עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> במדבר >> פרשת נשא >> "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"
 

"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"


כידוע כאשר בני ישראל היו במדבר, תפקידם המיוחד של בני שבט לוי היה לשאת את מקדש ה', הוא אוהל מועד, ואת כל כלי הקודש שלו ממקום למקום במהלך המסעות.

והנה בראשית פרשת 'נָשֹׂא' נמנים, על פי ציוויו של ה', כל בני שבט לוי [המתחלקים לשלוש משפחות, משפחת הקהתי משפחת המררי ומשפחת הגרשוני] הכשירים לכך [מבני שלושים ועד בני חמישים], וכמו כן מתוארת העבודה של כל משפחה ומשפחה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא - וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ.

עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם, זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.
 
וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד - קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו, וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם, וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם, זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
 
וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם[1] - מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
 
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.
 
וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים, אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה.
 
וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם, אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה בְּיַד מֹשֶׁה.

כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים.

עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה"[2].

'התורה היא נצחית'

כותב אדמו"ר הזקן[3] בספר התניא ש-'התורה היא נצחית' – ויש לומר שהכוונה השלימה בדבריו של אדמו"ר הזקן היא שלא רק חוקי התורה הם נצחיים ותקפים ללא שינוי לכל דור ודור – אלא שגם הדברים הגשמיים שעליהם מספרת התורה נצחיים הם,
וגם אם איננו רואים דברים גשמיים אלה בעינינו – הרי שברוחניות הם קיימים תמיד ללא שינוי, שהרי התורה היא נצחית.

ולאור זאת צריך להבין – במה מתבטאת, כיום, הנצחיות של המנין של בני שבט לוי הכשירים לעבוד באוהל מועד, הרי מניין זה היה אך ורק פעם אחת, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים – והרי מאז מנין זה השתנה כמה וכמה פעמים וכו'...

'לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה'

נבין נקודה זו על ידי שנבין מה פעלו בני ישראל כאשר הם שהו במדבר ארבעים שנה:
ובכן, בספרו 'לקוטי תורה[4]' מבאר אדמו"ר הזקן שעל ידי כך שבני ישראל שהו במדבר במשך ארבעים שנה, הם הפכו אותו ממקום אשר "לֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם"[5] למקום יישוב אדם, ומ-"אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"[6] למקום שגדלים בו 'מיני דשאים ואילנות עד אין סוף' - באמצעות המים שהיו נובעים מבארה של מרים הנביאה, אחותו משה,
וכל זאת היה אפשרי באמצעות מקדש ה', הוא אוהל מועד, וכלי הקודש שלו [שאותם היו נושאים במהלך המסעות במדבר בני שבט לוי] – וזאת מכיוון שבמקדש ה' התגלתה השכינה אל משה רבינו, ודרכו אל שאר בני ישראל.
וכדי שהמדבר השומם לא ישפיע על בני שבט לוי, העוסקים במקדש ה', היה צורך למנות אותם – מכיוון שישנו הכלל ש-'דבר שבמנין אינו בטל לעולם'[7]

כלומר, עצם המניה של בני לוי העוסקים באהל מועד נותן להם את הכח לעסוק בעבודה מיוחדת זו[8], ולהיות חסינים מפני השפעות המדבר – ואדרבה, להפוך אותו למקום יישוב, כנ"ל.
 
בין אדם לסביבתו

והנה, עניין זה של הפיכת מדבר למקום יישוב והכח והסיוע הדרושים לזה הניתנים מלמעלה [על ידי המנין] הוא עניין נצחי הקיים בכל דור ודור:

לעיתים כאשר האדם מתבנן בסביבה בה הוא נמצא הוא רואה שהיא מקום אשר "לֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" – כלומר, שבני האדם בסביבתו אינם מכירים באלוקות והתנהגותם היא בהתאם לכך, וממילא ירצה האדם לנוס משם כל עוד רוחו בו,
אך על כך באה התשובה מסיפור מסעותיהם של בני ישראל במדבר – על פי ציווי ה' בני ישראל הביאו, באמצעות מקדש ה', לגילויי אלוקות אפילו גם במדבר השומם, והפכו גם אותו למקום יישוב לבני אדם,
וכך גם כיום – על ידי קיום התורה והמצוות מתוך שמחה וטוב לבב האדם עצמו הופך להיות מקדש ה',
וכמו שאמרו חז"ל[9], שהכתוב מדגיש נקודה זו ואומר "וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[10] [ולא נאמר – 'ושכנתי בתוכו'] – כלומר, על ידי קיום התורה והמצוות הקב"ה מבטיח לשכון בתוך כל אחד ואחת מישראל,

ומכאן מובן שאם רק ירצה בכך האדם אז ייתנו לו מלמעלה את הכוחות המתאימים ואת הכוחות הדרושים למילוי רצונו להפוך את סביבתו למקום יישוב אדם – מקום שבני האדם המצויים בו מכירים באלוקות.
בין אדם לעצמו

וכך הוא הדבר גם בין אדם לעצמו – לעיתים עורך האדם חשבון נפש עם עצמו, והוא אז עלול לגלות שהתנהגותו היא בבחינת 'מדבר', מקום ללא גילויי אלוקות בו – ומכאן האדם יכול להגיע לייאוש בחושבו שהשינוי אינו בהישג ידו,
אך על כך באה ההוראה מסיפורם מניינם של בני שבט לוי:

עד היותם בני שלושים הם לא נמנו על אלה העוסקים במלאכת המשכן, אך מיד שהם הגיעו לגיל זה הם נימנו על העוסקים במלאכה וניתן להם מלמעלה הכח לכך, הכח להפוך על ידי  עבודתם את המדבר למקום יישוב,
וכך גם באדם עצמו – אם הוא רק ירצה בכך בתום לב אזי יתנו לו מלמעלה את הכח הדרוש לטהר את עצמו ולהפוך להיות מקדש ה', אשר עליו נאמר 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' – בתוך כל אחד ואחת מישראל,
ויהי רצון אם כן, שבמהרה בימינו יבנה בית המקש השלישי ונשוב לראות בעינינו הגשמיות את גליויי האלוקות שבו – כל זאת על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר ליקוט שיחות, כרך יג שיחת פרשת נשא א. עיבוד ועריכה: ר' רועי כץ, ח סיוון ה'תש"ע שנים לבריאת העולם].
 
 

[1] "וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם" – וזאת בהמשך לציווי ה' הנאמר לפני כן [ספר במדבר, פרק ד פסוק א]:
"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר - נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. 
זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת. וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו. וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה. וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם. וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט. וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו. וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ. אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד"
[2] ספר במדבר, פרק ד פסוק כא ואילך.
[3] הכוונה היא אל רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד ומחבר ספר התניא – ספר היסוד של חסידות חב"ד.
[4] בראש פרשת 'נשא'.
[5] ספר ירמיהו, פרק ב פסוק ו: "וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְ-ה-וָ-ה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם".
[6] ספר ירמיהו, פרק ב פסוק ב: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר - כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"
[7] מסכת ביצה, דף ג עמוד ב. שולחן ערוך חלק יורה דעה סימן ק"י סעיף א' [רמ"א].
[8] כמדובר בשיחות הקודמות.
[9] ספר לקוטי תורה ראש פרשת נשא. ספר שני לוחות הברית, שער האותיות אות ל. ועוד.
[10] ספר שמות, פרק כה פסוק א ואילך.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים