עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> דברים >> פרשת ואתחנן >> עשרת הדברות
 
עשרת הדברות

 
בפרשת השבוע, פרשת 'ואתחנן', ממשיך משה רבנו לספר מפי עצמו את המאורעות שארעו עם בני ישראל החל מאת יציאתם ממצרים, דרך שהייתם במדבר, ועד ההגעה אל עבר הירדן המזרחי, לפני הכניסה לכיבוש ארץ ישראל.
 
אחד המאורעות החשובים והעיקריים בשהייתם של בני ישראל במדבר היה מתן תורה על הר סיני, ולמעשה מאורע זה היה התכלית והכוונה שביציאת מצרים, וכפי שאמר זאת הקב"ה למשה עוד כאשר הוא נגלה אליו בסנה הבוער: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"[1].
 
לאחר שמשה רבנו חוזר שנית[2] על עשרת הדיברות [שהן כללות התורה כולה], מוסיף משה ואומר:
 
"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי"[3].
 
  • הפירושים על 'קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף'
 
על דברי משה 'קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף' אומר המדרש[4] שלושה פירושים שונים:
 
  1. היה זה קול אחד אשר נחלק ל-ז' (7) קולות, וקולות אלה נחלקו ל-ע' (70) קולות של שבעים אומות העולם (כלומר, קול זה לא נשאר רק בלשון הקודש).
 
  1. שמקול זה לאחר מכן נתנבאו כל הנביאים שעמדו להם לישראל (כלומר, שהקול לא נדם לאחר מכן, אלא הוא ממשיך תמיד, ומקול זה משתשלשלים לאחר מכן כל העניינים שמתגלים על ידי הנביאים והחכמים שבכל דור ודור).
 
  1. שלא הייתה לקול זה 'בת קול' (-הד)
 
  • השאלות על הפירוש השלישי שמביא המדרש
 
וצריך להבין, שני הפירושים הראשונים אכן מבטאים בגלוי ובבירור את הגדלות והבלי גבול של קולו של הקב"ה שנשמע בעת עשרת הדברות בכל העולם כולו – שקול זה לא היה מוגבל ללשון הקודש ולא לזמן מתן תורה בלבד, אלא התפשט לכל לשונות בני האדם ולכל הדורות שלאחר מכן,
 
אבל מתוך הפירוש השלישי, שלא היה לקול זה הד, לכאורה מובן להיפך, לכאורה מובן מפירוש זה שקול זה היה חלש ביותר – ועד כדי כך שאפילו הד לא היה לו, ומהי משמעות הדבר?
 
ועוד צריך להבין: חז"ל אומרים שהקב"ה אינו עושה נס לחינם, ללא צורך, ואם כן - מכיוון שטבע הדברים הוא שלכל קול יש הד, וככל שהקול גדול יותר גם ההד שלו גדול יותר, מדוע עשה הקב"ה נס זה שלקול הגדול של מתן תורה לא יהיה הד?!
 
ובנוסף לכך, הרי כל סיפורי התורה אינם סתמיים, אלא באים ללמד הוראה בעבודת ה' לכל היהודים ובכל הזמנים – ואם כך, מהי ההוראה בעבודת ה' הטמונה בעניין זה שלקול של מתן תורה לא היה הד?
 
  • ביאור שני הפירושים הראשונים
 
תחילה נבאר מעט בהרחבה יותר את שני הביאורים הראשונים:
 
ובכן, ההתחלה, התיבה הראשונה, אשר כוללת בתוכה את עשרת הדברות היא תיבת 'אָנֹכִי'[5] – וחכמינו ז"ל מלמדים אותנו[6] שאותיות מילה זו הן ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית" (ובתרגום מארמית ללשון הקודש:  אני את נפשי כתבתי ונתתי בתורה) - כלומר, שבמתן תורה הקב"ה יתברך הכתיב ונתן את עצמו ממש אל תוך עשרת הדברות, והוא נתן זאת במתנה לכל אחד ואחת מישראל,
 
אך הרי עלולים לחשוב שזהו רק בעשרת הדברות בלבד, ולא בענייני התורה והמצוות שנתגלו לאחר מכן על ידי הנביאים והחכמים שבכל דור,
 
ועל כך מקדימה ואומרת התורה 'קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף' - כלומר, שכל ענייני התורה והמצוות שמתגלים לאחר מתן תורה בכל דור ודור הם למעשה עדיין אותו 'קול גדול' שנאמר במתן תורה,
 
ולמרות שהדברים לא נתגלו עד שהנביא או החכם אמרו אותם, לעיתים דורות רבים לאחר מתן תורה, הרי זה אך ורק מכיוון ש-"עד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות"[7], שהרי "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם"[8].
 
וכמו כן, כל עוד שנשמתו של האדם היהודי נמצאת מלובשת בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי הרי שעליה לבוא במגע ולהתעסק בכל ענייני העולם הזה הגשמי (המותרים על פי התורה), לצורך פרנסה, בריאות וכו' – כאשר הכוונה הא-לוהית הפנימית שבכך היא שעל ידי כך כל ענייניו של האדם נעשים מובדלים מהעולם הזה ומתעלים לצד הקדושה[9],
 
ולכאורה היינו יכולים לחשוב שדבר זה יכול להיות כאשר האדם מדבר אך ורק בלשון הקודש, הלשון בה נאמרו עשרת הדברות, אך גם על כך אומרת התורה 'קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף' – שהקול של עשרת הדברות נחלק לשבעים לשונות של אומות העולם,
 
כלומר, למרות שבחיצוניות זוהי לשון שונה מלשון הקודש, הרי שבפנימיות זהו למעשה אותו הקול שבו נאמרו עשרת הדברות,
 
ולכן גם כאשר האדם מדבר בלשונות העולם לצורך העיסוק בענייני העולם הזה הנחוצים לו, הרי שהוא מעלה על ידי כך את העניינים האלה אל צד הקדושה.
 
  • ביאור הפירוש השלישי
 
וכעת נעבור לביאור הפירוש השלישי,
 
כדי להבין כיצד גם פירוש זה למעשה מבטא את גדלותו ואין סופיותו של קולו של הקב"ה בעשרת הדברות, עלינו להבין תחילה מהו הד,
 
ובכן, ניתן לדמות את גל הקול לכדור הנזרק בחוזקה – כאשר כדור זה נתקל בדבר גשמי כלשהו במהלך תנועתו הרי שהוא חוזר ומנתר לאחור,
 
אך כל זה הוא כמובן בתנאי שאותו דבר גשמי אינו 'סופג' לתוכו את הכדור,
 
וכך הוא גם לגבי דיבורו של הקב"ה בעשרת הדברות, למעשה אמירתו של הקב"ה: "אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"[10] הייתה בקול כה גדול עד ששום דבר גשמי לא היה יכול לעצור קול זה, וקול זה חדר בכל העולם כולו, גם בדומם שבעולם – כל דבר ודבר בעולם ספג לתוכו ונהיה חדור כולו בקולו של הקב"ה,
 
[שהרי גילוי הא-לוהות שהיה במתן תורה היה כמו הגילוי של העתיד להיות בזמן הגאולה האמיתית והשלימה[11] – שעל גילוי זה אומר ישעיהו הנביא: "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְ-ה-וָ-ה דִּבֵּר"[12], שגילוי כבוד ה' העתיד להיות יחדור וייקלט אפילו בבשר הגשמי של האדם],
 
ולכן על פי טבע לא היה יכול להיות לקול גדול מעין זה הד כלשהו – לא משום חלישות הקול, אלא אדרבא להיפך, מכיוון שהיה זה 'קוֹל גָּדוֹל' באמת, ולכן הוא 'לֹא יָסָף', לא היה לו הד, שהרי לא קיים דבר כלשהו אשר יכול להחזיר קול מעין זה.
 
  • 'קורות ביתו של אדם מעידות עליו'
 
ולמעשה כך הוא הדבר לא רק בזמן מתן תורה, אלא בכל זמן וזמן, וגם עתה – כאשר אדם לומד תורה אזי קול התורה חודר לא רק בו אלא אפילו גם בקירות הבית בו הוא לומד, וכפי שאמרו זאת חז"ל "לעתיד לבוא קורות ביתו של אדם מעידות עליו"[13] – כלומר, כעת קורות ביתו של אדם סופגות לתוכן את כל מעשיו ודיבוריו, ולעתיד לבוא, בזמן הגאולה וימות המשיח, יזעקו קורות ביתו של אדם את כל שספגו לתוכן עתה, וכמו שאומר הכתוב: "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה"[14]
ולמעשה מעין גילוי זה של העתיד לבוא קיים כבר כעת אצל הצדיקים, וכפי שמספר התלמוד הירושלמי על אחד מזקני הגליל: "בידו היה מחזיק את המקל של רבי מאיר, ומקל זה היה מלמד אותו דעת"[15],
ולכאורה, איך מקל יכול ללמד אדם כלשהו דעת, ועוד דעת כזו שחלק מהחכמים של ימי קדם לא הגיעו אליה [כמסופר שם]?
אלא שהתורה שלמד רבי מאיר חדרה גם בדברים הגשמיים שהיו סביבו בשעת לימודו, וגם במקל זה, וכאשר קיבל זקן זה את מקלו של רבי מאיר נתווספה בו דעת בתורה, מכיוון שהתגלה אליו מה שהיה צפון בהעלם בתוך המקל,
וזהו גם ההסבר לכך שהיו חכמים בתורה שציוו[16] לעשות את ארון הקבורה שלהם מהשולחן או מעמוד התפילה עליהם למדו או נתנו מזון לעניים וכו' – וזאת כדי שעץ זה יעיד על לימוד התורה שלהם, תורה שנספגה לתוכו.
  • ההוראה מסיפור זה
כל הגילויים הא-לוהיים הנפלאים של ימות המשיח והגאולה הרי תלויים בעבודתינו בזמן הזה[17], ולכן צריכים אנו להשתדל שהתורה הנלמדת תחדור בכל גופו של האדם, ועד לחלק הדומם והנחות שבו, עד לעקב רגלו, וכמו שתורת החסידות[18] מבארת את הפסוק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי"[19] – שאפילו עקב רגלו של אברהם אבינו היה חדור בתחושת א-לוהות.

אמנם נכון הוא הדבר שרוחניות וגשמיות הם שני הפכים – הגשמיות אינה סופגת רוחניות והרוחניות אינה חודרת גשמיות,
 
אך לכן צריכים לשם כך דווקא 'קוֹל גָּדוֹל' – כלומר, קולו של הקב"ה שהוא למעלה מכל ההגבלות, ולכן לפניו הרוחניות והגשמיות הן בהשוואה אחת, ודווקא קול זה יכול היה לחדור בגשמיות של כל העולם כולו,
 
ועל דרך זה הוא הקול הנדרש בעבודתו היום יומית של האדם:
 
כוח זה, שהתורה שהאדם לומד תחדור אפילו גם בעקבו של האדם, אינו בא מצד השכל ומצד החכמה של התורה – שכן הרי אין שום שייכות בין שכל וחכמה לבין הדומם,
 
אלא- כוח זה בא מצד הא-לוהות שבתורה, שכן הרי לגבי א-לוהות אין שום הגבלות,
 
וכאשר לימוד התורה הוא מצד הא-לוהות שבתורה (ולא מצד השכל שבה) אזי מתקיים באדם 'ולֹא יָסָף' – כלומר, התורה תופסת את האדם לא רק בזמן הלימוד אלא גם בכל הזמנים שלאחר מכן, כאשר הוא עסוק בכל ענייני העולם (המותרים על פי התורה), וניכר עליו בבירור שזהו יהודי הלומד תורה והתורה מורגשת בכל ענייניו, גם העניינים הגשמיים, ועד לדרגה הגבוהה של "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"[20], והאדם זוכה לעשות מכל ענייניו וחפציו בעולם מקום משכן לשכינה.
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר לקוטי שיחות, כרך ד שיחת פרשת ואתחנן]
נערך על ידי הרה"ח רועי כץ שליט"א השם ישמרהו ויחייהו
 
 
 
 
 
מניסי הרבי מלך המשיח
 
מסכת קשרים חמה הייתה לרב אברהם הרשברג ז"ל, רבה הראשי של מקסיקו, עם הרבי מליובאוויטש. למעשה, היא נטוותה כבר עם האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק
 
הרב הרשברג נמלט מאירופה עם פרוץ השואה והגיע לארצות הברית. כבוגר ישיבת 'חכמי לובלין' המפורסמת, הוא שאף למלא תפקיד במסגרת לימודית תורנית. לפיכך, כשהוצעה לו משרת רב קהילה בשיקגו התלבט אם לקבלה. בשיקגו לא הייתה ישיבה והרב הרשברג ידע כי בקהילה בה שוררת עזובה תורנית לא יוכל לרוות את צימאונו ללימוד התורה.

בתוך כך, הגיע לאוזניו של הרב הרשברג שמעו של רבי יוסף יצחק מליובאוויטש השוכן בניו יורק, והוא החליט לנסוע אליו ולספר לו על לבטיו. הרבי שמע, הרהר רגע ופסק: "תקום ישיבה בשיקגו וכך תיפתר ההתלבטות!". הרבי שיגר עשרה תלמידים מישיבת חב"ד בניו-יורק לשיקגו וכך זכתה הקהילה במקום גם ברב חדש וגם בישיבה של ממש
 
לאחר הסתלקותו של הרבי, רבי יוסף יצחק, המשיך הרב הרשברג את הקשר החם עם החתן וממלא המקום – הרבי מלך המשיח. לימים, בעידודו של הרבי, קיבל הרב הרשברג את תפקיד הרב הראשי של מקסיקו.

 
בין חוטי הפעילויות הייחודיות בהן ערב הרבי את הרב הרשברג היו כאלה שנמשכו עד איראן. אחת הפעילויות הייתה הצלת אלפי ילדים יהודים, ושנייה – עליה סב סיפורנו הייתה כרוכה בסערה פוליטית מפורסמת.

היה זה בשנת תשל"ט (1979), כשנה לאחר המהפכה החומיינית. האיראנים כלאו את עובדי שגרירות ארצות הברית באיראן והעולם כולו רעש וגעש סביב הפרשייה. לאחר מאמצים רבים מצד האו"ם, ניאותו האיראנים לאשר ביקור משלחת מצומצמת של אנשי-דת אצל העצורים, והרבי הפעיל את השפעתו כדי שהרב הרשברג ייכלל בה.

לפני צאתו לדרך אל היעד העוין, בא הרב הרשברג אל הרבי כדי לקבל הנחיות וברכת הדרך. "רציתי להיות בטוח שלא אתקע בעצמי באיראן", סיפר הרב לימים.
 
הרבי שלל את כל החששות, צייד את הרב הרשברג בכמה עצות מועילות, ולבסוף הפטיר: "ודאי לא תשכח להדליק נרות חנוכה עם אנשי השגרירות".

דברים אלה היו בגדר חידה לרב הרשברג. ראשית, כלל לא היה בטוח בקיומם של יהודים בין אנשי השגרירות. שנית, עד לחנוכה נותרו עוד למעלה מחודשיים ובכוונתו לחזור מאיראן הרבה קודם לכן.
 
לפועל, מסיבות שונות התעכבה יציאתה של המשלחת עד יומיים לפני חנוכה...
 
הביקור בבניין השגרירות הנצור תוזמן לליל חג נוצרי, שחל באותה שנה בעיצומו של חג החנוכה. מבירור שערך, העלה הרב הרשברג כי נמצא בין עובדי השגרירות יהודי אחד והוא קיבל רשות להכניס עבורו חנוכייה עם נרות.

האמת הייתה, שבין הנצורים היו שישה יהודים. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בהם למראה רב שבא במיוחד לבקרם ועוד מצויד בחנוכייה. התרגשותם גברה שבעתיים כאשר שמעו כי בניו-יורק נמצא רבי שידע על קיומם וכבר לפני חודשיים דאג כי בבוא החנוכה ידליקו עמם את נרות החג.
 
בהמשך הביקור, הוזמנו חברי המשלחת להשתתף בתפילה המונית בכיכר הראשית של טהרן, בנוכחות האייתוללה חומייני עצמו. בתפילה השתתפו כמיליון איש. הרב הרשברג עמד על במה אחת עם חומייני והשקיף על הקהל העצום. ברגע מסוים כרע כל ההמון והשתחווה אפיים ארצה. כולם, חוץ מהרב הרשברג.
 
בתום התפילה, נקרא הרב הרשברג אל חומייני ונדרש להסביר את הימנעותו מכריעה. הרב הרשברג השיב בפשטות, כי מכיוון שאינו מבין ערבית, לא רצה להשתחוות מבלי שידע אל מי משתחווים. חומייני הופתע מהתשובה, אך נראה מרוצה מכנותה. את שביעות הרצון הזו ניצל הרב הרשברג לקביעת פגישה עמו, שתעסוק בעתיד היהודים באיראן.
 
התייצבותו של הרב הרשברג על במה אחת עם חומייני, זקפה את גבם של יהודי אירן. בשבת שלאחר מכן הגיעו אלפי יהודים להתפלל בבית-הכנסת המרכזי בטהרן, והרב הרשברג נשא לפניהם דברי אמונה וחיזוק.

בהמשך, אכן התקיימה פגישה בביתו של חומייני בעיר קום. הרב הרשברג ביקש מחומייני לדאוג כי תופסק ההתנכלות ליהודים, וחומייני הבטיח לפעול ברוח הדברים. חומייני עמד בדיבורו. בחודש אלול של אותה שנה הוטל בלילות עוצר כללי בטהרן, אולם השלטונות הודיעו כי יהודי הנושא טלית ותפילין יוכל לצאת מביתו בארבע בבוקר, כדי להגיע לבית-הכנסת לאמירת סליחות.
 
הרב הרשברג מסכם את אותה נסיעה כהצלחה אלוקית. "הכול תודות לברכתו ועצותיו המופלאות של הרבי".
 
[מקורות – עלון 'הגאולה מעניין ועכשווי' פרשת ואתחנן ה'תשס"ט]
 

[1] ספר שמות, פרק ג פסוק יב.
[2] 'חוזר שנית' – שהרי עשרת הדברות כבר נכתבו בתורה, בספר שמות פרשת 'יתרו'
[3] ספר דברים פרק ה פסוק יח.
[4] מדרש שמות רבה, סוף פרק כח.
[5] ספר דברים, פרק ה פסוק ו: "אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
[6] מסכת שבת, דף קה עמוד א, כגרסת ספר 'עין יעקב'.
[7] ראה הערה 1.
[8] ספר קהלת, פרק ג פסוק א.
[9] ראה כל זאת בהרחבה יתירה בספר התניא פרקים ל"ו ל"ז.
[10] ספר דברים, פרק ה פסוק ו.
[11] ראה ספר התניא, פרק ל"ו.
[12] ספר ישעיהו, פרק מ פסוק ה.
[13] מסכת תענית, פרק יא עמוד א.
[14] ספר חבקוק, פרק ב פסוק יא.
[15] תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן פרק ג הלכה א. מסכת נדרים פרק ט הלכה א.
[16] ספר קב הישר פרק מ"ו.
[17] כמבואר בארוכה בספר התניא, פרק ל"ז.
[18] ספר המאמרים, שנת ה'תש"ח עמוד 253.
[19] ספר בראשית, פרק כו פסוק ה: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי"
[20] ספר משלי, פרק ג פסוק ו: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים