פרשת 'ראה' וחודש אלול

פרשת ראה נפתחת במילים שאומר משה רבינו לבני ישראל במילים:

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם,
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם  לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹקִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל - הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"[1],
ולאחר מכן מופיעות בהמשך הפרשה מצוות שעל ישראל לשמור.
פנימיות הדברים
ככל ענייני התורה, גם לדברים אלה שאמר משה רבינו לבני ישראל לפני כניסתם לארץ יש רובד פנימי - רובד שבאמצעותו מובן הקשר של דברים אלה לכל המקומות והזמנים, וגם לזמננו זה, וכפי שנראה להלן:
ובכן, פרשת ראה נקראת תמיד בשייכות לחודש אלול - או בשבת שקודמת לראש חודש אלול או בראש חודש אלול עצמו - ולכן מובן שיש קשר בין עניינו של חודש אלול לבין פרשת ראה:
חודש אלול הוא החודש שבו עורכים חשבון נפש על כל חודשי השנה שעברה, ועל ידי כך זוכים לכתיבה ולחתימה טובה לשנה הבאה – ולכן חודש אלול הוא למעשה החודש אשר מקשר את השנה שעברה עם השנה הבאה עלינו לטובה,
ויש להדגיש ולומר שעל ידי עבודתו בחודש אלול, על ידי עריכת חשבון הנפש שלו, לא רק שהאדם זוכה שהשנה הבאה תהיה כולה טובה, הן בגשמיות והן ברוחניות – אלא עוד גם זאת שהאדם זוכה לכך שאפילו השנה שחלפה תשתנה ותהפוך להיות כולה אך ורק טובה, הן בגשמיות והן ברוחניות, ואפילו אם עבודת ה' של האדם לא הייתה בשלימות בשנה זו.
וזאת מכיוון שלמרות שהשנה החולפת היא לכאורה דבר אבוד, דבר שהיה וחלף – הרי שעל ידי עבודת התשובה שלו האדם הופך להיות בעל הבית על העבר שלו, על הזמן שחלף, ועל כל הדרוש תיקון בזמן זה,
[ולהעיר שזוהי מעלתם של בעלי התשובה לגבי הצדיקים הגמורים – שהצדיקים הגמורים הם בעלי הבית רק על ההוה ועל העתיד, ואילו על ידי עבודת התשובה בעלי תשובה נעשים בעלי הבית גם על העבר]

והבעלות על העבר היא באופן כזה שהוא נעשה כולו טוב – כלומר, לא רק שמכפרים על העבר, "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר"[2], אלא עוד גם זאת שאם האדם שב אל ה' מאהבה, אזי הוא יכול להפוך את העברות שעשה ביודעין ובזדון להיות טוב ממש! ובלשון חכמינו ז"ל "זדונות נעשו לו כזכויות"[3],
וזוהי המעלה של חודש אלול, שבכל יום ויום שבו ליהודי יש את הכח לפעול שיהיה אצלו טוב בתכלית ובשלימות, וגם בנוגע לעבר – ולא רק לגבי העבר של חודשי השנה שקדמו לחודש אלול זה, אלא גם בנוגע לכל השנים הקודמות, מאז היותו לאיש,
ומכאן מובן גודל היוקר והעילוי של כל יום שבחודש אלול!
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה
וכעת ניתן להבין את השייכות של חודש אלול לפרשתנו, פרשת 'רְאֵה': 
בחודש אלול הקדוש ברוך הוא מבקש ודורש מכל אחד ואחת מישראל 'רְאֵה' – כלומר, שיהיה אצלו עניין הראיה באלוקות, שיגיע ל-"אהבה מעומק הלב, אהבה רבה בחשק וברצון ובנפש צמאה לדבוק בה' יתברך"[4] - היא האהבה שהופכת את העברות והזדונות לטוב ולזכויות ממש!
ולכאורה ניתן לשאול כיצד ניתן לדרוש מכל אחד ואחת מישראל להגיע בחודש אלול לדרגה גבוהה מעין זו של ראיה באלוקות, כאשר כל אחד יודע בפני עצמו מהו מצבו וכו'...
ובכן, נקודת העניין היא, כאמור, שאת פרשת ראה קוראים תמיד בשייכות לחודש אלול – והנה, כל ימיו של חודש אלול נכללים בתוך התקופה השניה בת ארבעים הימים שבהם עלה משה רבינו אל הר סיני לקבל את לוחות הברית בפעם השניה, ארבעים ימים שעליהם אמרו חכמינו ז"ל: "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"[5] [ימים אלה מסתיימים ביום הכיפורים],
ובכל שנה ושנה מאיר ומתגלה מחדש בימים מיוחדים אלה הרצון העליון, רצונו של הקדוש ברוך הוא, ביתר שאת וביתר עוז – וגילוי זה מלמעלה מעורר את הרצון הפנימי של נפש האדם, ועד שהוא חודר ומורגש אפילו בבשר הגשמי,
ואם כן, נמצאנו למדים שמצד הגילויים בחודש אלול בכוחו של היהודי לפעול זיכוך גם בגופו הגשמי – ובשל זיכוך זה של הגוף יכול היהודי לקיים את הבקשה והדרישה ממנו 'ראה' - שייראה ויחוש אלוקות במוחש ממש, שיחוש בלבו אהבה ממשית אל ה'!
וזהו עניין "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה":
העניין של "בְּרָכָה וּקְלָלָה" מתייחס לעבודת חודש אלול, שנחלקת לשני עניינים:
ה-"בְּרָכָה" היא עניין ה-"וַעֲשֵׂה טוֹב"[6] – קבלת החלטות טובות בעבודת ה' לגבי השנה הבאה,
 
ואילו ה-"קְלָלָה" היא עניין ה-"סוּר מֵרָע"[7] – עבודת התשובה בכל הקשור לשנה שעברה,
 
והאות 'ו' שבין שתי המילים, "בְּרָכָה וּקְלָלָה", אינה באה להפריד בין שני ההפכים – אלא אדרבה, דווקא לחבר ולהראות את המשותף ביניהם – כלומר, שכשם שהעבודה בנוגע לשנה הבאה ['ברכה'] פועלת שהכל יהיה לטובה, כך גם העבודה בנוגע לשנה שעברה ['קללה'] פועלת שהכל יהיה לטובה, וכנזכר לעיל שאפילו הזדונות של האדם הופכים על ידי תשובה נכונה להיות זכויות ממש,
 
וביתר פירוט:
 
כאמור לעיל, בחודש אלול כל אחד ואחת מישראל יכול להגיע לעניין הראייה באלוקות, 'רְאֵה', ועד שגם מתגלה בו ה-'אָנֹכִי', שזהו הקדוש ברוך הוא שאמר 'אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך',  ועל ידי גילוי זה שבו כל אחד מישראל פועל בעצמו את עניין 'הַיּוֹם', הארה וגילוי – כך שיאירו אצלו שני קוי העבודה של 'בְּרָכָה' ו-'קְלָלָה',
ועל ידי כך נעשים כל העניינים, ובכלל זה גם העבר הרחוק, טוב גמור!
ועל ידי כך זוכה כל אחד מישראל לכתיבה וחתימה טובה, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ועל כן כל אחד ואחת מאיתנו צריך להכריז ולפרסם בכל מקום ובדברים היוצאים מן הלב שהקדוש ברוך הוא אומר, על ידי עבדיו הנביאים, לכל אחד ואחד מישראל: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" – שאת הכל ניתן לתקן ולהשלים ולהפוך להיות טוב גמור!
[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, שיחת שבת פרשת ראה ה'תש"כ. שיחת שבת פרשת ראה ה'תנש"א. עיבוד ועריכה: ר' רועי כץ, כ"ה אב ה'תש"ע לבריאת העולם]

---