בשורת הגאולה בבית חב"ד הודו פושקר
הרב שמשון (שימי) גולדשטיין, שליח הרבי בפושקר שבבית חב"ד הודו, האיש שבשנים האחרונות הפך את חייהם של עשרות רבות צעירים, והביאם אל המאור שבתורה, זו תורת החסידות, כאשר רבים מהם כבר הקימו בתים חסידיים
ראיין: שלום דובער קרומבי, באדיבות עיתון 'בית משיח'
אף אחד כמעט אינו מכיר אותו בשם שמשון. "שימי", זה השם וזה המותג. יש שקוראים לו "שימי המחזיר", בעיקר החבר'ה שלו מהודו ששמו שגור על שפתותיהם. הם יודעים שאצלו רבים שבים אל אביהם שבשמים, והשליח הנכון הוא "שימי המחזיר".
לכאורה, קשה לראות עליו את הקסם. הוא רזה, גבוה אך שפוף מה, דיבורו שקט, כמעט בלחישה. הוא יצא לפושקר לפני כעשר שנים, שם הקים בית חב"ד הודו, ושם הוא נמצא רוב חודשי השנה. גם כיום, כמה שנים אחרי, הוא עדיין חי בתנאים גשמיים הרחוקים מלהוות נוחים, אך זה מה שיש בהודו הרחוקה, ובפושקר שהיא רחוקה עוד יותר.
איך התחילה השליחות בבית חב"ד הודו?
לפני כ-13 שנים שמשתי ככתב בעיתון 'בית משיח', ואז התוועדתי לפעילות של הרב נחמן נחמנסון בבית חב"ד הודו בניו דלהי. רייאנתי אותו לצורך הכתבה, ותוך כדי הראיון הוא הציע לי לבוא לשליחות בבית חב"ד הודו. אכן, לאחר נישואי הגעתי לשליחות למשך חודש תשרי בבית חב"ד הודו בניו דלהי ועזרתי לשליח הרב נחמן נחמנסון ומשם הייתה הדרך קצרה לפתוח בית חב"ד הודו בפושקר, אין ספק שהכל היה בעידודו ועזרתו של נחמן נחמנסון שכל האימפריה הזו של בית חב"ד הודו התחילה ממנו.
קצת על פושקר
פושקר – עיר מוזנחת, מטונפת, שאוצרת בתוכה את כל הזוהמה שבעולם, גשמית ורוחנית.
בפושקר נמצא גם "האגם הקדוש", על פי לשונם, אליו מגיעים מאות אלפי תיירים מערביים. על שפת האגם נמצאים בתי תיפלות רבים, שם נערכים טקסי הפולחן של ההודים, והפסלים תחת כל עץ רענן. אלה מושכים אליהם אלפי אנשים ש"מחפשים את עצמם", ביניהם יהודים רבים מאוד שמבקשים – במקום הלא-נכון – מזור לנשמתם. בשביל זה הוא ורעייתו זלדה וילדיהם נמצאים שם.
לשיעוריו בחסידות, בעיקר, יצאו מוניטין. הוא מדבר עמוק, גבוה, אך בגובה העיניים, היישר אל הנשמה. נטול פוזות חף מיומרות. יש לו שיעורים בבוקר, בצהריים ובערב; יש מעטים ויש רבים, ויש גם חברותות רבות, שם בארבע עיניים, זה מוקד הזירה המרכזי שלו. שם קשה לעמוד בפני הקסם האישי שלו שנובע מעומק הנשמה, ובעיקר מן האמת אותה מציג ומייצג.
שמונה חודשים בשנה הוא בפושקר. בארבעת חודשי הקיץ הלוהטים, כאשר הישראלים מדירים רגליהם מהעיר הלוהטת, נמצא הרב גולדשטיין בארץ ישראל, וקוצר כאן את הפירות, כשהוא מנווט את הקשרים ששזר "שם", לחיזוק היהדות בקרב הניצוצות ש"נדלקו" בפושקר הרחוקה. חלקם כבר נמצאים בישיבות או במכללות שונות. כמה עשרות מהם כבר הקימו בתים נאמנים בישראל, בתים חסידיים המוארים במאור שבתורה.
כשהרב גולדשטיין מדבר על מטיילי פושקר, הוא גם מאפיין אותם: "המטיילים בפושקר שונים במהותם ממטיילי המזרח הרחוק. בפושקר מחפשים את הרבדים העמוקים של הנפש. דווקא בית חב"ד הודו במקום מעניק להם את מה שלא יכלו למצוא בארץ ישראל.
"כשאני תוהה לפשר ביקורי הישראלים בפושקר", ממשיך גולדשטיין, "אני לא מוצא סיבה שכלית והגיונית, מלבד העובדה שמדובר ב'בירור' אלוקי במקום שכה זקוק לזה. המפליא מכל, כי דווקא במקום מרכז הטומאה, שבים מאות רבות של ישראלים לאביהם שבשמיים ומתקשרים באילנא דחיי – לרבי מלך המשיח".
ובכל אופן, הסדר הוא שיהודי מתקשר לרבי באמצעות ה'גילויים'. הרי בוודאי חסר לאותם אנשים שהתקרבו לרבי אחרי ג' תמוז כל הגילויים שהיו לנו לפני ג' תמוז?
'גילויים' נדרשים כאשר פועלים בכוחות הגלויים. אולם להתקשרות 'עצמית' לרבי זה לא מעכב. אנשים מכל הגוונים הופכים לחסידים כאשר אפשר להגדיר את התהליך 'עצמי', כאשר בהדרגה זה פועל גם בכוחות הגלויים; שהרי העצם מתפשט בכוחות.
מלבד זאת, הרבי לא נשאר בעל חוב והרבה מתחב"דים מקבלים גילויים מדהימים מהרבי שחסידים ותיקים אולי לא זכו להם ולפעמים אף מתקשים להאמין בכך...
הייתה אצלנו נערה מרקע דתי שהתקרבה לרבי, ולאחר כמה חודשים של לימוד במדרשה טסה לרבי לחודש תשרי. מיד בכניסתה ל-770 פתחה אגרות קודש במכתב בו פונה הרבי לחסיד ומציין שהוא שמח לפגוש אותו פנים אל פנים, והוא מקווה ש"זאת רק תחילת המפגש בינינו..."
בהתוועדות שהייתה שם היא הביעה משאלתה לקבל דולר של הרבי. אחת הנשים מקראון הייטס ששמעה על כך, הפתיעה אותה ושלחה לה לארץ ישראל לאחר תשרי דולר של הרבי. ומה התאריך על הדולר? ח"י אלול – היום בו הגיעה לרבי.
או גילוי נוסף שהוא ממש "א בעל-שם'סקע מעשה". זוג דתי שהיו נשואים מספר שנים ועדין לא נפקדו. הם כתבו לרבי ובקשו ברכה לילדים. במכתב הרבי כתב שיהודי צריך להיות מצד אחד בביטחון מלא באלוקים שימלא את משאלותיו, ומאידך עליו להשתדל בדרך הטבע. לאחר כמה חודשים קיבלנו מהם מייל מרגש בו האישה מתארת שבלילה היא חלמה חלום, ובחלומה היא ובעלה נמצאים בבית של הרבי והרבנית (על אף שמעולם לא ראו את הרבנית וגם לא את הבית של הרבי). האישה מפצירה בבעלה שיגש לרבי, והרבי אכן מקבל אותם בחיוך רחב, מברך אותם בבת ומרעיף עליהם ברכות. הרבי אף נתן כמה הוראות.
כעבור שבועיים קרה הנס, והם נפקדו. מיותר לציין שהשנה נולדה להם בת, בדיוק תשעה חודשים לאחר החלום.
גם היום, ב"ה אנשים רבים זוכים לגילויים שמימיים באמצעות ה'אגרות קודש' או בכל דרך אחרת שהרבי בוחר.
האם יש אמת בטענה שרק במזרח הרחוק או בדרום אמריקה קל יותר לקרב יהודים לרבי?
יש סוג של אשליה כאילו בבתי חב"ד בהודו משתרך תור ארוך של צעירים מול הדלת שרק מבקשים להתקרב ליהדות. לצערי עדיין אין זו המציאות. מה שכן נכון, שהמצב של המטייל המצוי הוא משוחרר יותר. הוא פנוי מקשרי משפחה, מתקשורת מסיתה, ממחויבות לדרישות החיים וכדומה. הטיול בין גויים, פעמים רבות לוחץ על הנקודה של הזהות היהודית.
אבל החידוש העיקרי הוא מצב השלוחים. בבית חב"ד הודו יותר קל לשלוחים להתמסר מבוקר עד לילה אך ורק למפגש האישי עם האנשים. אין קהילה יהודית, אין תורמים, אין קשרים בעירייה, אין אישי ציבור, אין כנסים לארגן, אפילו לא לארגן את הילדים בבוקר לבתי ספר. מה שנותר, זה פשוט לדבר עם יהודים על יהדות. גם בארץ ישראל שלוחים שמתעסקים בקירוב יהודים באופן אישי 'אחד על אחד', מצליחים בזה בגדול. לעומת זאת, גם במזרח, במקומות שלא מתעסקים בהתמסרות לקירוב יהודים, זה פשוט לא קורה.
בא נדבר על קירוב יהודים באופן כללי אל היהדות. יש בוודאי לא מעט ויכוחים עם יהודים שיש להם שאלות מציקות, כמו: למה אתם לא מתגייסים לצה"ל? או תורה מול מדע, איך ה' הסכים שתתרחש שואה וכדו'? למה צריכים רבי, והרי יש לנו אלוקים? מה עונים להם?כמובן שאנו מוכיחים להם שחב"ד זה שייטת 13
הרבי כותב שאין להתווכח. זה אכן הדבר הכי נכון שצריך לעשות למרות שקשה מאוד לא ליפול בזה. לאמתו של דבר, אני לא מוצא עניין לענות ספציפית על שאלות נקודתיות. בדרך כלל, אם הרקע של האדם כל כך רחוק מתורה ומצוות, לא בטוח שנצליח לתת תשובה משכנעת. הרבה פעמים הם לא 'כלי' לזה.
הרצוי ביותר הוא לעקוף את שלב השאלות ולדבר על הבסיס. ישנו כלל בקירוב שאותו למדתי מהרב נחמן נחמנסון בתחילת דרכי והוא לגרום לאדם לבוא ללמוד תניא. רואים במוחש אנשים שמתקרבים ואחרי תקופה של לימוד תניא והתוועדויות השאלות לא מציקות להם בשלב הראשון, ובשלב שני מי שרוצה דווקא תשובות, הוא כבר 'כלי' לקבל את התשובות הישירות לנושא.
יש תנועות שמנסות להחזיר בתשובה על ידי שאלות ותשובות, אבל אנחנו לא צריכים את זה. יש לנו טיפול שורש. חסידות גורמת שמלכתחילה לא יהיו שאלות. נכון שלפעמים קורה, שכדי שאדם יתחיל ללמוד חסידות אין ברירה וחייבים לדבר איתו על נושאים ספציפיים שמציקים לו, אבל זה רק כדי לצאת ידי חובה. ברגע שאפשר לתת לו את טיפול השורש – חבל על כל רגע. אפשר לראות בהרבה תשובות של הרבי את הקו הזה. הרבי עונה בקצרה רק כדי להרגיע את השואל, עם הדגשה לפני ואחרי, שצריך פשוט ללמוד חסידות והכול יסתדר. אגלה לך סוד – עיקר ההשקעה והויכוחים שלי עם אנשים, זה רק כדי שיסכימו להישאר בבית חב"ד הודו וללמוד, כל השאר כבר נעשה מאליו.
תוכל לתת דוגמה?
למשל מגיע לבית חב"ד הודו יהודי – במקרה זה יהודי דתי – ושואל למה חב"ד לא ישנים בסוכה?
כמובן שאנו פותחים לו שלחן ערוך ומראים לו שחור על גבי לבן שלא מברכים על שינה לישב בסוכה ,ושמצטער פטור מן הסוכה בפרט במקומות הקרים ,ובפרט למי שנשוי.
אין עניין להתחיל לענות לו נקודתית, כי מול קהל גדול שלא מבין את הדיוקים ברמב"ם ואת הביאור בשיחה של הרבי, יש סיכוי גדול אם הוא קצת חכם ועם קצת ציניות שיוכיח לכולם שאנחנו מעוותים את ההלכה ח"ו. אותו הדבר גם עם שאלה, למה חב"ד מתפללים מאוחר?! בדרך כלל השאלות האלו מגיעות בשלב הראשון כתוצאה מהתנגדות ומהסתה כללית,כמובן שאנו פותחים לו שלחן ערוך אורח חיים ומראים לו שחור על גבי לבן שכל מי שעוסק בצרכי ציבור באמונה פטור מן התפילה בכלל על אחת כמה וכמה מתפילה בזמנה וגם אם לא, הרי שהוא לא כלי (לרצות) להבין את התשובה. רק מתי שהוא מתחיל קצת להבין מה זה חסידות, מהי רוחניות, מה זה בכלל תפילה במהות הדברים, מה זה רבי וכו', או אז הוא יבין לגמרי שתפילה אמיתית היא דווקא אחרי לימוד ממושך של חסידות ולאו דווקא בנץ. כך בכל עניין; ככל שנכנס יותר לשרש העניין, ממילא לא יהיו שאלות.
לכאורה זה כל הענין של חסידות – לא לענות תשובות לשאלות, אלא להראות לאדם את האמת בצורה כה מוחשית, שממילא השאלות לא תעלינה מלכתחילה, או על כל פנים לא יציקו לו [כסיפור המפורסם שאדמו"ר הזקן העלה על ידי הניגון את האנשים למקום שמעל השכל, שם אין שאלות].
איך מתמודדים עם השאלה: למה דווקא חב"ד?
אחת ההצלחות המיוחדות בבתי חב"ד בהודו שהמתקרבים שם ליהדות, הפכו לחסידים מן השורה.
הנקודה העיקרית היא: שהמקבל צריך לחוש מהרגע הראשון, תוך כדי השיעורים והסיפורים וכל האווירה שמסביב, שבית חב"ד, חסידות, ורבי, וכו' הם לא דבר נוסף ח"ו ביהדות, אלא הם הם היהדות האותנטית! חסידות זה לא עוד ספר פירושים על התורה, והרבי זה לא ח"ו עוד רב שיודע לדבר ולהסביר יפה. אלא להיפך, החסידות זה הפנים – תרתי משמע פ' בשווא ופ' בפתח – של היהדות בדורנו, בדיוק כמו שהגמרא היא לא פירוש נוסף למשנה, אלא היא היא המשנה, ואי אפשר להבין את המשנה בלי ללמוד את הגמרא. הרבי הוא לא עוד רב וגם לא רב הכי גדול בדורנו, אלא הוא הוא משה רבינו שבדור שמעביר את התורה בדורנו בכלים הנכונים. וממילא חב"ד היא לא עוד דרך, אלא היא היא הדרך לקיום תורה ומצוות בלב שלם. אגב, אמר לי פעם חרדי-ליטאי מבני ברק שעושה עסקים בהודו ומכיר מקרוב את הפעילות של בתי חב"ד הודו ואת כל ההשקפה שלנו, שהוא הגיע למסקנה שחב"ד זה בכלל לא חסידות פרטית אלא כלל ישראל...
כאשר מציגים את זה ככה בפשטות, כבר מההתחלה משרישים בו עוצמה שהוא לא יחוש בשום מקום אחר, ומונעים הרבה שאלות שמתעוררות ליהודי שמתקרב ובאמצע הדרך פוגש בזרמים אחרים, כמו: מדוע בבית חב"ד יש (רק) ספרי חב"ד ואין ספרים של חסידויות אחרות? מדוע הביטול שלנו לרבי 'מוגזם'? או שאלה פשוטה יותר: למה דווקא חב"ד?
מובן שבהודו, שם רוב האנשים הם מרקע חילוני, הרבה יותר קל להעביר את הנקודות האלו, אבל גם בתנאים קשים יותר, דהיינו לאנשים מרקע דתי או בארץ ישראל וכו', אפשר וצריך להעביר את הנקודות האלו, בפרט אם רוצים להפוך אותו לחב"דניק...
השלב הבא, הוא חיבור יהודים לרבי. איך בפועל מביאים יהודי להאמין בכך שהרבי מלך המשיח?
הרבי הריי"צ שאל פעם את אחד החסידים – איך יתכן שבבית הכנסת שבו אתה פועל אנשים הולכים בלי זקן? הלה ענה לרבי, שזה בלתי אפשרי שהם ילכו עם זקן בהתכוונו על הלך הרוח באמריקה באותן שנים. הרבי הריי"ץ אמר לו: אבל השאלה היא איך אתה ישן טוב בלילה כאשר הם בלי זקן?! כלומר, אם זה היה נוגע לך, היית לפחות מנסה וכנראה שגם מוצא בסוף את הדרך להעביר את המסר ובסופו של דבר גם היית מצליח.
לפני הכל, צריך לבעור בתוכנו הרצון להעביר את המסר. השאלה היא רק איך להעביר אותו?!
לגבי כל מגוון האנשים, ההשפעה צריכה להיות על בסיס המובא בחסידות, שכדי שההשפעה תהיה באופן המתקבל צריך להיות קודם קירוב באופן כללי מה שנקרא בחסידות, השפעה חיצונית באופן של 'מקיף', ואחר כך השפעה פנימית.
באופן כללי, ניתן לחלק את הציבור לשלושה: סוג אחד – יהודים בעלי השקפה חילונית.
נכנס פעם לבית חב"ד הודו בפושקר אצלנו בחור קיבצוניק, מאותם אלה שמגרשים מהקיבוץ את החב"דניקים כאשר הם באים לעשות 'מבצע חנוכה'. הוא אמר במפורש שהוא שונא דתיים, אבל בכל זאת הוא רוצה לבדוק את הדת. לאחר תקופה של התרככות, הוא הסכים להביט מדי יום בוידאו של הרבי. עקבתי אחריו ושמתי לב שמדי פעם הוא משפיל את עיניו ולא מביט, ואחר כך שוב חוזר לצפות. שאלתי אותו מה הענין, והוא ענה לי: "תשמע, לראות את הרבי – אני מוכן. אבל כשהרבי עוצר את השיחה לשירה או לעידוד, ועל המסך מוקרן קהל החסידים הגדול, את זה אני לא מסוגל לראות. כל כך הרבה 'דוסים' בבת אחת...
אצל יהודים בעלי השקפה חילונית, אין בעיה אידיאולוגית עם זה שהרבי מלך המשיח, ואפילו אין להם בעיה עקרונית להתקרב לדת, אלא שיש להם קושי רגשי להתקרב לאנשים דתיים. לכן, דבר ראשון נשתדל ל"משכם בחבלי עבותות אהבה", ואם אכן המחיצה תוסר ונצליח להביא אותם למצב של השפעה פנימית, הרי בדרך כלל הכל מתקבל כחטיבה אחת. הקב"ה, תורת אמת, משה רבינו, משה שבדור וכו'.
הבחור הנ"ל, לאחר שבועיים של קירוב חיצוני, 'מקיף', היה שייך לדבר איתו על השפעה פנימית. בשלב זה כשניגשים ללמוד אתו יהדות, ואין זה משנה איזה חלק בתורה, הגישה היא שהמסרים והתכנים שאנו מביאים מהרבי מלך המשיח, הם חלק טבעי של היהדות כולה. אין הבדל בין תורת משה לתהילים של דוד המלך, בין תורת החסידות של הבעל של טוב לבין התניא של אדמו"ר הזקן וה'דבר מלכות' של הרבי מלך המשיח.
כאשר הדברים מוצגים לאמיתתם, הרי שהכל בעצם זו אותה יהדות. אז כמו שהיהדות היא חדשה להם כרגע, כך גם העניין הזה. וברגע שהיהדות תתקבל אצלו, הרי שגם האמונה ברבי מלך המשיח תתקבל אצלו כחלק מהענין כולו.
זה בסיס חזק לגרום לכך שגם כאשר בהמשך התהליך יגיע השלב של עיסוק ממוקד בסוגיה, זה יהיה יסוד ההשקפה כאשר האמונה ברבי כמלך המשיח היא חלק לגיטימי בעולם היהדות, ולא עניין חיצוני טעון בדיקה.
סוג שני של יהודים מרקע דתי: אצל חלקם יש רגישות כלפי אנשי חב"ד ומה שהם מייצגים, וגם כאן, כמובן, ראשית העבודה צריכה להיות בקירוב ובשבירת מחיצות. אך בעיקר אנו עלולים לקבל שאלות מרקע תורני. אמנם מבחינתו אנו נציג את זה כדבר הפשוט ביהדות, אבל כנראה שהם ישאלו שאלות טובות כמו: אז איך הרבה רבנים שאני מכיר לא יודעים זאת? או: הכל טוב ויפה, אבל כבר 16 שנה לא רואים את הרבי? או אפילו ישאלו את השאלה המעצבנת, אז איך יש חב"דניקים שלא מאמינים בזה?!... על השאלות האלו צריכים לענות, ויש תשובות.
בתחילת דרכנו בשליחות חשבנו שאין לנו כל כך סיכוי להשפיע על הציבור הזה, אבל המציאות הוכיחה ששווה לנסות. התהליכים שעברה ארץ ישראל בשנים האחרונות, גרמה גם להם לשאול שאלות על אודות המקום הדתי שלהם. ולכן, בקרב אלו שמגיעים להודו, המקום הדתי לא מספיק מעוצב, וזו ההזדמנות לחשוף בפניהם את הדרך הבהירה של החסידות ושל הרבי מלך המשיח. העובדות מדברות בעד עצמן. עובדה שיש כמה וכמה מבתים דתיים-לאומיים שהחלו דרכם בלגלוג כלפי כל הנושא, ולאחר התקרבות אליהם באופן של מקיף, ואחר כך באופן פנימי, הפכו ל"נרות להאיר" בעצמם.
סוג שלישי של יהודים מרקע חרדי: אין עדיין חרדים שמטיילים בהודו... עליהם צריך לשאול שלוחים שמתעסקים איתם. אבל פעם אחת נפגשתי עם יהודי חרדי שמתעסק בקירוב יהודים, והראיתי לו מתוך הספרים מה הרבי בעצמו אומר על נושא זהותו כמשיח. הוא היה בהלם ושאל למה לא מפרסמים? כמובן שמכאן ועד להפוך אותו לחב"דניק זה לא היה פשוט. אגב, הוא נסע עד 770 לבדוק את הענין, כשהוא חזר הוא אמר, שאמנם זו האמת אבל אצלו זה לא מאיר...
הדרך אתם, לכאורה, היא ללמוד עמם את התורה של הרבי, להראות להם שיחות של הרבי בספרים או בוידאו, ובעיקר להראות להם מתוך הספרים של הרבי בעצמו על כך שהרבי עצמו אומר שהוא משיח וכו', מה שרבים מתוך העולם החרדי לא יודעים.
כאשר מפרסמים את בשורת הגאולה – מה החשיבות בפירסום זהותו של הרבי מלך המשיח? האם זוהי חשיבות שווה לפרסום עצם בשורת הגאולה, או שיש עדיפות ראשונה לבשורת הגאולה?
כבר כתבו על זה רבות בשנת תשנ"ג ע"י ה'חוזרים', המשפיעים, ראשי הישיבות בעיתון כפר חב"ד, ופשוט צריך לצלם ולפרסם. הם בוודאי הסבירו זאת יותר טוב ממה שאני אסביר כעת. אני רק אומר שאחרי שבתשנ"ג ובתשנ"ד הרבי הביא אותנו לנקודה הזאת, ובכל חב"ד הבינו שזה מה שהרבי רוצה וכך כולם עשו, אי אפשר ואין יכולת לחזור אחורה.
מהפן המעשי, בתור מי שמתעסק בקירוב יהודים, אני יכול לומר לך שאצלנו בבית חב"ד הודו, מול חבר'ה שאינם דתיים, זה ענין אחד בפשטות. כמו להסביר שגאולת מצרים הייתה על ידי משה כך הגאולה תגיע על ידי הצדיק שבדור השביעי. אכן, מי שעובד עם ציבור שקשה לו לקבל את נושא זהות הגואל, שיטכס עצה – לא מה להעביר, אלא איך להעביר את המסר. לפעמים אכן לא כדאי 'לקפוץ אל המים' ועדיף לחכות כמה דקות, לפעמים כמה שעות, ולפעמים רק אחרי תקופה כאשר אנשים מקבלים אותך. לאידך, לפעמים כדאי לדבר על זה מיד בהתחלה כדי שלא יגידו שאתה מחביא את האמת שלך. הכול תלוי בשליח, במקבלים, במקום ובעיתוי. וכמו שהרבי בעצמו אמר בעניין זה 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.
כך או כך, צריך להיות ברור: בכינוס השלוחים תשנ"ב הרבי אומר לנו באותיות פשוטות שיש להכין את העולם, לא (רק) לגאולה אלא גם לגואל, על כך שיש אחד מזרע יהודה שראוי להיות משיח, ועל פי הודעת כ"ק מו"ח המשיח היחיד שבדורנו וכו' עיין שם באריכות. יותר מכך: בכינוס השלוחים בתשנ"ג הרבי עודד עם ידו הק' לעיני השלוחים.
לחזק את ההרגש החסידי
שש עשרה שנה חלפו מאז ג' תמוז תשנ"ד. אנשים מחוץ לחב"ד היו בטוחים שעם השנים תחלש האמונה של חסידי חב"ד, אך לפועל האמונה הולכת ומתחזקת. יש לזה הסבר?
'עצם' לא משתנה, קובע הכלל בחסידות. השאלה איך זה עובר אלינו? וזה הרי בדיוק כל הענין של תורת חסידות חב"ד ושל התגלות הרביים בדורותינו – להפנים את האמונה שתהיה אמונה אמיתית עד שתהיה חדורה מעצם הנפש דרך כל הכחות הגלויים (מאמר "ואתה תצווה" תשנ"ב). כאשר זה כך, ממילא האדם יודע בבחינת דעת שככה זה ולא אחרת!
אותו דבר כאן, האמונה שלנו ברבי מלך המשיח אינה בגדר תקווה או ייחול וכדומה, ח"ו, אלא ידיעה ברורה ומוחשית בעצם הנפש שגם מובנת בשכל וגם מורגשת בלב שככה זה ולא אחרת. לכן, אדרבה, ככל שעובר הזמן, מי שהאמין, אמונתו רק הולכת ומתחזקת. כדוגמה הידועה מאותו אחד שמחכה ללידה ובחודש התשיעי לא נולד, אז בחודש העשירי הוא מחכה יותר, כי הוא יודע שזה ממש או-טו-טו, בכל רגע. לעומת זאת באמונה באופן מקיף, הרי ככל שעובר הזמן, האמונה הולכת ונחלשת.
תאמר לי בכנות: איך אנחנו יכולים להסביר לעצמנו, ולאחרים, את העובדה שחלף כל כל הרבה זמן מאז אותן שיחות מופלאות, והרבי טרם התגלה?
אני רוצה לספר לך על מקרה מיוחד, שנגע מאוד ללבי. אחד מאלו שחזרו בתשובה דרכנו, נפטרה לו בת ל"ע בהיותה פעוטה בת פחות משנה. כאשר הגעתי לנחם אותו, הוא אמר לי כי אם המקרה האישי שלו יהיה בו משהו לזירוז הגאולה, הרי הוא מקבל על עצמו את הניסיון.
מה שהיה לו קשה מאד בכל זאת, איך זה מסתדר בשכל עם הברכות שקיבל מהרבי לפי פטירתה. שאלתי אותו: נו, אז מה בכל אופן ניחם אותך? והוא ענה, שהוא פתאום קלט שזה בעצם הענין של ג' תמוז, על דרך מה שהרבי מסביר בעקידת יצחק, שהניסיון של אברהם זה לא רק שהוא הסכים לעקוד את יצחק, אלא בעיקר העובדה שהציווי לא הסתדר לו בשכל, ובכל זאת הוא עמד בניסיון. אפשר להבין בשכל שיש משהו מעל השכל שהוא נמנע הנמנעות, ויכול על ידי כל אופנים להביא את הגאולה, גם אם זה על ידי הכיסוי שארע בג' תמוז תשנ"ד.
מי שרוצה דווקא להבין איך זה מסתדר בשכלו, או כדי לשכנע אחרים כדי שיסתדר להם בשכל על פי התורה, כבר ליקטו בספר 'עתה ידעתי' ובעוד ספרים, שאכן יהיו מצבים כאלו לפני הגאולה. כמו שיש הסבר שהקב"ה לא סתר את עצמו כאשר אמר לאברהם העלהו לעולה.
למרות חילוקי הדיעות, לאהוב את כולם!
למעשה, כולנו לומדים את אותן שיחות של הרבי, ובכל זאת יש חילוקי דעות. מה הסיבה לכך? והאם יש דרך להתגבר על חילוקי הדעות?
חילוקי הדעות זה דבר שהיה תמיד, וכאשר זה עד גבול מסוים, זה גם לגיטימי. אבל אם ח"ו יטען מישהו שבשיחות של השנים תנש"א ותשנ"ב, המניחים הכניסו לרבי אי-אלו הקצנות משלהם, זה כבר לא נקרא חילוקי דעות... אגב, טענה זו אמר לי אחד מחשובי אנ"ש בנחלה, ובזכותו, ב"ה, הוצאנו "קטעי וידאו בענייני גאולה ומשיח" שם אפשר לראות שהרבי בעצמו אומר על עצמו ביטויים ברורים ומפורשים.
בכל מקרה, גם כאשר חילוקי הדעות עוברים את הגבול המותר, אנחנו מצווים לאהוב כל יהודי.
דווקא בתור אנשים שפועלים עם החוץ, אנחנו יודעים טוב מאד שכאשר נח לנו, אנו עושים הפרדה בין דעות לאנשים. אנחנו יכולים לאהוב את הקיבוצניקים שחושבים ההיפך מאיתנו, ולפעמים אף לסבול עד קצה אחרון, ולא לכעוס עליהם, אלא לגמול לחייבים טובות. שלא נדבר על אהבתנו לגבירים שלא חושבים כמונו, ובמקרה שלהם אנחנו אלופים לעשות את ההפרדה בין דעותיו של אדם לאדם עצמו (או לכסף שלו...)
על אחת כמה וכמה בתוכנו. מצד אחד לא צריך להתפשר בנושא עקרוני של אמונה, וביחד עם זה לאהוב, או על כל פנים להסתדר במחשבה דיבור ומעשה עם כל יהודי שרואים, גם אם הוא חסיד חב"ד שחושב אחרת ממני. ובאמת קל להגיד את זה, אך זה דורש עבודה עצמית.
ויהי רצון שנזכה לראות את מלכנו בעיני בשר, ונזכה לומר ולשיר בקול גדול: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
| | | |
|
|