הפרשה האחרונה של התורה, "וזאת הברכה", נקראת בשמחת תורה, ויש בה כמה וכמה פסוקים המבטאים את הקשר בין עם ישראל לתורה. אחד מהם הוא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
לכאורה היה מתאים יותר לקרוא את הפסוק הזה בחג השבועות, שבו אכן ציווה לנו משה את התורה. אולם כשנתעמק במשמעותו של הפסוק, לאור פירוש רש"י, נמצא שיש לו קשר מיוחד דווקא לשמחת תורה.
לאחר שרש"י מפרש את הפסוק בפשטות (שהתורה, אשר ציווה לנו משה, "מורשה היא לקהילת יעקב") הוא מוסיף: "אחזנוה ולא נעזבנה". הביטוי "אחזנוה" הוא מלשון אחוזה. יש בית שאדם יכול למכרו ולהיפרד ממנו, ויש אחוזה, שגם אם הוא מוכר אותה, היא חוזרת אליו בסופו של דבר, כמו שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
הקשר של יהודי עם התורה הוא בדוגמת אחוזה, שנשארת שלו לנצח. גם אם עם ישראל נמסר בידי אומות העולם, ואפילו אם יהודי מתנהג בדרך שאינה מצביעה על קשר גלוי בינו ובין התורה – נשארת התורה ירושה ואחוזה, והיא קשורה קשר בל יינתק עם היהודי.
עניין זה קשור במיוחד עם שמחת תורה. ידוע הטעם מדוע בחג הסוכות מוזכר הציווי על השמחה שלוש פעמים, בחג השבועות פעם אחת ובפסח אין כלל אזכור לשמחה. שכן בחג הפסח התבואה עדיין לא הבשילה, ולכן עדיין אין שמחה; בחג השבועות היא כבר נקצרה, וכבר יש מידה מסויימת של שמחה, אבל עדיין התבואה נמצאת בשדות; ואילו בחג הסוכות, 'חג האסיף', התבואה כבר נמצאת בבתים ובאסמים, ולכן השמחה שלמה.
עניין זה קיים גם בעבודת ה'. בחג הפסח יצאו בני ישראל ממצרים בעיקר בזכות האמונה, שאמנם היא היסוד לעבודת ה', אולם אין היא אלא יסוד בלבד. בחג השבועות קיבלנו את התורה, בהתמסרות מופלאה, באמירת 'נעשה ונשמע', אבל עדיין אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך. ואילו חג הסוכות בא לאחר שחלה ירידה רוחנית גדולה ועם ישראל נכשל בחטא העגל, ובכל זאת חזר אל אלוקים בתשובה שלמה, עד שביום הכיפורים אמר אלוקים: "סלחתי כדבריך". כאן מתברר שיהודים קשורים אל ה' ותורתו בעצם נפשם ואינם יכולים להינתק מהם.
השמחה הגדולה בשמחת תורה משקפת את תחושת האושר שעם ישראל חש על הקשר הנצחי שלו עם ה' ותורתו, קשר שנשאר איתן למרות התהפוכות שיכולות לעבור על היהודי.
קשר זה מתבטא בפסוק "תורה ציווה לנו משה", וכפירוש רש"י: "אחזנוה ולא נעזבנה". יהודי אינו יכול להינתק מהתורה. גם אם יהודי נפרד מאלוקים ולא הלך בדרכיו, אין זה אלא מצב זמני, ובסופו של דבר הוא חוזר בוודאות למציאותו האמיתית – עבודת ה'. שכן "ישראל, אורייתא וקוב"ה – כולא חד".
