שכר מרים
"ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד היאסף מרים". (יב', טו')
כאשר לקתה מרים הנביאה בצרעת, היה עליה לשהות בהסגר מחוץ למחנה ישראל במשך שבעה ימים. כל בני ישראל לא המשיכו למסעותיהם, אלא התעכבו באותה חניה והמתינו למרים עד תום ימי ההסגר שלה.
אילו לא היו בני ישראל ממתינים למרים, היא לא הייתה נותרת לבדה במדבר, אלא מצטרפת אליהם. מה היה קורה אז? היה חולף זמן רב יותר עד שהייתה נרפאת. רפואתה של מרים דרשה שבעה ימי הסגר מחוץ למחנה. מצב זה אפשרי רק בעת חניה, שאז יש מחנה שכינה, מחנה לויה (מחנה של הלויים) ומחנה ישראל. אז ישנה המציאות של "מחוץ למחנה". אולם בעת המסע מציאות זו אינה קיימת. אילו היו יוצאים מיד לדרך ולא היו ממתינים למרים, הייתה רפואתה מתעכבת, כיון שימי המסע אינם כלולים בחשבון שבעת הימים הנחוצים לרפואתה.
רש"י מסביר שעיכוב זה של בני ישראל היה כבוד שחלק אלוקים למרים כגמול על שהתעכבה שעה אחת וצפתה על משה כשהושלך ליאור, כמו שכתוב: "ותיצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו". מרים עמדה מרחוק, ולא היה בידה כל אמצעי להציל את משה. היא עמדה כדי לראות מה קורה לו.
ואכן, מרים ראתה כיצד בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור ומוצאת את משה בתיבה. בת פרעה ניסתה להרגיע את משה בעזרת מיניקות מצריות, אך משה סירב לינוק מהן, ולא נרגע. אז נגשה אליה מרים שראתה הכל מרחוק והציעה להביא מינקת מן העבריות. בת פרעה הסכימה, ומרים קראה לאם הילד, שהניקה אותו והרגיעה אותו.
מה היה קורה אילו מרים לא הייתה מתעכבת ומשגיחה על משה מרחוק? בת פרעה הייתה מגיעה בסופו של דבר למינקת עבריה. אולם זה היה אורך זמן רב יותר, וצערו של משה היה מתארך. פעולת מרים הקטינה את צערו של משה!
שכרה של מרים, שהתעכבה מרחוק וכך זרזה את הרגעתו של משה, היה "מידה כנגד מידה". אלוקים חלק לה כבוד, והעם התעכב ולא נסע עד שמרים נרפאה, כדי לזרז את רפואתה!
