דף הבית >> שמות >> פרשת וארא >> שלח את עמי
 

שלח את עמי

 
 
בפרשה הקודמת, פרשת שמות, מספרת התורה על שליחותם מאת ה' של משה ואהרן אל פרעה כדי שישלח את ישראל ממצרים:
 
על דברי משה ואהרן לפרעה: 'כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר'[1] השיב להם פרעה בחוצפה רבה ובזלזול: 'מִי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ'[2], וכמו כן ציווה פרעה באכזריות להכביד את שיעבוד בני ישראל ביותר וביותר - בכך שלא יינתן להם עוד תבן עבור הלבנים שהם מכינים, וביחד עם זאת לדרוש מהם את אותה כמות לבנים בכל יום ויום,
 
אך לאחר מכן, בפרשתנו, מספרת התורה שעל פי ציוויו של הקדוש ברוך הוא משה ואהרן שוב מגיעים אל פרעה:
 
'וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר - כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין.
 
 וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה, וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִים, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטּוֹתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה'[3].
 
[ולהעיר שהכוונה במילה 'תנין', כאן בקטע זה, היא בעצם לנחש, כמו שאומרים זאת רש"י[4] וה-'שפתי חכמים'[5], וכמו שהתורה עצמה ממשיכה ומספרת: 'וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה, הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם'[6]]

 

 
השאלות על סיפור זה
 
ובקשר לדברים אלה צריך להבין:
 
א. מהי בעצם המשמעות הפנימית בכך שהמַטֵּה של משה נהפך לנחש, ולאחר מכן שב וחזר להיות מַטֵּה (כמו שמספרת התורה 'וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם')?
ב. מדוע דווקא נס ומופת זה היה הראשון שהראו משה ואהרן לפרעה, כמעין הקדמה לכל עשר המכות העתידות לבוא?
 

 
תחילת ההסבר – אמונת המצריים, ובראשם פרעה.
 
כדי להבין שאלות עקרוניות ומהותיות אלה יש תחילה להבין את ההבדל המהותי העצום שבין אמונת המצריים הרשעים, ובראשם פרעה, לבין אמונת בני ישראל:
 
התורה (אמונת בני ישראל) מלמדת שבריאת העולם נעשתה על ידי דיבורו של הבורא בעשרה מאמרות: 'בעשרה מאמרות נברא העולם'[7], וכמו שאומר הכתוב: 'בִּדְבַר יְ-ה-וָ-ה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם'[8]
 
  [עשרת המאמרות הם: 'וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים 'יְהִי אוֹר' וַיְהִי אוֹר... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים 'יְהִי רָקִיעַ' – וַיְהִי כֵן... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים 'יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה' – וַיְהִי כֵן... וכו' וכו''[9]].
 
כלומר, מדיבורו של הבורא (עשרת המאמרות) נברא העולם על כל פרטיו - דיבורו של הבורא הוא הכח הא-לוהי באמצעותו נבראה כל הבריאה כולה. במילים אחרות: כל הברואים כולם, על כל פרטיהם[10], נבראו מעשרת המאמרות שאמר הבורא.
 
דיבורו של הבורא מורכב מ-22 (כ"ב)[11] אותיות התורה [אותיות התורה הן: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ך, ל, מ, ם, נ, ן, ס, ע, פ, ף, צ, ץ, ק, ר, ש, ת] כאשר כל אות ואות היא למעשה המשכה (-הורדה) מסויימת וייחודית רק לה של אור אין סוף ברוך הוא מהבורא בכדי להוות ולקיים את הבריאה[12],
 
[על דרך משל - כמו שכל אות ואות מדיבורו של האדם מושכת עימה ומגלה את רצונו של האדם ומחשבתו לזולתו. ללא חלוקת הדיבור לאותיות לא היה מתגלה רצון האדם לזולתו]
 
כל זאת ועוד – למעשה, כמו שהטבע של האבן הוא לשוב מטה אל הארץ לאחר שנזרקה מעלה, כך הטבע של כל הברואים הוא לחזור ולשוב ולהיות אין ואפס מוחלט כמו שהיו לפני שנבראו,
 
אלא שהברואים כולם נשארים להיות קיימים ולא חוזרים להיות אין ואפס מוחלט מכיוון שאותיות דיבורו של הבורא, אותיות התורה, עומדות ומלובשות בהם, שוכנות בתוך הברואים ממש, ונותנות ומוסיפות בהם בכל רגע ורגע מחדש אור אין סוף אשר מהווה ומקיים אותם מחדש בכל רגע ורגע ממש[13] (מכאן גם מובן שאם היו מסתלקות אותיות התורה מנברא כלשהו היה נברא זה חוזר להיות אין ואפס מוחלט כמו שהיה לפני שנברא),

כלומר, מכל זאת מובן שהנקודה העיקרית באמונת בני ישראל היא שכל הברואים כולם נבראים ומתהווים, בכל רגע ורגע מחדש, ממקור אחד בלבד, הוא הבורא – ועל כן יש להאמין אך ורק בו, ולא בשום מציאות אחרת זולתו, וכמו שאומר הכתוב: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ     י-ְה-וָ-ה אֶחָד'[14]
 
אך, לעומת כל זאת, הרי שאמונת המצריים – ובראשם פרעה מלך מצרים, הייתה שונה בתכלית,
 
המצריים לא האמינו שהם ברואים, ברואים אשר נבראים בכל רגע ורגע מחדש על ידי בורא, אלא הם האמינו בדמיונם הכוזב שהם למעשה יש ודבר בפני עצמו – כלומר, הם האמינו שהם עומדים ומתקיימים מעצמם,
 
ועוד יותר מכך, המצריים האמינו שהם בראו את עצמם, וכמו שאמר זאת פרעה: 'לִי יְאוֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי'[15].
 

 
  • הכוונה בעשר המכות – להראות למצריים שהם אינם דבר בפני עצמו.
 
לכן הכוונה במופתים שהיו בעשר המכות שניחתו על פרעה ומצרים הייתה להראות להם איך שלמרות שבדמיונם הכוזב הם מדמים את עצמם למציאות העומדת בפני עצמה, 'אֲנִי עֲשִׂיתִנִי', הרי שבכל זאת הם מתהווים בכל רגע ורגע מחדש, כמו כל שאר הברואים, מאור אין סוף, אורו של הבורא.
 

 
  • ההקדמה לכך – המופת הראשון.
 
ההקדמה לכל עשר המכות הייתה המופת הראשון, שבו הראו משה ואהרן ל-'פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים' – כיצד הַמַטֵה נהפך לנחש, ולאחר מכן שב וחזר להיות מַטֵה, ועוד גם זאת שהוא בולע את המטות של חכמי ומכשפי מצרים, ונראה כעת את פנימיות ומשמעות הדברים:
 
'מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים' מרמז ומצביע על המשכת והורדת האור הא-לוהי, אור אין סוף, אשר מהווה ומחייה את כל הבריאה כולה, החל מהדרגות העליונות ביותר ועד לדרגות התחתונות ביותר,
 
ואילו התנין (-הנחש) מרמז ומצביע על מקור הרגשת הגאווה והיישות העצמית של המצריים, כמו שאומר הכתוב: 'פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם - הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי'[16]
 
וזו הייתה המשמעות הפנימית של המופת:
 
במופת זה הראו משה ואהרן לפרעה ולחכמיו ולמכשפיו כיצד המטה (-אור אין סוף) נהפך לנחש (-המצביע על הרגשת הגאווה והיישות של המצרים) – כלומר, שגם הקיום של המצריים, על אף שהם חושבים ומרגישים שהם יש ודבר בפני עצמו ושהם עשו את עצמם, הוא למעשה ובאמת נמשך מהאור הא-לוהי, מאור אין סוף, האור אשר מהווה ומחיה את הבריאה כולה – ללא יוצא מן הכלל,
 
ולאחר מכן הראו להם משה ואהרן כיצד הנחש (-הרגשת היישות העצמית) שב וחוזר להיות מטה (-אור אין סוף) – כלומר שכל עניין הרגשת הגאווה והיישות העצמית מתבטל ונעלם ברגע אחד בפני אור אין סוף, כאילו לא היה כלל מעולם,
 
ובמילים אחרות – במופת זה הראו משה ואהרן למצריים הרשעים, שלמרות שבדמיונם הכוזב הם מאמינים שהם עשו את עצמם, הרי שלמעשה בכל רגע ורגע עצם התהוותם וקיומם נמשך מאור אין סוף ברוך הוא, אלא שפשוט אין רואים זאת – מכיוון שהבורא הוא 'אֵ-ל מִסְתַּתֵּר'[17],
 
אלא שכאשר הבורא רוצה בכך, מתגלית בעולם הנהגה א-לוהית שלמעלה מההנהגה הטבעית של העולם, ואז ברגע אחד מתבטל כלא היה כל עניין ההרגש העצמי של 'וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי' – הנחש הופך להיות 'מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים',
 
ועל דרך זה היו כל עשר המכות שבאו לאחר מופת זה, שהיה רק כמעין הקדמה להן.
 
 

 

 

[1] ספר שמות, פרק ה פסוק א.
[2] ספר שמות, פרק ה פסוק ב.
[3] ספר שמות, פרק ז פסוק ח ואילך.
[4] על ספר שמות, פרק ז פסוק י.
[5] על פירוש רש"י דלעיל: 'השם תנין הוא נחש' - מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[6] ספר שמות, פרק ז פסוק יד ואילך.
[7] משנה, מסכת אבות, פרק ה, משנה א.
[8] ספר תהילים, פרק לג, פסוק ו.
[9] ספר בראשית, פרק א.                                                                                                                 
[10] כל הנבראים כולם, גם נבראים פרטיים, נבראו על ידי עשרת המאמרות – למרות שהם אינם נזכרים בהם באופן מפורש. לדוגמא – 'אבן' אינה נזכרת בעשרת המאמרות, אך מתוך צירופים וחילופי אותיות של האותיות המופיעות בעשרת המאמרות נשתלשלה לבסוף התיבה 'אבן' – ותיבה זו היא החיות של האבן. וכן לגבי כל שאר הנבראים הפרטיים.
[11] ואם נוסיף את חמשת האותיות הסופיות מנצפ"ך הרי מתקבל המספר 27 (ז"ך).
[12] ועוד להעיר - המשכת אור אין סוף שנושאת איתה כל אות ואות מתבטאת בצורתה החיצונית הייחודית של כל אות ואות – וכפי שיוסבר להלן החל מעמוד ??
[13] על כך שאותיות התורה תמיד עומדות ומלובשות בתוך הנבראים כולם בכדי להחיותם אומר דוד המלך בספר תהילים: 'לְעוֹלָם יְ-ה-וָ-ה דְּבָרְךָ נִיצָּב בַּשָּׁמָיִם (ספר תהילים, פרק קיט, פסוק פט)' – כלומר, האותיות הא-לוהיות אשר מרכיבות את מאמרו של הבורא: 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (ספר בראשית, פרק א, פסוק ו)', המאמר ממנו נברא הרקיע, אותיות אלה שוכנות וניצבות בתוך הרקיע עצמו ממש, והן הנותנות ומוסיפות בו בכל רגע אור וחיים המהווים ומקיימים אותו ומונעים ממנו לשוב ולהיות אפס מוחלט כפי שהיה לפני שנברא. ועניין זה של התהוות והתחדשות הרקיע הוא תמידי ומתמשך, באופן של 'לְעוֹלָם', שהרי אם היו מסתלקות אותיות התורה מהרקיע – ואפילו לרגע אחד – היה זה מתבטל לגמרי והופך לאין ממש (-כמובן שהרקיע מובא כאן כדוגמא מייצגת לכל הנבראים כולם).
[14] ספר דברים, פרק ו פסוק ד.
[15] ספר יחזקאל, פרק כט פסוק ג.
[16] ספר יחזקאל, פרק כט פסוק ג.
 
[17] ספר ישעיהו, פרק מה פסוק טו: 'אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ'.