עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> שמות >> פרשת בשלח >> קריעת ים סוף
 



 
קריעת ים סוף –
מדוע עמדו המים כמו חומה?
 
 

על קריעת ים סוף מספרת התורה: 'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְ-ה-וָ-ה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם, וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.... וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְ-ה-וָ-ה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם'[1],
 
המדרש[2] מוסיף על כך ומספר שבשעת קריעת ים סוף צמחו מקרקעית הים עצים נושאי פרות, והתינוקות קטפו את הפירות מן העצים ונתנו לציפורים, שהשתתפו בשירתם של בני ישראל.
 
וצריך להבין – הרי ישנו הכלל ש-'אין הקדוש ברוך הוא עושה נס שלא לצורך',
והטעם לכך הוא פשוט – הטבע הוא הרי יצירתו של הקדוש ברוך הוא ובכל פרטי הנהגת הטבע מצויה כוונה מסויימת – ולכן אין הקדוש ברוך הוא עושה נס (שינוי הטבע) כאשר אין הדבר הכרחי – בכדי לא לשנות את סדרי הנהגת הטבע,
 
ואם כן צריך להבין, מדוע היה צורך בנס זה שמקרקעית הים יעלו בן רגע עצים שיתנו מיד עם צמיחתם פרות בשלים, אותם יקטפו התינוקות ויתנו לציפורים ששרו עם בני ישראל?
 
הרי לשם הצלת בני ישראל מן המצריים שרדפו אחריהם היה די בנס של קריעת ים סוף בלבד...
 
וכמו כן גם בנוגע לקריעת ים סוף עצמה – הרי מספיק היה שבני ישראל ילכו 'בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם', ומדוע אם כן היה צורך בנס זה של 'וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם'?
 
ואפילו אם נרצה להרחיק ולומר שאך ורק באופן זה של 'וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' ניתן ליצור דרך בה יעברו בני ישראל באמצע המים, עדיין צריך להבין מדוע חוזרת התורה פעמיים על כך ש-'וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם'.
 

 
  • כל הפרטים הם חלק מהנס
 
בשל הכלל האמור לעיל, ש-'אין הקדוש ברוך הוא עושה נס שלא לצורך', חייבים אנו למעשה לומר שגם הנס של עצי הפרי שצמחו בן רגע וגם הנס של 'וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' אינם בגדר 'תוספת נס', אלא הם חלק מעצם הנס של קריעת ים סוף,
 
ולכן מספרת התורה פעמיים על המים שהיו לחומה - פעם אחת עם כניסתם של בני ישראל למים, 'וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם', ופעם אחת לאחר שבני ישראל כבר הלכו במים, 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם' - בכדי להראות ולהדגיש שעניין זה של 'וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' היה גם הוא חלק מעצם הנס של קריעת ים סוף, והיה נוגע לכל משך זמן הליכתם בים בתוך היבשה, החל מכניסתם לים ועד ליציאתם,


דברי מדרש המכילתא.
 ונראה כעת את משמעות הדברים –
 
על הפסוק 'וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' אומר מדרש המכילתא[3] שבזמן קריעת ים סוף היה בשמים דיבור כנגד עם ישראל – 'בני אדם שעובדים עבודה זרה מהלכים ביבשה בתוך הים',
 
ואמנם נכון הדבר, בין בני ישראל היו אז כאלה שעבדו עבודה זרה, ולכן שאלו בשמים מדוע מגיע להם להינצל על ידי נס? שהרי במה טובים הם יותר מן המצרים? הרי 'אלו עובדי עבודה זרה, ואלה עובדי עבודה זרה!'[4],
 
ומסיים מדרש המכילתא ואומר – "ומי גרם להם לישראל להינצל? 'מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' – 'מִימִינָם' היא זכות התורה שהם עתידים לקבל על הר סיני, שנאמר 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'[5], 'וּמִשְּׂמֹאלָם' היא זכות התפילה",שנאמר שמאלו תחת לראשי ולכן בשעת התפילה העינים צריכים להיות למטה
 
כלומר פנימיות העניינים היא שהתורה והתפילה, שני הקווים[6] – ימין ושמאל, היו ה-'חומה' שהגנה על בני ישראל משני צידיהם והצילה אותם,
 
אך עדיין אין הדבר מובן – מדוע היה צורך בזכות שתגן על בני ישראל משני צידיהם, הן מימינם והן משמאלם? מדוע לא הספיקה להם לשם כך זכות אחת?
 
ובפרט שהזכות ש-'מִימִינָם' היא הזכות של התורה שהם עתידים לקבל - שהרי במתן תורה בחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל העמים - ולכן, לכאורה, די בזכות זו בכדי להסיר את הטענה של 'אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה', ומדוע בכל זאת היה צורך גם בזכות השניה?
 

 
  • קריעת ים סוף – הכנה למתן תורה.
 
כדי להבין כל זאת צריך להבין תחילה את המהות והתוכן של קריעת ים סוף,
 
ובכן – מבואר בכמה מקומות בתורת החסידות[7] שקריעת ים סוף לא הייתה רק לצורך הצלתם של בני ישראל מידי המצריים שרדפו אחריהם, שהרי הצלתם של בני ישראל הייתה יכולה להיות גם באופנים אחרים ו-'הרבה דרכים למקום', וכמו כן לא היה זה לצורך המשך הליכתם במדבר, שכן הם ירדו ועלו מאותו צד של ים סוף[8],
 
אלא – קריעת ים סוף הייתה הכנה למתן תורה[9],
 
כדי להבין את המשמעות שבדבר, יש להבין תחילה את ההבדל המהותי והעקרוני בין לימוד התורה וקיום המצוות לפני מתן תורה, לבין לימוד התורה וקיום המצוות לאחר מתן תורה:
 
אמנם גם לפני מתן תורה קיימו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב ובני ישראל את התורה והמצוות, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: 'מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם... אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה... יצחק אבינו היה זקן ויושב בישיבה... יעקב אבינו היה זקן ויושב בישיבה... כשהיו בני ישראל במצרים הייתה עמהם ישיבה'[10],
 
אלא שההבדל הוא שלפני מתן תורה האדם לא היה מֶצוּוֵה על המצוות, ולכן היה קיום התורה והמצוות רק באופן של 'אינו מֶצוּוֵה ועושה', ואילו לאחר מתן תורה הפך זה להיות באופן של 'מֶצוּוֵה ועושה' – ויש לומר שהיתרון שב-'מֶצוּוֵה ועושה' לגבי ה-'אינו מֶצוּוֵה ועושה' איננו רק לגבי האדם אשר מקיים את המצווה, אלא גם לגבי החפץ שבו נעשית המצווה,
 
כלומר, לפני מתן תורה קוימו המצוות רק מצד האדם ובכוחו, ללא ציווי הבורא על כך, ולכן קיום המצווה מצד האדם לא השפיע על החפץ שבו נעשתה המצווה – לא נגרם במהותו ובאיכותו של החפץ שינוי כלשהו מבריאתו והוא לא נהפך לחפץ קדוש של מצווה,
 
ההשפעה היחידה הייתה על האדם, מקיים המצווה,
 
ואילו לאחר מתן תורה, כאשר נצטווינו מאת הקדוש ברוך הוא על המצוות, הרי שפעולת המצווה משפיעה גם על החפץ שבו היא נעשית,
 
כלומר, כאשר יהודי מקיים מצווה אזי גם הוא עצמו מושפע מכך וגם החפץ שבו נעשתה המצווה מושפע מכך, החפץ הופך להיות חפץ של מצווה, חפץ קדוש,
 
וכמו כן גם מצד שני, כאשר היהודי אינו מקיים את רצונו של הקדוש ברוך הוא ועובר עבירה, חלילה, אזי גם הוא עצמו מושפע מכך וגם החפץ שבו נעשתה העבירה מושפע מכך – החפץ עצמו הופך להיות דבר מתועב,
 
ובמילים אחרות: לפני שניתנה התורה לבני ישראל על הר סיני לא יכול היה להיות חיבור בין העולמות הרוחניים העליונים לבין העולם הזה הגשמי והתחתון, לא היה יכול להיות חיבור בין הרוחניות לגשמיות – כלומר, לא ניתן היה להכניס קדושה בגשמיות העולם, לא הייתה מציאות של 'חפץ של קדושה',
 
אך במתן תורה הקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל את הכח, על ידי קיום התורה והמצוות, לחבר ולייחד את השמים והארץ, רוחניות וקדושה עם גשמיות העולם הזה,
 
וההכנה לכך הייתה בקריעת ים סוף כאשר הקדוש ברוך הוא 'הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה'[11] – שהמשמעות הפנימית בכך היא שהכח הא-לוהי המסתתר בתוך הבריאה – 'ים' (שכן הרי הים מכסה על כל מה שנמצא בתוכו) בא והתגלה לעין כל 'יבשה',
 
אלא שבקריעת ים סוף היה גילוי זה רק באופן כללי ובאופן זמני בלבד – זו הייתה רק הכנה לכך שבשעת מתן תורה ייתנו לכל אחד ואחד מישראל את הכח לגלות ולחבר, על ידי התורה והמצוות, א-להות וקדושה עם העולם הגשמי באופן של קביעות.
 

 
  • הבנה עמוקה יותר.
 
ונבין כעת את הדברים באופן עמוק יותר:
 
כל העניינים שבעולם קשורים עם ישראל, כמו שעל הפסוק 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'[12] מפרש רש"י ואומר "משמעות המילים 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא' היא שכל הבריאה היא בשביל ישראל שנקראים 'רֵאשִׁית'[13]",
 
ומכאן אנו למדים שכל פעולה שפועל איש ישראל לעצמו ועם עצמו פועלת פעולה כדוגמתה גם בעולם, וכמו שאומר הכתוב: 'גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן (-הבורא) בְּלִבָּם (-של בני ישראל)'[14] - שהפירוש בכך הוא שכל פעולה שפועל בן ישראל בעצמו משפיע כדוגמתה על כל העולם כולו,
כלומר – בני ישראל הם המקור לכל הפעולות שמתרחשות בעולם,
 
 ומכאן מובן שעניין זה של גילוי הא-לוהות הנסתרת בעולם בזמן קריעת ים סוף לא נבע מעצמו, אלא נבע אך ורק מכך שאצל בני ישראל התגלתה הא-לוהות שהייתה נסתרת עמוק בנבכי נשמתם,
 
וכיצד באה לידי גילוי הא-לוהות הכמוסה אצל בני ישראל?
 
על כך אומר מדרש המכילתא: "'מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' – 'מִימִינָם' היא זכות התורה שהם עתידים לקבל על הר סיני, 'וּמִשְּׂמֹאלָם' היא זכות התפילה" – כלומר, בכדי לגלות את הא-לוהות הנסתרת בנבכי נשמתם של בני ישראל עבודתם הייתה צריכה להיות בשני הקווים – קו ימין וקו שמאל - היה צורך גם בזכות של התורה (ימין) שעתידה להינתן להם וגם בזכות של התפילה (שמאל),
 
ונבין כעת מדוע –
 
הרי כל עוד שעבודת ה' של האדם היא רק בקו אחד, ואפילו כאשר עבודה זו נעשית בכל כוחותיו של האדם, ואפילו עד לכדי מסירות נפש ממש, עדיין ייתכן שהאדם עובד את עבודתו מצד טבע נפשו שלו – כלומר, שמצד טבע נפשו יש לו משיכה טבעית דווקא לסוג עבודה זה,
 
מכאן מובן שהאדם יכול לצאת מן ה-'אני' העצמי שלו ולעבוד את ה' מתוך התבטלות והתמסרות אמיתית רק כאשר הוא עובד את ה' בשני קווים הפכיים, שהרי עבודה מעין זו אינה יכולה לבוא מצד טבע נפשו (מכיוון שמטבעו מוגבל האדם בכך שהוא נמשך לאחד משני הקווים בלבד),
 
במילים אחרות: דווקא על ידי עבודתם של בני ישראל בשני הקווים, הן 'מִימִינָם' והן 'מִשְּׂמֹאלָם', התבטאה התמסרותם לקדוש ברוך הוא מעל להגבלות הטבע והמציאות שלהם (התמסרות אשר קיימת נסתרת בכל נשמה יהודית, שהרי כל נשמה היא 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[15]),
ומכיוון שהנהגת כל העולם תלויה בעבודתם של בני ישראל, הרי שעל ידי כך שבני ישראל פעלו אצל עצמם שיבוא לידי גילוי ההעלם החבוי בנשמתם - פעל הדבר גם בעולם שההעלם נבקע, הים נקרע ועמד כחומה משני צידיהם - 'מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם' - והתגלתה היבשה, שהייתה מכוסה עד אז - 'הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה'.
 

 
  • עצי הפרי.
 
על פי דברים אלה מובן גם מדוע הנס של צמיחת העצים נושאי הפירות הבשלים וכו' לא היה נס נוסף – אלא חלק ופרט מתוכן הנס של קריעת ים סוף:
 
כידוע, דרך הטבע היא שהגרעין שטומנים באדמה מכיל בתוכו בהעלם את כל העץ ואת כל הפירות שעתידים לצמוח מגרעין זה - אלא שבתחילה הכל מצוי בהעלם בתוך הגרעין, ודרוש זמן רב עד שההעלם ייצא אל הגילוי – כלומר, דרוש זמן רב עד שהעץ יגדל וייתן פירות,
 
אך, כאמור, בשעת קריעת ים סוף הביאו בני ישראל את הא-לוהות שהייתה נסתרת בהעלם בנבכי נשמתם אל הגילוי, ומכיוון שכל פעולה שבני ישראל פועלים בעצמם פועלת פעולה כדוגמתה גם בעולם, גם כל הקשור לחלקם בעולם יצא, כתוצאה מכך, מן ההעלם אל הגילוי,
 
וכך, בכדי שילדי ישראל יוכלו להאכיל את הציפורים שהשתתפו בשירת בני ישראל, התגלו בן רגע העצים נושאי הפרי שהיו מצויים בהעלם בגרעינים שבקרקע הים.
 
ובהתבוננות מעמיקה מעט יותר – קרקע הים היא עפר, דרגת ה-'דומם', ופירושו של דבר הוא ש-'גילוי ההעלם' בשעת קריעת ים סוף היה אפילו בדרגת ה-'דומם':
 
מה-'דומם' צמחו[16] עצי פרי (דרגת ה-'צומח'), שאת פירותיהם אכלו הציפורים (דרגת ה-'חי'), וציפורים אלה שרו יחד עם בני ישראל (דרגת ה-'מדבר'), והשירה הייתה לקדוש ברוך הוא (ה-'מדבר' נכלל בא-לוהות),
 
כלומר, בקריעת ים סוף התגלה ההעלם שבדומם עד שהיה באפשרותו להיכלל, על ידי ה-'צומח' ה-'חי' וה-'מדבר', בא-לוהות.
 

 
  • 'תורה' – 'הוראה'.
 
התורה היא מלשון 'הוראה'[17], וכל סיפורי התורה, ובפרט המאורעות של קריעת ים סוף ויציאת מצרים שצריך להזכיר בכל יום ויום[18], הם למעשה הוראה עבורנו בעבודת ה' שלנו בחיי היום יום –
 
סיפור זה של קריעת ים סוף מלמדנו שעל האדם בכל יום להוציא את ההעלם שבנשמתו אל הגילוי, כך שעבודת ה' שלו תהיה ללא הגבלות, באופן של 'מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם', כך שתושלם אצלו התכלית של יציאת מצרים – הכנה למתן תורה,
ועוד יותר מכך – על ידי כך נשלמת אצלו ההכנה לגאולה העתידה להיות, שאז תתגלה הא-לוהות המוסתרת אפילו בדומם, כמו שאומר הכתוב: 'כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה'[19], וכפי שהיה בקריעת ים סוף, שהתגלה אפילו ההעלם שבדומם.
 
ויהי רצון שנראה כל זאת בגילוי ממש ובקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
 
(מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א – ספר לקוטי שיחות כרך ג, שיחת שביעי של פסח. כרך טז פרשת יתרו שיחה ג)

 

[1] ספר שמות, פרק יד פסוקים כא – כט.
[2] ראה מדרש שמות רבה, פרשה כ"א, י.
[3] על ספר שמות, פרק יד פסוק כט.
[4] ילקוט ראובני על פרשת שמות, פרק יד פסוק כז. ספר הזהר חלק ב, דף קע עמוד ב.
[5] ספר דברים, פרק לג פסוק ב: 'וַיֹּאמַר יְ-ה-וָ-ה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'.
[6] התפילה היא 'מלמטה למעלה' – כלומר, האדם המתפלל הוא למטה בעולם הזה ומבקש שישפיעו לו מלמעלה את מבוקשו, ועניין זה נקרא 'קו השמאל'.
התורה היא 'מלמעלה למטה' – כלומר, האדם העוסק בתורה נמצא למעלה מהשורש שממנו נמשכות ההשפעות לעולם הזה התחתון, ועיסוקו של האדם בתורה גורם לירידת שפע לעולם בדרך ממילא, ללא עבודה ויגיעה (וכמו רבי שמעון בר יוחאי שעל ידי עיסוקו בתורה גרם לירידת גשמים – על אף הגזירה משמים שלא ירדו גשמים), ועניין זה נקרא 'קו הימין'. ראה מאמר י"ט כסלו ה'תשכ"ו (נדפס בספר המאמרים מלוקט כרך ו. ועוד רבות.
[7] מאמר 'והחרים' שנת תרל"א בתחילתו (ראש עמוד ב). מאמר 'ויולך ה' את הים' שנת תש"ד עמוד 179.
[8] מסכת ערכין, דף טו עמוד א - פירוש תוספות, דיבור המתחיל 'כשם'.
[9]המשמעות של מתן תורה מבוארת בהרחבה יותר בביאור לפיסקה 'יכול מראש חודש'.
[10] מסכת יומא, דף כח עמוד ב. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[11] ספר תהילים, פרק סו פסוק ו: 'הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל, שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ'.
[12] ספר בראשית, פרק א פסוק א, פרוש רש"י על הפסוק (מובא כאן בשינוי לשון קצת).
[13] ספר ירמיהו, פרק ב פסוק ג: 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל ליְ-ה-וָ-ה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְ-ה-וָ-ה'.
[14] ספר קהלת, פרק ג פסוק יא: 'אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף'.
[15] ספר התניא, חלק א פרק ב. לשון הפסוק (ספר איוב, פרק לא פסוק ב) היא: 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל', והרבי שניאור זלמן, הרבי הראשון של חסידות חב"ד ומחבר ספר התניא, מוסיף את המילה 'ממש' כדי להדגיש את הפירוש הפשוט של מילים אלה, להדגיש שנשמתו של היהודי היא אכן חלק אלוקה ממעל.
[16] שהרי בקרקע יש את 'כח הצומח' אשר מצמיח את הצומח.
[17] פרוש רד"ק לספר תהילים, פרק יט פסוק ח. ספר השורשים של הרד"ק ערך י.ר.ה. ראה ספר הזהר חלק ג, דף נג עמוד ב.
[18] שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן סו סעיף יב.
[19] ספר חבקוק, פרק ב פסוק יא.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים