עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> חדשות >> שליחות חדשנית בקהילה עתיקה
 


שליחות חדשנית בקהילה עתיקה ● מרתק
 
 
הרב זלמן ברנשטיין יצא עם רעייתו לשליחות בעיר קוצ'ין הרחוקה למסע ארוך ונפתל, במטרה ללקט ולאתר את האובדים והנידחים, ולקרבם אל אביהם שבשמים ולהכינם לקראת הגאולה. את התלאות שעברו בדרך, הם עצמם לא שיערו, למרות הניסיון שצברו בערים אחרות בהודו, אבל מכתב מדהים שקיבלו מהרבי מה"מ אודות השליחות, סלל בפניהם את הדרך המפרכת ● באדיבות מגזין 'בית משיח'
 
נתן אברהם, בית משיח
יג חשון ה'תשע"ב (10.11.2011)
 

 
קוצ'ין היא אחת הערים האהובות על המטיילים הישראלים בדרום הודו. אולי בגלל האקלים הטרופי, אולי בגלל החופים הזהובים. נוסף על המבנים העתיקים שקיימים בעיר בשפע רב, ימצא המבקר רשתות דיג סיניות, ארמון בסגנון פורטוגזי ורחובות הולנדיים בנוף בריטי מהול בטרופי. אפשר לצאת לקראת ערב למסע שופינג עתיקות באזור בית הכנסת המקומי, ואפשר סתם להסתובב ברחובות או לקפוץ לחוף הים ולהתענג על הנוף היפה.

קהילת יהודי קוצ'ין היא מהמפורסמת שבקהילות היהודיות בהודו. היא קהילה בת אלפיים שנה שהתמקמה באזור הנמל שבמדינת 'קראלה' בדרום-מערב הודו. הקהילה מנתה כחמשת אלפים יהודים ששמרו בקנאות רבה על חיים יהודים תוססים ופורחים. מרבית בני הקהילה עלו ארצה בשנות החמישים ומאז נותרו בעיר רק כמה עשרות משפחות. ישנן גרסאות שונות לגבי היווצרותה של הקהילה בשנים המוקדמות ההן: האחת טוענת כי יהודי המקום הגיעו לשם בספינות כבר בתקופת שלמה המלך. השנייה טוענת כי הגיעו בתקופת גלות בבל.


בימי ההוד של הקהילה פעלו בעיר שמונה בתי כנסת שריכזו סביבם שמונה קהילות שנוצרו סביב לבתי הכנסת. בניגוד לקהילות נידחות אחרות, שמרו אנשי הקהילה באדיקות רבה על מסורת יהודית, מנהגים ודרך ישראל סבא. קיימת עדות כתובה מוקדמת ביותר על קיומה של קהילת יהודי קוצ'ין כבר לפני אלף שנה, בה מעניק השליט ההינדי לוחות נחושת חקוקים ליוסף רבן, המנהיג היהודי אותו כיבד והעריך.

כאמור, במשך אלפי שנים חיה במקום קהילה יהודית, עד שאלה עלו לארץ ישראל בשנת תש"ח, אז פיעם החלום שהנה באה הגאולה. בני העדה אף התעקשו לשלם מכספם את הוצאות העלייה.

כשישים שנה חלפו מאז; הזקנים, מורי הדרך, הלכו לעולמם והקהילה הלכה והתמעטה ואיתה החיים היהודיים המפוארים שכמעט והפכו לפיסת היסטוריה. ששה בתי הכנסת מתוך השמונה, הפכו למוזיאונים ולמרכזי מבקרים. בשניים הנותרים התקיימו תפילות רק לעיתים נדירות. מנהיגה הרוחני של הקהילה שנפטר לבית עולמו לפני כשלוש שנים, סימן בלכתו סיומה של תקופה. אך יש מנהיג לבירה זו, ורגע לפני שקהילה מפוארת זו הופכת להיות זיכרון רחוק, הגיע לעיר השליח הרב זלמן ברנשטיין עם רעייתו, והחלו מחזירים למקום את ההוד וההדר.

"אחד הדברים היפים בקהילה כאן" אומר לנו הרב ברנשטיין בראיון מיוחד מקוצ'ין, "זאת העובדה שהיהודים כאן מאוד גאים ביהדותם. על אף שאולי ידיעותיהם אינן רבות, אבל הם מסתובבים בגאוות יחידה נוכח יהדותם. בעיר עצמה יש כבוד והערכה לכל מי שהוא בן לעם היהודי. התפקיד שלנו הוא ליצוק תוכן עמוק יותר לאותה מעטפת. בראש ובראשונה חידשנו את התפילות בבית הכנסת. בעזרתם של התיירים היהודיים החלו להתקיים מניני תפילה תמידים כסדרם. כמה אנשים קיבלו מאתנו זוגות תפילין והם החלו להניחן מדי יום ביומו, מזוזות לא מעטות נקבעו בבתי יהודים, וגם שחיטה כשרה אנו עורכים כאן, כאשר מדי כמה חודשים מגיע שוחט לקוצ'ין ואנשים קונים עופות כשרים".

נדבך מרכזי נוסף בהחזרת עטרה ליושנה, הוא בדמות המקווה שעליו עמל הרב ברנשטיין בימים אלו על סיומו. המקווה נבנה באישור כל בני הקהילה בחצר אחד מבתי הכנסת, וכעת ממתינים לעוד מקצה שיפורים אחרון בטרם יבוא מומחה המקוואות לתת את האישור הסופי לפתיחתו. בקולו של הרב ברנשטיין ניכרת היטב ההתרגשות שאופפת אותו בדרך אל היעד הנכסף. "אומר את האמת, כלל לא היה במחשבתנו לצאת לשליחות בעיר משלנו" מפתיע אותי הרב ברנשטיין, "מי שכיוון לשליחות זה הרבי בהוראה ברורה".

תשובה ברורה: לקבל את השליחות ומתוך שמחה

את תת היבשת ההודית הכיר הרב ברנשטיין עוד לפני נישואיו, בחור מן השורה אחרי שנת ה'קבוצה'. במשך כמה חודשים טובים פעל לצד הרב דרור משה שאול בבית חב"ד הודו בדראמסלה והוא התאהב באווירה ובסגנון הפעילות. "העבודה הייתה בלתי פוסקת, לא דומה לשום מקום שליחות שהכרתי קודם לכן. מדי יום, מבוקר ועד לילה, למדתי עם המטיילים תניא ושיחות של הרבי וניהלתי שיחות על השקפה ועל אמונה. לאחר נישואינו, החלטנו לפתוח את החיים עם שליחות ויצאנו שוב לבית חב"ד הודו בדראמסלה, הפעם כזוג נשוי, ופעלנו לצד הרב משה שאול.

"התוכנית שלנו הייתה לשוב ארצה בתום שלושה חודשי פעילות, בסיומה של העונה, ולבדוק ברצינות את עתיד חיינו. כיוון שהייתה לנו ויזה לשישה חודשים, התלבטנו האם לנצל את הויזה ולהישאר עוד שלושה חודשים במקום אחר בהודו, או אף לפתוח מקום חדש. הרגשתי שאני לא בנוי נפשית להיות שליח עצמאי. כתבנו לרבי שנטיית ליבנו היא לשוב לארץ הקודש, אבל אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו עושים את הצעד הנכון. את המענה קיבלנו בכרך י"ט עמוד רסה. עמדנו נפעמים והמומים (תרגום מאידיש):

תשובתי על מכתבכם הקודם, בוודאי קיבלתם בעיתו. ומעניין לעניין באותו עניין, ובהקדמה:

הרי ידועה הדרישה וההוראה של רבותינו נשיאינו, שיהודי צריך לפעול את ענייניו בשמחה ובטוב לבב, ולא רק שכך הוא צריך, אלא שהוא אכן יכול לעשות זאת; ולא רק לעשות זאת בקבלת עול, אלא שכאשר ישנה ההתבוננות המתאימה, אפשר להסביר זאת אפילו לנפש הבהמית, עד שגם השכל של נפש הבהמית מבין ומסכים על כך.

הנה לגודל תמיהתי, בכל מכתב שלכם, ללא הבט על השינויים הרבים, לטובה, מאחד לשני – הרי הצד השווה בכל המכתבים שלכם, הוא, אי-שביעות רצון גדולה מהיותכם ב.... הן בגשמיות והן ברוחניות, וכמה שלא יהיה כתוב שם אודות ההצלחה בענייני יהדות, מייד נוסף שזה לא כדבעי, וכמה שיכול להיות, וצריך להיות אחרת.

מובן, שעניין השליחות, הכוונה בזה היא לא רק להביא יהדות ל... ולא רק שהולכים לעשות טובה ליהודים מ..., אלא הוא בעיקר להביא תועלת וטוב לזה שעושה זאת – בענייניו הפרטיים, כמובן.

כבכל ענייני מעשי בני אדם, וכנראה שגם בעניין זה, יכלה להיות החלטה אחרת, או באופן אחר. לכן אני רוצה שוב להבהיר, שצריך להיות מובן מעצמו, שעניין הנסיעה לשליחות – אין הכוונה להכריח בעל-כורחו, ועוד יותר מובן, שלאחר ניסיון של שנה ויותר – אסור להיות עניין של "בעל כורחו", והרי זה נוגע גם להצלחת הדבר.

הכוונה מכל האמור לעיל, שבנוגע להחלטה להבא, שצריכה להתקבל בחופשיות מלאה, בעניין זה (יחד עם בעלך הרב שי') ב... בדיוק כמו שהייתם כעת בברוקלין, ורק כעת צריכים אתם לנסוע לשם. ולאחרי התבוננות מתאימה בזה, להודיע לי את החלטתכם – מובן, במילים ברורות – נראה לסדר את העניינים בהתאם להחלטתכם.

ויהי רצון מהשם יתברך המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית להנהיג אותך יחד עם בעלך הרב שי' בטוב בכל הפרטים בטוב הנראה והנגלה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

קראנו את המכתב שוב ושוב והיינו מוכי הלם, לא ציפינו לכזו תשובה ברורה ומפורטת. כמה ימים לקח לנו לעכל את המענה, בו הרבי מציע לנו שלא לחשוב על עזיבה, אלא לצאת לשליחות לכל החיים ולהוריד לגמרי מסדר היום את המחשבה על עזיבה, ולא לעשות זאת מתוך קבלת עול אלא בשמחה.


הודו אינה מדינה קלה לשליחות, בעבורי, כמי שכבר התבשל בהודו, המשימה הייתה פחות קשה, אך על רעייתי היה לגנוז את החלומות והשאיפות ולתת את כל חייה עבור השליחות, וזה לא דבר של מה בכך. עוד כמה ימים חלפו בשיחות סביב הנושא עד שהחלטנו: אנחנו חסידים ועלינו לציית! לא רק על השליחות, אלא גם לעשות זאת בשמחה וטוב לבב", מספר הרב ברנשטיין.

בני הזוג עדיין לא ידעו לאיזה מקום לצאת. בהודו יש עוד מקומות רבים שלא זכו לשליח קבוע. מיד לאחר שההחלטה שלנו התקבלה, הטלפון צלצל ומעבר לקו היה הרב שמואל שארף השליח בבית חב"ד הודו ניו דלהי. לאחר ששאל לשלומנו סיפר שהיה אצלו בבית חב"ד הודו יהודי מישראל ששורשי משפחתו נטועים בקוצ'ין, הוא סיפר כי אותו יהודי ערך שם ביקור שורשים אך התאכזב שבעיר כזו לא קיים בית חב"ד. "תרים את הכפפה", ביקש.

"התפרצת לדלת פתוחה", השיב לו הרב ברנשטיין וסיפר לו על המענה שקיבלו מהרבי ועל ההחלטה שלו ושל זוגתו רק שעות אחדות קודם לכן.

בכינוס השלוחים העולמי שהתקיים ב-‏770 זמן מה לאחר מכן, הגיעו הרב ברנשטיין ורעייתו כשאר השלוחים. לפני שיצאו לדרך, הם ביקשו לשאוב כוחות מהמשלח. הם ניצלו את הביקור לאסוף מעט כסף, ונעזרו בשני בחורים שפעלו בעיר חודשים ספורים. הם שיתפו את הרב ברנשטיין בהתוויית דרך ובשרטוט האופי של העיר. הרב ברנשטיין ורעייתו רכשו ציוד מינימאלי, ויצאו לדרך.

לך לך מארצך ומכל אשר לך...

התחנה הראשונה בהודו הייתה פושקר. שם התארחו בבית חב"ד הודו אצל הרב שימי גולדשטיין ורעייתו. במשך שלושה שבועות התארגנו לקראת היציאה, או אז יצאו לקוצ'ין ברכבת. היה זה ימים אחדים לפני חג חנוכה תשס"ט. "לפנינו עמדו לא פחות מארבעים שעות נסיעה מייגעת ומתישה", הוא מספר. "כמתנת יציאה קיבלנו מהרב גולדשטיין מכשיר להכנת פיתות הודיות. נטלנו עמנו אוכל וציוד נוסף.

"שמונה מזוודות גדולות היו באמתחתנו, ועמן יצאנו לדרך. בשעה תשע בבוקר היינו על הג'יפ כשלפנינו חמש שעות נסיעה אל העיר קוטה הנמצאת בדרום ראג'סטאן, משם היה עלינו לקחת רכבת שיצאה בצהרי היום והייתה אמורה להגיע לעיר הסמוכה לקוצ'ין בשעה שתיים לפנות בוקר, ומשם מונית לקוצ'ין מבלי שנדע איפה נשהה ואיפה נשים את הפקלאות שעמנו...

"הנסיעה הייתה מפרכת אך מעניינת. בתחנה של גואה עלה לקרון הודי נחמד שביקש לתפוס מקום בסמוך אלי, לאחר שהתארגן קמעה, הוציא מחשב נייד עם אנטנה של קליטה. ניצלתי את ההזדמנות לבקש ממנו אישור להשתמש במחשב, דרכו תקשרנו עם העולם הגדול. התברר שהאיש גר לא רחוק מקוצ'ין והוא יוכל לעזור לנו במה שנצטרך. ביקשנו ממנו, היות ואנחנו מגיעים לתחנה מאוחר בלילה, אם הוא מכיר נהג מונית מהימן שיחכה לנו בתחנה על מנת לקחתנו לקוצ'ין. אחרי כמה טלפונים הנושא סודר. היות והשפה המדוברת במקום שונה מאשר בחלקים אחרים של הודו, ביקשנו גם שילמד אותנו מילים חשובות כדי שנוכל להסתדר.

"לקראת השעה שתיים לפנות בוקר ירדנו מהרכבת בתחנה בעיר ארנאקולם המרוחקת מקוצ'ין כשעה נסיעה, שם כבר המתין לנו נהג מונית שהעמיס את כל חבילותנו. אל קוצ'ין עצמה הגענו לפנות בוקר. כיוון שבעונה זו של השנה אין כמעט חדרים פנויים במלונות, ואלו שכן היו פנויים ביקשו סכומים מופקעים, נאלצנו להסתובב כמה שעות עד שמצאנו חדר הארחה במחיר סביר. עייפים ותשושים הרשינו לעצמנו שינה קצרה.

"היה זה יום חמישי בבוקר, וניגשנו מיד לפרויקט העיקרי – קניות לשבת. כבר בדרך פגשנו יהודים, ובלי לדעת איך נסתדר, הזמנו אותם להיות אתנו יחד בסעודת שבת.

"בבית הכנסת היהודי פגשנו בשני זוגות יהודיים, האחד מיוהנסבורג והשני מלונדון, שניהם שמחו מאוד לשמוע שיש בית חב"ד חדש בהודו בקוצין, ויחד איתם ארגנו תפילת ליל שבת בבית הכנסת. צעדנו בחזרה ברחוב היהודים לעבר ה'באזאר רוד' – כשבדרך פגשנו במשפחה יהודית נוספת שגרה במקום ומאוד שמחה לדעת שהגענו לקוצ'ין במטרה לפתוח בית חב"ד. בצהרי יום שישי עוד הסתובבנו בחנויות בעיר לרכוש מוצרים לשבת: קמח, ירקות, אורז וקטניות. הכי קשה היה למצוא שמן כשר. בהודו יש רק סוג שמן אחד אותו ניתן לצרוך".

טלטולי הדרך המפרכים, זכורים לשלוחים כחוויה, אם כי לא פשוטה. למרות הפעילות האינטנסיבית שפרחה מאז, דומה שאותה נסיעה ופעילות בראשיתית זכורים לזוג השלוחים בפרוטרוט כאילו אירעו לפני כמה ימים. "עם כל הקניות חזרנו הביתה והתחלנו למיין את הציוד כדי להתכונן לבישולי השבת.

בני הזוג ברנשטיין פנו בבוקר יום שישי למנהלי חדר הארחה וביקשו לבשל אצלם לכבוד שבת, אבל הם השיבו שאצלם זה יום חגא ולכן לא יוכלו לאפשר לנו, והמליצו שנפנה לדיירים ממולם. השלוחים החדשים ניגשו לבית ממול והלה נעתר להם בשמחה. בתוך כמה שעות כבר הייתה מוכנה הסעודה; הפיתות נאפו במכשיר שקיבלנו בפושקר, וכן כמה סלטים. השלוחים התארגנו עם שולחן נוסף וכסאות שאספנו מחדרים אחרים שלא הושכרו לאיש, וכך השתמשו בנחת בחדר הכניסה כחדר האוכל של בית חב"ד החדש שהוקם באותו יום...

"לאחר תפילת קבלת שבת יצאתי מבית הכנסת יחד עם שיירה של עשרה אנשים והלכנו יחד ברחוב, כשאני הולך עם הסירטוק השבתי שלי. היה זה מראה מיוחד. היו ילדים שהיו משוכנעים שאני קוסם... סעודת שבת היתה מיוחדת; סעודת השבת הראשונה של בית חב"ד בקוצ'ין. כולם נהנו מהאלתורים המיוחדים של השבת. בשבת ביום כבר לא הלכנו לבית כנסת, שכן לא היה אז מניין משום החום והלחות ששררו והיו בלתי נסבלים.

"אף על פי כן, בשעה אחת הגיעו כעשרה יהודים לסעודת שבת, שהפעם נערכה בחצר. בהמשך הצטרפו אליה עוד כמה ישראלים שלא שמעו אמש על בית חב"ד הודו החדש שנפתח".

ביום ראשון יצאו השלוחים החדשים לסיבוב קטן להכרת האזור. בדרך פגשו בישראלים אחדים עמם הניחו תפילין. ימי שני ושלישי הוקדשו לקניות של הציוד הנדרש לבית חב"ד, "מסע שדורש הרבה כוחות נפש. דומה כי לא הייתה חנות בקוצ'ין שלא ביקרנו בה". את יום שלישי באותו שבוע הקדישו השלוחים למבצעים בבית הכנסת ולביקור אצל משפחות יהודיות בעיר. "בין השאר ביקרנו משפחה מנכבדות הקהילה, משפחת סאלם. התברר לנו שאכן מתקיים מניין בבית הכנסת בשבת בבוקר, וכי בואנו הוא בדיוק בזמן, שכן זמן קצר לפני כן נפטר ראש הקהילה שגם היה קורא בתורה".

כעת הגיע השלב של חיפוש אחר בית ומקום שיוכל לארח את כל הפעילות של בית חב"ד. לאחר חיפושים מרתוניים מצאו השלוחים דירה מסודרת ומרוהטת עם סלון גדול שיכול לאכלס כעשרים וחמישה אנשים, מטבח מסודר עם שיש וארונות מטבח, חדר שינה ממוזג, דברים שקשה למצוא כמותם בהודו. בעל המקום אף היה מוכן להקצות להם לשימוש את המרפסת הגדולה שהייתה בקומה מעל. "בשבת השנייה שלנו בקוצ'ין כבר הייתה סעודת השבת רצינית עם סעודה כיד המלך", מספר הרב ברנשטיין. "הלכתי לקנות דגים בחוף, הבאנו את הציוד שלנו ובו במקום ארגנו את החיתוך והניקיון של הדג. בינתיים הרגשתי באישה שעומדת לא הרחק, בין המון ההודים, ומביטה בנו. הסתבר שהיא יהודיה המתגוררת בשיקאגו והיא נמצאת במקום יחד עם בעלה. הזמנתי אותם לבוא לבית חב"ד הודו עוד לפני שבת לדבר קצת. בני הזוג ביקרו בהודו במסגרת מסע חובק עולם שעשו כדי לבקר בבתי כנסת שונים.

"בני הזוג הגיעו לבית חב"ד הודו בקוצ'ין שעה ארוכה לפני כניסת השבת. כששאלתי את בעלה מתי הניח תפילין לאחרונה, הסתבר שהפעם היחידה שבה הניח, היה עשרים ושתיים שנה קודם לכן! כמובן שמיד הוצאנו את התפילין והנחנו תפילין. הטיול השורשי שלו קיבל מימד פנימי יותר. בסעודת שבת סיפרו על שני ילדיהם בני 15-17‏ שעשו בר מצווה ללא תפילין. הם הבטיחו לקנות להם תפילין מיד כשיחזרו לביתם.

"בשבת זו היה מנין בבית הכנסת גם בבוקר יום השבת. המרחק היה חצי שעת הליכה לכל צד, בחום הכבד, אך שמחנו על עצם קיום התפילה. באותה שבת היו אצלנו שלושה זוגות שבאו מארץ ישראל לטיול.

"במשך השבוע נפגשנו עם ראש הקהל החדש, גיסו של ראש הקהל הקודם, יהודי מבוגר בן 86, חם ליהדות ששמח מאד לשמוע שאנחנו מתכוונים להשתקע כאן כבית חב"ד הודו קבוע. הוא סיפר איך הם שמרו כשרות ככל יכולתם, מעולם לא אכלו טרף. ואכן, יש לציין שלמרות כל התלאות שעברו עליהם, רבים מהם אוכלים רק כשר, וזו עובדה מדהימה. בעבר הם היו מביאים שוחט, אך כשהוא נפטר, החלו להזמין בשר כשר מבומבאי. כעת אנו מביאים שוחט ומחזירים עטרה ליושנה. לאחרונה עברתי על ספרי התורה בבית הכנסת, ומה שהיה דרוש תיקון, תוקן. אנו עורכים עבורם ערבי חיזוק ביהדות ומקיימים ביקורי בית רבים.

"בהמשך הסכים לתלות שלט בבית הכנסת שמזמין יהודים לבוא לבית חב"ד לשבתות ולשיעורי תורה. כל יהודי שמגיע לבקר בקוצ'ין, מגיע לבקר בבית הכנסת, ולמודעה הייתה חשיבות רבה".

מנוחת הנפטר בכל מחיר

בית חב"ד הודו בקוצ'ין הפך מהר מאוד לכתובת לכל עניין יהודי, גם לתיירים וגם לקהילה המקומית שנעזרת רבות בשלוחים. השליח הוא גם החזן, התוקע בשופר, מארגן מניני התפילה ומי שמביא שוחט עבור כל יהודי הקהילה שיהיה להם בשר כשר. "בעונת התיירות מגיעים לעיר המוני תיירים. מדי שנה מבקרים בבית הכנסת המרכזי כחצי מליון מבקרים. כחמש שעות ביום מקדיש השליח לבית כנסת, שם הוא יושב ולומד ושם הוא עושה 'מבצעים'.

"בחמש שעות הללו אני פוגש קרקפתות לרוב, שמי יודע אם היו מניחים תפילין בחייהם מבלי המפגש איתנו. השנה חגגנו חמש בר מצוות לאנשים שהזהות היהודית שלהם אבדה לא אצל אבותיהם, אלא אצל אבות אבותיהם!"

באחד הימים שמע הרב ברנשטיין על צעיר יהודי אמריקאי המתגורר בקוצי'ן וחי עם גויה. הלה החליט שהוא מואס ביהדותו, היגר מארצות הברית והגיע להודו, הכיר גויה מקומית נשאה לאישה והקים משפחה. השליח התקשר אליו וקבע עימו פגישת היכרות. "אותו יהודי הוא נשמה תועה אך מעניינת. גם בהיותו בשאול תחתית ראיתי מהי עומק של נשמה יהודית. הוא סיפר לי שהוא והגויה הגיעו לבית תיפלה נוצרי במטרה להינשא אך הכומר אמר להם שהוא מוכן להשיאם רק בתנאי שהוא מתנצר ולזה הוא לא הסכים; הוא אפילו לא ידע להסביר מדוע, וכך המשיכו את חייהם. בסוף המפגש שאלתי אותו אם עשו לו בר מצווה, והוא השיב בשלילה. הוספתי ושאלתי אם יהיה מוכן לעשות זאת כעת, והוא שהתפלא שגם בגילו ניתן לחגוג בר-מצווה, הסכים בשמחה. לאחר שהניח תפילין לראשונה בחייו, קבענו להיות בקשר".

בפי הרב ברנשטיין יש סיפורים לא-שגרתיים לרוב, הנה עוד אחד: "בחודש שבט השנה התקשר אלי אלמוני ומבקש ממני ליצור קשר עם אישה בכפר סמוך, מונר שמו, כי יש לה בעיה. טלפנתי אליה והסתבר לי שחבר שלה, יהודי אמריקאי, נפטר באמצע הטיול מדום לב, והיא לא יודעת את נפשה. היא הייתה נסערת. אותו יהודי, בגיל שישים בערך, במשך שנים רבות חי בגפו לאחר שניתק כל קשר עם משפחתו ואיש מהם לא רצה לסייע. גם השגרירות האמריקאית לא הייתה יכולה לסייע בהטסתו לארה"ב כאשר איש ממשפחתו לא היה מוכן להמתין שם לנפטר. מובן שנרתמנו מיד לסייע שכן מדובר במת מצווה 'מהודר'.

"כמוצא אחרון פניתי לארגון זק"א בארץ ישראל וייאמר לזכותם שתוך יממה הצליחו להגיע לאחיו שנתן אישור שיקברו אותו, אך הוא עצמו לא רצה לשתף פעולה. דיברתי עם אנשי הקהילה בקוצ'ין שנתנו את הסכמתם לקברו בבית הקברות היהודי בעיר. פעם ראשונה בחיי עשיתי טהרה והתעסקתי בכל עניני הקבורה. בקשיים מרובים הצלחנו להשיג עשרה יהודים שילוו אותו בדרכו האחרונה. הוא היה יהודי רחוק מאוד מדרך ישראל סבא, ובת זוגו סיפרה לנו שמבחינתו היה לתרום את גופתו למדע. מי יודע אם היה נפטר במקום אחר, אם היה זוכה להגיע לקבר ישראל. דבר מעניין בסיפור הזה, שהיא שלחה לנו תמונה שצילמה אותו מספר ימים לפני פטירתו בעת שהיו בקוצ'ין, ובתמונה הזו הוא נראה לפני שער בית הקברות בו נקבר. מצמרר. כאילו חזה את עתידו. הרצון שלו להצטלם שם הוא תמוה, מה גם ששורשיו לא עניינו אותו".

• האם יש הבדל באופי הפעילות בין יהודי הקהילה לבין המטיילים?

"העבודה עם הקהילה שונה לגמרי מהעבודה עם התיירים והמטיילים היהודים, ואנחנו פועלים בשתי חזיתות. כשהגענו לקוצ'ין התברר לנו שחודש לפני כן נפטר לבית עולמו ראש הקהילה. כשכתבנו על כך לרבי, קבלנו שתי תשובות מעניינות. האחת בקשר למישהו שהתחיל לפעול במקום מסוים, ואם כי ידוע שכל ההתחלות קשות, הרי שאצלו הן היו קלות ושיראו הצלחה. והמכתב השני נשלח לאביו של הרב אקסלרוד שהתגורר ברמת גן והיה רב בית כנסת חב"ד שם; הרבי ברכו שיהיה ממלא מקום ראוי. התרגשנו מאוד מתשובות אלו.

"הקהילה בעיר נחלקת לשתיים. החלק האחד נמצא בסמוך אלינו ואנו נמצאים שם מדי יום. ישנה עוד קהילה קטנה במקום מרוחק אותה אנו מבקרים אחת לשבועיים, ושם התקבלתי כסמכות רבנית.

"הקשר שלנו עם אנשי הקהילה, חזק ואיתן. בפעם הראשונה שנסענו לארץ ישראל לביקור, הם לא האמינו שנשוב... אנשי הקהילה הם יהודים מאוד חמים ורקמנו עמם קשר מיוחד. שאלת על הפעילות עם הקהילה ועם התיירים, ואנחנו גם יוצרים חיבור ביניהם. לפני שהגענו מניני תפילה היו לדבר נדיר; אנחנו שעובדים גם עם התיירים, הבאנו אותם לבית הכנסת וכך מדי שבת בשבתו מתקיים מניין. יש הרבה מאוד יהודים יוצאי הודו המתגוררים כיום בארץ ישראל שמגיעים לעיר כחלק ממסע שורשים, וזה מסייע רבות".

תשעים אחוזי לחות, ובעלי חיים בבית

לצד הפעילות המתקיימת עם יהודי העיר, נערכת כמובן גם פעילות אינטנסיבית עם התיירים והמטיילים היהודים מכל העולם, בהם גם ישראלים רבים. מדי שבת בשבתו מתארחים אצל השלוחים כחמישים יהודים מכל הגוונים ומכל קצות הגלובוס לשבת אחים גם יחד.

בימים אלו עמלים בני הזוג ברנשטיין – למעשה מהיום הראשון לבואם לשליחות – בבניית מקווה טהרה. עסק לא פשוט, יקר מאוד אך מצרך הכרחי, בהתחשב במרחק הרב שבו נמצא המקווה הקרוב ביותר. "כבר בתחילת השליחות היה לנו ברור שהמקווה חייב להיבנות, זה לא משהו שאפשר לדחות או לוותר עליו. חיפשנו זמן רב מקום בו נוכל לבנות את המקווה. בתחילה אחד התושבים הסכים שזה יהיה בחצר ביתו, אך כשהקבלן הגיע לבצע את עבודת ההתחלה, הוא קיבל 'רגליים קרות' והעניין נדחה. במשך הזמן ניסינו לקבל את הסכמתו של נשיא הקהילה שהמקווה ייבנה בחצר בית כנסת, אך הוא סירב לכך בכל תוקף, וכתבנו על כך לרבי. התשובה שקיבלנו הייתה מעניינת; הרבי כותב שיהודי מאמין יודע שעד שהוא לא רואה את נקודת ההשגחה פרטית במקרה, הוא לא ראה כלום. במכתב השני נכתב, מכיוון שיש להם חלק בבית הכנסת הרי שיש צורך לקבוע בו שיעורי תורה. ואכן, מאז התשובה קבענו שיעור בבית הכנסת.

"יום אחד החלטתי שהגיעה העת. כמה מצעירי הקהילה הצטרפו אליי ושמנו פעמינו לבית נשיא הקהילה. כשהוא שמע את בקשתי, החל לצעוק 'מה אני צריך מקווה כאן? כל עוד אני חי לא אתן אישור'. תשובתו הוציאה לנו את כל הרוח מהמפרשים וגרמה לנו לנמיכות הרוח. נשיא הקהילה דווקא היה ידיד טוב שלנו, אך בכל הנוגע למקווה הוא החליט להתנגד בנחרצות. מצב רוחי התהפך כשנזכרתי בתשובת הרבי – כל עוד לא ראית את נקודת ההשגחה הפרטית במקרה זה, לא ראית כלום. כמוצא אחרון החלטתי לשלוח אליו את רעייתי, אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד.

"ראה זה פלא, היא סיפרה לו על המעלה שבמקווה וכמה זה חשוב לקהילה – והוא קיבל את דבריה והחליט להסיר את התנגדותו. 'אם שאר הקהילה מסכימה, גם אני מסכים', אמר.

"החלטנו להכות בברזל בעודו הוא חם. חתמנו על כל הניירות הרלוונטיים ובתוך ימים ספורים היו במקום טרקטורים שיישרו את השטח. זה עומד להיות המקווה הגדול ביותר בהודו, מפואר ומהודר. ואכן השלד כבר עומד על תילו ועסוקים כיום בגימורים.

"מי שסייע לנו רבות בבניית המקווה, הוא הרב יואל כפלין, השליח בבית חב"ד הודו בקסול, שברזומה שלו ניסיון בניית שני מקוואות. הוא כיוון אותנו איך לעבוד עם הקבלן והמהנדס ואיזה חומרים לקנות והיכן. בתקופה הקרובה יבוא לקוצי'ן הרב בועז לרנר, מומחה לענייני מקוואות מנחלת הר חב"ד, שיבדוק את כשרות המקווה ויתן את אישורו. מכיוון שלא רצינו להשתהות עם הבניה, לקחנו הלוואות מחברים ומידידים; בפועל הצלחנו להשיג רק שליש מהסכום הנדרש, ואני מנצל הזדמנות זו לקרוא לכל מי שיכול, לסייע לנו כספית לבניית המקווה, מתוך ידיעת חשיבות העניין הן לבני הקהילה והן למטיילים הרבים שמגיעים לכאן".

• אלו קשיים ואתגרים מזמנת שליחות כמו  בבית חב"ד הודו בקוצ'ין?

"ישנם כמה קשיים שהתרגלנו אליהם וכמה קשיים שקשה להתרגל אליהם. יש ימים שהבית שלנו, על אף שאנחנו מקפידים לסגור את כל החלונות, הופך להיות סוג של גן זיאולוגי, חיות, חרקים ובעלי כנף מסוגים שונים ממלאים את הבית בצורה שאינך רגיל אליו בארץ ישראל. בוקר אחד לפני כמה שבועות התעוררנו לקול ציוצים חדים. התקרבנו לסלון והבחנו בששה גורים של חתולה שנכנסה לבית בדרך לא דרך והמליטה אותם במרכז החדר. אולם עם בעלי החיים אנחנו עוד מתמודדים, הקושי הכי מעיק זה הלחות שיש בעיר – תשעים אחוזי לחות (!) זה דבר יום ביומו וזה בלתי נסבל.

"כשהייתי בארץ ישראל בפורים האחרון, הבאתי את התפילין שלי לאיש מקצוע מומחה בירושלים כדי שיבדוק אותן. הן היו צריכים טיפול יסודי, שכן עור הוא אחד הדברים הכי רגישים ללחות. נראה שמדי שנה אצטרך להעביר את התפילין לטיפול יסודי. בגד שנשאר רטוב מתיבש בתוך כמה דקות. עוד קושי שחסר לי ברמה האישית, זו ההתוועדויות החסידיות בדיבוק חברים. רק כשאתה מנותק מההווי החסידי, אתה מבין את החשיבות שיש להתוועדות. לאחרונה היה לי חלום שאני בתוך התוועדות ומעיני ממש זלגו דמעות של אושר..."

• משיח נמצא גם בבית חב"ד הודו בקוצי'ן?

"איזו שאלה?! זו השליחות שלנו ואותה אנו עושים. מדי ערב יש מראות קודש של הרבי שאנו מקרינים בארוחת ערב, ותמיד יש שם קטעים על משיח. אנשים כותבים לרבי באמצעות ה'אגרות קודש' בכל בעיה או שאלה וכך יהודים רבים מתקשרים לרבי. מדי שבת, בהשתתפות שיא של אורחים, אנו מדברים על משיח ומפתחים דיונים בנושא. לא נתקלנו בכאלה שסירבו לשתף איתנו פעולה בגלל הנושא של משיח, להיפך, זה משהו שנותן תקווה ואנשים היום צמאים לתקווה. לא פעם אני שומע מבני הקהילה דברים פסימיים על מצב הקהילה היום לעומת ימי התפארת של הקהילה שהייתה בעבר ואיננה. רק הנושא של משיח והעובדה שאני מבטיח להם שבקרוב יבוא משיח ובית הכנסת יעלה עם כל בתי הכנסת שבעולם לארץ ישראל, והוא יתמלא מפה לפה, נוסך בהם עידוד וציפייה עזה לגאולה".



 
Bookmark and Share



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים