עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> שמות >> פרשת פקודי >> סיכום התרומות
 

פרשת 'פקודי'

הכרובים/ציירה: אהובה קליין©

לאחר שבפרשת 'תרומה' מסר הקב"ה למשה את הציווי על הכנת מקדש, הוא המקום שבו ישרה הקב"ה את שכינתו: "וַיְדַבֵּר י-ה-ו-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים,  אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ"[1]
ולאחר שבפרשה זו, פרשת 'תרומה', וכן בפרשות שלאחריה, 'תצווה' ו-'כי תשא', מסר הקב"ה את פרטי הציוויים לגבי אופן הכנת המשכן וכלי הקודש שבו:

ולאחר שבפרשת 'ויקהל' מסופר על כך שמשה הקהיל את כל בני ישראל ומסר להם את כל ציוויי ה' שנאמרו לו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה לֵאמֹר -  קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַי-ה-ו-ה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת י-ה-ו-ה, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים, וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה"[2],

פותחת פרשתנו, פרשת 'פקודי', ומספרת על החשבון שערך משה מכל תרומות שתרמו בני ישראל לבניית המשכן:
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה אֶת מֹשֶׁה וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ,

כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ,

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן, וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם,
וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל, וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב,
וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה אֶת מֹשֶׁה"[3]
 ולאחר מכן ממשיכה התורה ומספרת על כך שבני ישראל הצליחו וקיימו את כל ציווי ה' לגבי עבודת המשכן ועל כך שהם הביאו את עבודתם אל משה רבינו שיקים את המשכן:
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ,  
וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו, וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ, אֶת אֲרוֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת, אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים, אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל, אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ, אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד, אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן,
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י-ה-ו-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה"[4].

 ומשהוקם המשכן הרי שהתקיימה הבטחתו של הקב"ה להשרות את שכינתו במשכן זה:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד י-ה-ו-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן - וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד י-ה-ו-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"[5] – ובכך, בהצלחתם של בני ישראל להקים את המשכן ולהביא להשראת השכינה בו, מסתיים לו ספר שמות.

השאלה

אך צריך להבין – הרי כל הציוויים על הכנת המשכן וכלי הקודש שבו כבר נאמרו בפרשות 'תרומה' 'תצווה' ו-'כי תשא' – ומדוע, אם כן, חוזרת התורה פעם שניה על ציוויים אלה, ובמילואם, בפרשות 'ויקהל' ו-'פיקודי', כאשר היא מתארת כיצד בני ישראל קיימו כל ציווי וציווי בפני עצמו במילואו?
האם לא היה פשוט וקצר יותר אילו התורה הייתה כותבת בקצרה "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'" – וממילא היה מובן שבני ישראל קיימו את כל ציווי ה' שנאמרו לפני כן – מהו הצורך לחזור, ובפרטי פרטים, על כל ציווי ה' [שבני ישראל קיימו אותם]?

ההסבר מהקרבת קורבנות נשיאי השבטים

את התשובה לשאלה זו ניתן להבין מתשובה לשאלה דומה , אשר נשאלת לגבי הקרבת הקורבנות שהקריבו נשיאי השבטים לאחר שמשה רבינו סיים את הקמת המשכן:
"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם...
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, וַיֹּאמֶר י-ה-ו-ה אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ,
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה, וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה, כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת, פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ, קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת, פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר..."[6],
וכך ממשיכה התורה ומספרת על כל שאר שנים עשר נשיאי השבטים – שלאחר שמשה רבינו סיים את הקמת המשכן הם כולם באו והקריבו בדיוק את אותו הקרבן לה' – ואם כן חוזרת ונשאלת שוב אותה השאלה:
אם כל הנשיאים הקריבו את אותם הקרבנות - מדוע חוזרת ומספרת התורה על קורבנו של כל נשיא שבט בפני עצמו, הרי יותר פשוט וקצר היה לכתוב, לאחר פירוט קרבנו של הנשיא הראשון, שכל שאר הנשיאים באו והקריבו את אותו הקרבן בדיוק?

ובכן, ההסבר לכך הוא שלמרות שכל נשיאי השבטים הקריבו בדיוק את אותם קרבנות, הרי שכל נשיא בפני עצמו גרם להמשכת אור אלוקי שונה לעולם על ידי הקרבת קורבנו – ולכן, מכיוון שההמשכות הרוחניות שהורידו נשיאי השבטים לעולם הגשמי על ידי עבודת הקורבנות במשכן הייתה שונה, הרי שהתורה חוזרת ומספרת על הקרבת הקורבן של כל נשיא ונשיא בפני עצמו!

ומכאן ניתן ללמוד לגבי ענייננו – מדוע חוזרת ומספרת התורה פעם שניה על כל הציוויים לגבי המשכן [לאחר שהם, כאמור, נאמרו כבר למשה רבינו]:

ובכן, נקודת ההסבר לכך היא שלמעשה המשכן שהקב"ה ציווה על משה להכין [כפי המתואר בפרשות 'תרומה' תצווה' ו-'כי תשא'] והמשכן שהכינו בני ישראל [כפי שמתואר בפרשות 'ויקהל' 'פקודי'] – הם למעשה שני משכנות מיוחדים [ובלשון המדרש – "משכן של מעלה ומשכן של מטה"[7]] – ולכן, מכיוון שלמעשה אלה הם שני משכנות, חוזרת ומספרת התורה את כל הפרטים גם לגבי המשכן שהכינו בני ישראל,
ונראה כעת מדוע אלה הם שני משכנות שונים:
ה-"משכן של מעלה" וכל כלי הקודש שבו, הרי –
  1. הם נאמרו מפיו של הקב"ה עצמו ממש.
  2. הם נאמרו אל משה רבינו – שהוא נשמה כללית, נשמה הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל, ומילא מובן שדרגתו נעלית לעין ערוך מדרגתנו.
  3. מקום אמירת הדברים למשה היה בהר סיני, שאז עמד משה רבינו במדריגה גבוהה עוד יותר מן הרגיל, שהרי אז "לחם לא אכל ומים לא שתה"[8]
וממילא מובן שמשכן זה של מעלה אינו משכן גשמי.
אך לעומת זאת הרי שה-"משכן של מטה" וכלי הקודש שבו, הרי –
  1. הם נעשו על יד בני ישראל הפשוטים.
  2. הם נעשו בעולם הזה הגשמי.
  3. הם נעשו מדברים גשמיים, זהב כסף נחושת וכו' גשמיים.
ולכן, כאמור, מכיוון שאלה הם שני משכנות, "משכן של מעלה ומשכן של מטה", הרי שהתורה חוזרת ומספרת בפרטי פרטים על כל ציווי ה' [-שבני ישראל קיימו את כולם]!
 
 
מתי מושגת התכלית – דווקא במשכן השני
נקודה מעניית בסיפור זה של בניית המשכן היא בכך שלמרות שלכאורה המשכן הראשון, "משכן של מעלה" הוא רוחני ונעלה יותר – הרי שדווקא בניית המשכן השני, "משכן של מטה", הגשמי והנחות יותר, הביאה לקיום הבטחתו של הקב"ה להשרות את שכינתו בארץ,
ומכאן לקח ומוסר השכל – שאל לנו להתייאש וליפול לעצבות מתוך המחשבה שכיצד נצליח לבצע את הרצון העליון ולכוון לכוונה העליונה כאשר כל אחד ואחת יודעים מהי דרגתם, וכאשר שרויים בחושך הכפול והמכופל של הגלות,
מכיוון שכל מה שיש לעשות הוא להתבונן בכך שכל מי  שהוא "נדיב לב"[9] – כלומר, כל מי שעושה את דבריו בחמימות ולבביות יהודית, הרי שמיד על ידי זה מתקיימת הבטחתו של הקב"ה להשרות את שכינתו במשכן ובנשמות ישראל!

[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ספר  'ליקוטי שיחות' כרך א', פרשת פיקודי א. עריכה: רועי כץ, כז אדר ראשון ה'תשע"א שנים לבריאת העולם]
 

[1] פרשת תרומה, פרק כה פסוק א ואילך.
[2] ספר שמות, פרק לה פסוק ד.
[3] ספר שמות, ראש פרשת פקודי.
[4] ספר שמות, פרק לט פסוק לב.
[5] ספר שמות, פרק מ פסוק לד.
[6] ספר במדבר, פרק ז פסוק א ואילך.
[7] מדרש במדבר רבה, פרק י ביב. ועוד.
[8] ספר שמות, פרק לד פסוק כח.
[9] על דרך לשון הפסוק הנאמר בציווי הראשון של הקב"ה לבנות לו משכן: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת י-ה-ו-ה, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", ראה לעיל.
 
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים