכל העולם כולו. הספר נגע ללבו והוא החליט לתרום לאחד ה'חיילים' בצבאו של הרבי. בחיפוש באינטרנט גילה כי החייל הקרוב ביותר אליו הוא  הרב צימנט הגר בעיר ליטל רוק, מרחק שלוש שעות נסיעה מחוותו ולכן מתקשר אליו כעת. "אשמח אם תגיע לביתי כדי לקבל את תרומתי".

 רק המחשבה על שלוש שעות נסיעה בכל כיוון התישה את הרב צימנט. בכלל באותו יום היה הרב צימנט תשוש במיוחד לאחר עבודה מאומצת, מה גם שלא היה לו מושג האם תרומתו של אותו גוי תכסה לו את הדלק של הנסיעה...
 
אבל לא היה לו נעים לדחות לגמרי את הקשיש, שגילה כי הוא בן 85. "אולי אתה מוכן לנסוע לקראתי חצי הדרך, וניפגש איפה שהוא באמצע?", שאל, למרות שלא כל כך נראתה לו האפשרות שקשיש בגילו עדיין נוהג.

 להפתעתו, האיכר נענה בשמחה. הם סיכמו על נקודת מפגש על אם הדרך למחרת בשעה אחת בצהריים. "אני בוודאי אזהה אותך. אבל גם לך יהיה קל לזהות אותי. אני אלבש סרבל ואנהג במכונית מסחרית ישנה.

 כאשר נפגשו השניים סיפר האיכר לרב צימנט: "כל חיי אני מחפש ולא מוצא דת שמדברת אליי. אני מאמין גדול בתנ"ך וכל מה שלא תואם במדויק למה שנכתב בו נתפס בעיניי כתיאוריה שדופה ולא אמיתית. כאשר קראתי את הספר "צבא הרבי" ונחשפתי לחיי התנועה שחבריה נכונים למסור את כל חייהם למען האלוקים, בצמוד לתנ"ך – נכבשתי.

 "בעיניי, מי שמצביא על צבא כזה הוא נביא אלוקים ומי שחבר בצבא הזה – מגלם בשלמות את קיום רצון האלוקים. הייתי שמח להצטרף לצבא המדהים והמופלא שלכם, אך ברור לי כי במצבי אין בידי להפוך לחלק אינטגראלי ממנו, לכן אהיה מאושר ליטול חלק בפעילותכם לפחות באמצעות תמיכה. קבל אפוא את הערכתי לפעולותיך ופעולות כל שותפיך תחת מנהיגכם המופלא, כבוד הרב!". האיכר הושיט לרב צימנט מעטפה לא תפוחה והשניים נפרדו בלחיצת ידיים אמיצה וידידותית.
 
בתוך הרכב פתח הרב צימנט את המעטפה. הייתה בה המחאה על סך 20,000$! הוא לא האמין למראה עיניו. הייתה לו תחושה כי לא הודה לאיכר כראוי לתרומה נכבדה כזו. אבל היה מאוחר. מבעד למראה ראה שובל של אבק מתאבק מתחת לצמיגיו של המכונית המסחרית של האיכר. האיש כבר פנה לנסוע חזרה לביתו.
 
למחרת התקשר האיכר שנית אל הרב. "רציתי לוודא שהגעת בשלום הביתה ולשוב להודות לך על טרחתך לנסוע לכיווני כדי לקבל את התרומה"...
 
בזאת לא תם הקשר בין השניים. בהמשך הגיע האיכר לביקור נימוסין במרכז חב"ד בליטל רוק. הוא כל כך התרשם עד שהחליט לתרום המחאה נוספת בגובה זהה. "אני מאושר ראביי, שמצאתי מקום שבו ממלאים את הכוונה העליונה של האנושות בעולם הזה", הושיט האיכר את ההמחאה ביד איתנה וגרומה.
 
[מקורות: שבועון 'הגאולה - מעניין ועכשווי', שבת פרשת ויקהל פקודי ה'תש"ע]
 
 
 
 
 
 
 

---