דף הבית >> תאריכים חסידיים >> כב' שבט - יום פטירת הרבנית חיה מושקא
 

 
כב' שבט – יום פטירת הרבנית חיה מושקא


 
לידתה
 

בשבת קודש פרשת ויקהל – פקודי כ"ה אדר א` ה` תרס"א, הפציע אור חדש בשמי עיירת ליובאוויטש: בת נולדה לאדמו"ר הריי"צ, בנו יחידו של אדמו"ר הרש"ב, בבאבינאוויטש הסמוכה. ונקרא שמה בישראל: חיה מושקא

        שנים רבות יחלפו עד שהעולם יעמוד על מעלותיה הנעלות ואצילותה המופלאה: תכונות, אשר התאימו לה להפליא בהיותה אשת המלך, עזר וסיוע לבעלה הגדול, כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, אך כבר בימי ילדותה ניכר היה בסבה אדמו"ר הרש"ב, שאין הוא רואה בכך עוד ילדה רגילה,
 
         
באגרת הקודש הראשונה שלו, אותה שיגר מוואריספען שם שהה באותו הזמן, נאמר בין השאר:
"ומעונג ליבי אודה לה` על כל הטוב שגמלנו ובחסדו הגדול החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כן יגיענו לשמחות ולטובות הרבה". את השם חי` מושקא קבע הוא בעצמו במברק מיוחד שנשלח לאדמו"ר הריי"צ, בו נכתב ש"אם עוד לא ניתן שם, תקרא בשם חי` מושקא שכן הוא הנכון לפ"ד [לפי דעתי]. ובטח תודיעני גם בדבר קריאת השם למז"ט…". השם ניתן ע"ש הרבנית הצדקנית מרת חי` מושקא, אשת כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע.
 
 
במכתבים שנשלחו לאחר קריאת השם, אפשר למצוא יותר מרמז על עתיד הילדה שזה עתה יצאה לאויר  העולם:
 "
יתן השי"ת שתהיה באריכות ימים ושנים טובים ונעימים ברו"ג ותהיה אשה כשרה יראת ה` באמת ונקבל אנחנו כולנו מאתה רוב נחת ועונג ברו"ג [=ברוחניות וגשמיות ]…"
 "
ושתהיה אשה יראת ה` באמת ותהיה בכל הפרטים כמו א"ז [-אמה זקנתה] הצדקנית ז"ל אשר שמה נקרא בה…"

החתונה

כבר בצעירותה, ייעד לה סבה הגדול לחתן את הרבי. חסידים מספרים שפעם, בעת שאדמו"ר הרש"ב נ"ע שוחח עם זוגתו הרבנית שטערנא שרה ע"ה אודות שידוך לנכדתו, נענה הרבי ואמר: "יש לחשוב על בנו של לוי`ק"…

ואילו לאחד מאלו שהציע לפני אדמו"ר הריי"צ שיקח כחתן לבתו את הרבי, השיב אדמו"ר הריי"צ "מי יתן"…

למרות זאת, התארך הדבר ולא יצא מיד לידי פועל. מסופר משמו של החסיד ר` אלחנן דוב הי"ד מרוזוב, שבשעתו קיבל איגרת מהרבנית שטערנא שרה, בה נאמר שיש לה צער רב מכך שהדבר לא יוצא לידי פועל, והיא הלא שמעה מאדמו"ר נ"ע ש"יש לחשוב על בנו של לוי`ק". לפיכך, היא היתה הולכת לעתים תכופות ל`אוהל` על מנת להתפלל שהדבר יצא לפועל

בשנת תרפ"ג נסע הרבי לראשונה לרוסטוב, שם נפגש לראשונה עם מי שעתיד להיות חותנו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע. בעבור שנה, בשנת תרפ"ד, זמן קצר לאחרי שעבר אדמו"ר הריי"צ להתגורר בלנינגרד, הגיעה אמו של הרבי – הרבנית חנה ע"ה לראות את כלתה לעתיד, והיא התאכסנה בביתו של החסיד ר` אליהו חיים אלטהויז
 

השדכן ה`רשמי` בשידוך מפואר זה היה החסיד ר` בנימין אלטהויז, איש ניקולייב


חתן כזה אי אפשר למצוא 
 

בשנת תרפ"ז, מיד לאחר גאולתו של אדמו"ר הריי"צ ממאסרו, החלו מאמצים כבירים על מנת לאפשר את יציאתו מרוסיה הסובייטית. לאחר שתדלנויות בלתי נלאות, קיבל אדמו"ר הריי"צ אישור יציאה יחד עם מספר קרובים מצומצם
כשהבחינו אנשי השלטונות בשמו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, כשלידו הנימוקחתן לבתו, טענו שודאי לא תהיה בשבילו בעיה למצוא חתן אחר
תשובתו של אדמו"ר הריי"צ היתה חד משמעית: חתן שכזה אי אפשר למצוא 
 

ההכנות והחתונה

רק שנה לאחר היציאה מרוסיה , בי"ד כסלו תרפ"ט, התקיימה החתונה הגדולה של הרבי והרבנית, עד אז שהה כ"ק אדמו"ר גם בחצרו של חותנו לעתיד, כאשר הוא מסייע רבות בעבודת הקודש. בתחילת תרפ"ט, הוקבע זמן החתונה לי"ד כסלו. השמועה על כך פשטה חיש מהר במעוזות החסידים וגרמה לשמחה והתרגשות.
  

קשורי התנאים נערכו ביום שני ו` כסלו ה`תרפ"ט. הרבנית עצמה לא נכחה בהם. היא נסעה – יחד עם אמה – כשבוע קודם לכן בכ"ח חשון, לוורשא על מנת להכין את צרכי החתונה.
 

החתונה עצמה התקיימה, כאמור, בי"ד כסלו תרפ"ט. ספק רב אם מישהו מאלפי המשתתפים בחתונה היה מודע לאירוע ההיסטורי בו זכה להיות נוכח, אך לכולם היה ברור כי מדובר במאורע יוצא דופן בעולם היהודי, הן מצד הכלה – בתו החסודה של אדמו"ר הריי"צ, והן מצד החתן, שכבר אז החלו להתהלך שמועות על גאונותו וחסידותו הבלתי מצויים. ה`גילויים` הנפלאים שהיו מצדו של אבי הכלה, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"עהראו שאף הוא מייחס לחתונה חשיבות מיוחדת.
 

גם נאטיק יהודי"..
 
פעם אירע מקרה יוצא דופן. מביא המשלוח מחנות הירקות הניח את ארגז הירקות ליד הדלת הראשית במקום להניחו ליד הדלת האחורית, כרגילכשהרבי חזר הביתה, הרים בידיו הק` את ארגז הירקות ונכנס עמו הביתה. ברגע שהרבנית ראתה זאת, אמרה מיד: "פארוואס דארפסטו שלעפן, נאטיק איז דאך דא" (=מדוע הנך סוחב, הרי נאטיק (המשמש) נמצא כאן. תגובתו של הרבי היתה "נאטיק איז דאך אויכעט א איד" (גם נאטיק יהודי).

מאז אותו פעם, כאשר רצה לעשות נאטיק דבר מסוים והרבנית לא רצתה לאפשר לו, נהגה הרבנית לומר "הלא בעלי אמר שנאטיק גם הוא יהודי".

הדבר נמשך עד שפעם אחד אמר נאטיק כי "יתלונן" לפני הרבי על שבגלל דבריו הוא עוזר פחות. היא השיבה בחיוך רחב, אך מאז חדלה להזכיר את אותו ביטוי
 
 
לא להשאר בעל חוב
 
כמעט כל בעלי המרכולים והחנויות שזכו שהרבנית היתה עורכת אצלם את קניותיה, ציינו את העובדה שהרבנית לא רצתה לעולם להשאר בעלת-חוב, ואם היה נותר חוב אצל מישהו הדבר היה ממש "מפריע" לה.אפילו על עזרה חד-פעמית לא רצתה להשאר הרבנית בעלת חוב.
 

על כך סיפר ר` עמרם מלכא:
 
כשבניתי את הסוכה בביתו של הרבי, נגשה אלינו הרבנית באמצע העבודה והציעה לנו שתיה ופירות.
 

לאחר מספר ימים, נקראתי לחדר המזכירות ואחד המזכירים הגיש לי מעטפה ובה 25 דולר. לשאלתי, הסביר לי שהרבנית לא מעוניינת שיעבדו עבורם חינם, ולכן שלחה אליי תשלום על עבודתי".

כל כבודה בת מלך פנימה
 
הרבנית לא השתתפה מעולם בכנסים או באירועים צבוריים. כ"רבנית דליובאוויטש" היתה זוכה בכבוד מלכים אילו רק היתה מסכימה להופיע בהם - אך מעולם לא העלתה זאת על דעתה.
 

בתשובה לשאלת אחד מבאי ביתה אמרה: "האמיני לי שאינני זקוקה לכבוד ושכבוד אינו תופס מקום אצלי כלל".

 
בהזדמנות אחרת אמרה הרבנית: "אינני יכולה ללכת לחנויות בהם מכירים אותי, כי הם חושבים שהם צריכים לתת לי כבוד מיוחד. ובזה אינני חפצה כלל".
 

יתר על כן: הרבנית התרחקה מן הכבוד כמטחווי קשת. וכל מקום שחלקו לה כבוד – היתה משתדלת שלא להופיע בו יותר.
 

כאשר היתה יוצאת לקניות, היתה מבקשת להסיע אותה לבית מסחר שם אין מכירים אותה. פעם הגיעה לחנות בניו יורק על מנת לקנות לעצמה מעיל, ונזדמנה לשם גם הרבנית מסאטמר (אלמנתו של הר"ר מוהר"י טייטלבוים זצ"ל), והאישה שליותה אותה הבחינה ברבנית וסיפרה על כך לרבנית מסאטמר.
 

הרבנית מסאטמר מיהרה אל הרבנית, הושיטה לה את ידה בברכת שלום לבבית, הציגה את עצמה ופתחה בשיחה. הרבנית נענתה וביניהם התפתחה שיחה ארוכה.
 

כשיצאה, הודיע הרבנית כי לחנות זו לא תוכל לבוא יותר, שכן זהותה ידועה להם.

בשבוע האחרון לפני ההסתלקות, היו ניכרים אצל הרבנית ענינים שאפשר לפרשם כ"פרידה". היא התקשרה טלפונית אל כל אחת מידידותיה ומקורביה, אפילו מעבר לים, וניהלה עם כל אחת שיחה ממושכת יחסית, בניגוד לרגילותה.
 
 
מובא בזה יומנו של א` התמימים שנכתב בשעתו על ההסתלקות ומהלך ההלוויה.
 
 
ביום שני כ` שבט, חשה הרבנית שלא בטוב, משהו כמו חולשה מאד כבדה. הרבנית לא סיפרה על כך לרבי, כדי שלא לצערו, בפרט שבאותו ערב התקיימה יחידות כללית לאורחים.

 
בלילה, לאחר שחולשתה התגברה, הוזמן ד"ר פלדמן לבקור. כאשר הגיע  הרבי לביתו לאחר היחידות, היה שם כבר ד"ר פלדמן, שקבע כי יש חשש ל`אולקוס מדמם`, והביע את דעתו שצריך לקחת את הרבנית לבית הרפואה.
 

הרבנית אמרה שהיא איננה מעוניינת ללכת לבית הרפואה, ואמר הרבי להודיע לרב שניאור זלמן גורארי` שיקרא לרופאים, כדי שהם יפסקו שהרבנית צריכה ללכת לבית הרפואה. היות ולרשנ"ז גורארי היה שיעור קבוע בכל יום לפנות בוקר, ביקשה הרבנית שלא יצלצלו אליו עד לאחר השיעור, כדי שלא להפריעו.
 

למחרת בבוקר הודיעו לרשנ"ז על בקשת הרבי, ובמשך היום הוא דאג להזמין כמה רופאים מומחים לאסיפת רופאים בבית הרבי ,
 
בשעה שש בערב הגיעו לבית הרבי ד"ר פלדמן, ד"ר מושקוביץ, ד"ר וועג והרשנ"ז גורארי`. בטרם החלו באסיפה, אמרה הרבנית שמאחר והרופאים הגיעו כעת לאחר יום עבודה, ועדיין לא אכלו ארוחת ערב – שלא יתחילו באסיפה לפני שיגישו להם ארוחת ערב. כך היה, ולאחר הארוחה התיישבו הרופאים לאסיפה.
 

גם הרבי, הגיע לצורך זה מ770- לביתו בשעה מוקדמת מהרגיל.
 

לאחר דיון ארוך בין הרופאים, הוחלט פה אחד שצריך לאשפז את הרבנית למשך שבועיים. הרשנ"ז גורארי` נכנס לחדרה של הרבנית והודיע לה את החלטת הרופאים, תוך שהוא מציין כי החלטתם הייתה בהסכמת הרבי. הרבנית התעניינה לפרטי מחלתה, וביקשה שהרבי יכנס לחדרה בטרם תסע לבית הרפואה. הרבי נכנס לחדרה של הרבנית למספר דקות.

הרבנית ירדה בכוחות עצמה למכונית, כאשר הרבי מלווה אותה עד כניסתה למכונית. יחד עם הרבנית נסעה גם העוזרת בבית מזה שנים, ד"ר פלדמן, שלום דובער גנזבורג (המשב"ק) ורשנ"ז גורארי.

הנסיעה מברוקלין למנהטן ארכה מעט זמן, ובדרך שררה אוירה רצינית. הרבנית לא אהבה את הרצינות הזאת, התחילה לדבר והאוירה נעשתה טובה וחיובית. היא דיברה על חתן וכלה שהכירה שעמדו להנשא בקרוב, ושאלה כיצד מתקדמות ההכנות וכו`, מה עם הדירה וכו`.

כמה דקות קודם לכן, נסעה גב` אסתר שטרנברג להחזיר את הרופאים למנהטן, ועל-מנת להסדיר את הענינים הטכניים בבית הרפואה. מיד בהגיעה לבית הרפואה ניגשה אל הצוות הרפואי, ואמרה שהיות ומגיעה אשה מאד חשובה, שיתנו לה חדר מיוחד. מכיון שהערכת המצב הייתה שלא מדובר במקרה חירום, לא חשבו להכניס את הרבנית לטיפול נמרץ, והחלו להכין עבורה חדר במחלקה הרגילה.

מפתח בית הרפואה ועד לחדר היה צריך לעבור מרחק די גדול, ולכן הציעו הרופאים שהרבנית תעשה את הדרך לחדרה כשהיא ישובה על כסא גלגלים. גב` שטרנברג הביאה במהירות כסא גלגלים, ועוד בטרם הגיע רכבה של הרבנית המתין לה הכסא.
כאשר הגיעה הרבנית לפתח חדרה, החדר לא היה מוכן עדיין, והיא נשארה יושבת על הכסא ליד החדר. בזמן זה שוחחה הרבנית עם הסובבים אותה, ובין השאר ביקשה מהעוזרת שלה להביא לה בגדים וחפצים מסויימים למחר בבוקר.


ההסתלקות
 
אחד הרופאים ניגש אל הרבנית וביקש לשוחח איתה. הוא שאל שאלות סטנדרטיות ששואלים כל חולה. תוך כדי שיחה איתו, ביקשה הרבנית לשתות כוס מים. גב` שטרנברג רצה מיד להביא כוס מים, אולם מכיוון שידעה שהרבנית תרגיש שלא בנוח כאשר תראה אותה בבית הרפואה, בשעה שהיא צריכה להיות עם הילדים שלה בבית, ולכן השתדלה גב` שטרנברג לא להראות את עצמה בפניה – מסרה את הכוס לרשד"ב גנזבורג, שהגיש את הכוס לרבנית.

הרבנית קיבלה מידו את הכוס, בירכה "שהכל" ולגמה קמעא מהמים. אחר כך אמרה לו: "שלום, אזוי ווי איר האט מיר מחיה געווען, זאל אייך דער אויבערשטער מחיה זיין" (=כפי שהחיית אותי, שהקב"ה יחיה אותך). 

הרופא המשיך לשאול את הרבנית שאלות שונות עוד דקות אחדות, ולפתע הבחין שפניה מחוירות. הוא מיד אחז בידה של הרבנית ובדק את לחץ הדם. הוא הרגיש את הדם זורם במהירות גבוהה מאד, ושאל את הרבנית "את איתנו?", והרבנית השיבה בחיוב. אחרי זמן קצר שוב חוורו פניה של הרבנית, ושוב פנה אליה הרופא ושאל "את איתנו?", אולם הפעם לא נשמע מענה… ראשה של הרבנית נשמט לאחור. השעה הייתה כמה דקות אחר חצות הלילההרופאים הגיבו במהירות, ומיד הכניסו אותה לחדר, הניחו אותה על המיטה, והיא לקתה בדום לב. במשך זמן רב ניסו להחיות אותה, אבל היה כבר מאוחר מידי… ניצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש