עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> בראשית >> פרשת לך-לך >> 'לך לך' של כל יהודי
 
 'לך לך' של כל יהודי
 

פרשתנו נפתחת בציוויו של ה' לאברהם אבינו:  'וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל אַבְרָם - לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה,  וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְ-ה-וָ-ה...'[1],
 
ובקשר לציווי מפורש זה הנאמר בתורה יש לומר את הדברים הבאים:
 
למרות שעד עתה הקדוש ברוך הוא כבר ניסה את אברהם אבינו בכמה וכמה נסיונות[2] – בכל זאת דווקא עניין ונסיון זה הוא הראשון הנזכר במפורש בתורה,
 
  אחד הטעמים לכך הוא שעניין זה של 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' קיים בעבודת ה' של כל יהודי ויהודי – ולכן, מכיוון שהתורה היא מלשון 'הוראה'[3], הוראת דרך לכל יהודי ויהודי כיצד לעבוד את ה', היא מספרת ומרחיבה דווקא בעניין זה,
 
ונראה כעת בקצרה כיצד עניין זה שייך לעבודת ה' של כל יהודי:
 
  בקשר להתלבשותה של הנשמה בגוף, על ידי ירידתה מהעולמות הרוחניים אל העולם הגשמי והחומרי הזה, אנו מוצאים שני עניינים הופכיים –
 
  א. חכמינו ז"ל אומרים שהחיים בעולם הזה הם עניין של הכרח, 'על כרחך אתה חי'[4], וזאת מכיוון שהנשמה לפני ירידתה הייתה חצובה מתחת לכסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, ועוד למעלה מזה, והירידה מטה לעולם הזה הגשמי כדי להחיות את הגוף היא נגד רצונה של הנשמה – 'על כרחך אתה חי'. הנשמה איננה רוצה לעזוב את דרגותיה הגבוהות,
 
  ב. מצד שני – למרות גודל הירידה הרי שדווקא על ידי ירידה גדולה זו הנשמה מתעלית ומגיעה לדרגה עוד יותר גבוהה מהדרגה בה הייתה לפני ירידתה, כמו שאומר הפתגם הידוע 'ירידה לצורך עליה'[5],
 
ויש לומר ששני עניינים אלה, ירידה מלמעלה למטה ולאחר מכן עליה מלמטה למעלה, נרמזים בפסוק זה של 'לֶךְ לְךָ...' –
 
  תחילה אומרים לנשמה: 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ', אומרים לה שתצא מהשורש ומהמקור שלה בעולמות העליונים ותרד מטה מטה בהשתלשלות העולמות, עד 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', עד שתתלבש בגוף גשמי וחומרי בעולם הזה,
 
  ולאחר שהנשמה ירדה מלמעלה למטה היא מקבלת את הכוחות לבצע את עניין ה-'לֶךְ לְךָ' באופן השני, מלמטה למעלה – כלומר, כעת אומרים לנשמה 'לֶךְ לְךָ', שתצא מכל הרצונות הארציים והעניינים החומריים שבאים כתוצאה מהתלבשות בגוף הגשמי – 'מֵאַרְצְךָ', ומכל ההנחות של השכל הטבעי והעניינים שהאדם הורגל בהם – 'וּמִמּוֹלַדְתְּךָ', ומכל מה שבא כתוצאה מחינוך לא נכון – 'וּמִבֵּית אָבִיךָ',
 
כך שעל ידי כל זאת היא תוכל להגיע 'אֶל הָאָרֶץ (העליונה) אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', ושיתקיים המשך הדברים – 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה' – שעל ידי כל זאת האדם מגיע לתכלית העילוי, הוא נעשה בעצמו מקור של ברכה ומברך את עם ישראל,
 
  ועל ידי כך כמובן שגם חלקו של האדם בעולם מתברר ומתברך, כמו שממשיך הכתוב ואומר – 'וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' – כלומר, משפחות האדמה עולות ומתברכות ונכללות בישראל, וכמו שאומר הכתוב: "וְעָמְדוּ (עמים) זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר (יהיו) אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְ-ה-וָ-ה תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱ-לֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם"[6],
 
אלא שכל זאת צריך להיות דווקא בבחירתו החופשית של האדם – 'לֶךְ לְךָ', אתה בבחירתך.
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר ליקוטי שיחות חלק א שיחת פרשת לך לך. ספר אגרות קודש כרך כב עמו טז, עמוד שנ]
 
מניסי הרבי מליובאויטש מלך המשיח
 
הסיפור הבא שאירע עם ר' דוד וחיה פיבי מרציאנו, משפחה מוכרת בקרית שמואל, מכה גלים בכל אזור הקריות וחיפה בימים האחרונים. כמו אש בשדה קוצים כך הסיפור עובר מפה לאוזן בקרב קהילות חב"ד בצפון ולא רק.

תחילתו של הסיפור לפני עשרים ושמונה שנים (!) כשנישאו ובמשך שנים ארוכות לא זכו לחבוק פרי בטן. שמונה שנים לאחר מכן – בשנת תש"נ – זכו לקבל את ברכת הרבי לילדים, אך מאז המתינו כעשרים שנה עד שביום ג' בחשוון, הנבואה הגשימה את עצמה, והם זכו לחבוק את בנם בכורם. "כל העולם שמח", אומר הרב מרציאנו ל"בית משיח" וקולו חנוק מדמעות.

"אתה תופס אותנו בדיוק בסבב בדיקת אולמות. אנחנו מחפשים אולם שיהיה מספיק גדול בכדי להכיל את מספר המשתתפים הגדול שיגיע לברית", הוא אומר, ומקולו ניכרת התרגשות עצומה. "אני רואה סביבי חסידים שמאחלים האחד לשני מזל טוב. אין זו שמחה שלי בלבד, אלא של המוני חסידים אותם אני מכיר בשלושים השנים האחרונות, מאז זכיתי להכיר את עולמה הקסום של חסידות חב"ד ולהפוך להיות חסיד לכל דבר ועניין".

הרב מרציאנו הוא דמות מוכרת מאוד בקריות, לא מעט בזכות פעילות החסד הגדולה והענפה שהוא עוסק בה בכל שעות היום.

"סיפור החל בשנת תשד"מ", פותח הרב מרציאנו ומספר את השתלשלות הסיפור. "ביקשתי מהרבי את ברכתו לזרע של קיימא, לאחר שראיתי שחלפו כמה שנים מאז נישואינו ועדיין לא זכינו לחבוק ילדים. הרבי בירך אותנו ב'ברכה והצלחה', או ב'בשורות טובות' אבל לא הייתה שום התייחסות לנושא הילדים. כך חזר הדבר ונשנה. כשהגעתי לרבי בפעם הבאה בשנת תשמ"ח – ובעוד מספר פעמים אחר כך – כל פעם ביקשתי מהרבי ברכה, והרבי עודד אותי (או אותנו) במילים של ברכה, אך לא בירך לילדים. בינתיים הימים חלפו, חודשים וגם שנים, ציפינו אך מאום לא קרה.

ביקרנו אצל רופאים ידועי שם, עברנו טיפולים כאלה ואחרים, שבענו הבטחות, אך בשורה התחתונה היינו מלאי עצב. כל מי שהכרנו זכה לזרע חיא וקיימא, ואילו אנחנו הסתפקנו באמונה גדולה שהלכה וכהתה, הלכה והתמוססה.

בחודש חשון תש"נ החלטתי לנסוע לרבי ולבקש ממנו בצורה ברורה שאני רוצה ברכה לילדים. סיפורי המופת הרבים של הרבי ששידד את מערכות הטבע, וכנגד כל הדיאגנוזות של הרופאים בירך יהודים ונולדו להם ילדים, לא חלפו על יד אוזננו. וביקשנו גם לזכות בברכה ברורה.


באותם ימים הייתי אחרי פציעה קשה שארעה בעבודתי בתעשייה הביטחונית. הפציעה החלישה את גופי ובגינה נקטעו שתי ידיי, אך למרות זאת גמרתי אומר בלבי לנסוע. 'אם לא עכשיו אימתי', שיננתי ביני לבין עצמי ועליתי על הטיסה.

בתשע בבוקר של יום שישי, ערב שבת קודש פרשת וירא, התייצבתי בפתח 'בית חיינו', אך כמה מופתע ונבוך הייתי לראות את 770 שאני מכיר מביקורים קודמים מלא וגדוש בחסידים, ריק כמעט לגמרי. כששאלתי אמרו לי שהרבי מתפלל בביתו (באותו שבוע נסע הרבי ביום שלישי לביתו, ונשאר שם עד ליום שישי אחר הצהריים. כך נהג במשך כמה שבועות בתחילת שנת תש"נ)

צעדתי, לא בצעדים קלים, לעבר ביתו של הרבי ברחוב פרזידנט, אך הספקתי עוד לראות את דלתות הבית נסגרות על ידי האברכים מהוועד המסדר, כשהקהל כבר מילא את הבית. לא התייאשתי ודפקתי בחזקה על הדלת שנפתחה. האברכים שהבחינו במצבי עם שתי ידיים קטועות, כנראה ריחמו עלי ואפשרו לי להיכנס פנימה. נעמדתי מלא ביראת כבוד בסמיכות למדרגות מהם הרבי ירד מחדרו בקומה העליונה. כשהרבי ירד בגרם המדרגות, הוא עודד בידו ונתן בי מבט מנחם ומרגיע.

זכיתי להתפלל במניין של הרבי והייתה לי תחושה טובה בזכות הקירוב שזכיתי לקבל מהרבי. הרגשתי שהרבי יודע על מצבי ונמצא עימי.

הגיע יום ראשון, היום בו התכוונו לבקש מהרבי את הברכה. ידעתי שלא אוכל לעמוד בתור שעות כה ארוכות בעקבות פציעתי, וביקשתי מהרב בנימין קליין לעשות דבר מה ולסייע לי. הוא הבין את המצב והבטיח לסייע לי להיות בין הראשונים. הוא ביקש ממני שמיד בסיום התפילה אדפוק על חלון המזכירות, והוא ידאג שאהיה הראשון לעמוד בפני הרבי.

רעייתי ואני עמדנו הראשונים בתור לחלוקת הדולרים, וכשעברנו, אמרתי לרבי שאנחנו זקוקים לברכה לילדים. הרבי נתן דולר ובירך ב'ברכה והצלחה'. לא יודע מהיכן אזרתי את העוז להגיד לרבי שאני רוצה ברכה לילדים כי לא זכינו שיהיה לנו ילדים. הרבי הביט בנו בעיניו החודרות והצלולות, העניק לנו דולר נוסף והוסיף 'זה עבור הילדים שיוולדו'! יצאתי מהרבי מאושר כמו שאף פעם לא הייתי. ידעתי שאם הרבי מברך בכזו בהירות, מילתו לא תשוב ריקם.

חזרתי לביתי בקרית שמואל מלא באמונה שנזכה לילדים. לא ציפיתי ולא פיללתי בחלומות הכי שחורים שיחלפו עוד שנים רבות כל כך עד שהברכה תתקיים, אבל בתוכי ידעתי שאם הרבי הבטיח, הוא יקיים. קראתי לא מעט סיפורים על יהודים שהרבי פגש אותם בצרפת או במקומות אחרים, ואמר להם דברים שרק אחרי עשרות שנים התברר עד כמה היו עיניו צופיות למרחוק. האמנתי בכל לבי שגם אצלי יתרחש סיפור דומה, והשתדלתי להרבות במעשי חסד ופעילות 'מבצעים' בכדי שאהיה גם 'כלי' מחזיק ברכה.

לפני עשרה חודשים ניגשתי אל הרב שמואל פרומר מהקריות – איתו יש לי היכרות עמוקה, שכן לפני עשרים וחמש שנים הוא מסר בביתי שיעורים במשך שלוש שנים ברציפות, ויהודים רבים התקרבו ליהדות ולחסידות בזכות שיעורים אלה – ושפכתי את אשר על לבי. למען האמת, כבר הייתי מעט סקפטי, בכל זאת חלפו כבר עשרים שנה מאז תש"נ, ועשרים ושמונה שנים מאז נישאנו; ביקרנו אצל רופאים רבים כל כך, ומי יודע אולי הרבי התכוון בברכותיו לרובד הרוחני, אך הרב פרומר חיזק אותי ואמר לי: "ראה דוד, אם הרבי בירך, זה מוכרח לקרות".

עד שהגיע הנס המיוחל, עם הבשורה הראשונית, וכל החודשים שלאחר מכן. כל העצב הפנימי והצער שמילא אותנו במשך שנים כה ארוכות, הפך לשמחה גדולה. כשאני רואה עד כמה החסידים סביבי שמחים, אני מבין את גודל הנס, אני עצמי עדיין לא לגמרי עיכלתי את המופת הגדול. כשהרבי מבטיח אזי הרבי מקיים. אין דרך אחרת להבין את זה

בכ"ה בתשרי השנה, בחצות הלילה, נשכבתי לישון ופעם ראשונה בחיי שאני רואה בחלומי את הרבי. בחלומי אני מוצא את עצמי עומד במעמד חלוקת 'לעקאח' [עוגת דבש חסידית] הסיטואציה הייתה כזאת שנעמדתי בשולי התור וחסידים ואנשי מעשה חולפים על פני וזוכים לקבל את הלעקח.

בשלב מסוים, כשביקשתי להיכנס לתור, ראיתי כיצד הרבי נועץ בי מבט כמו אומר 'חזור למקומך', וכך באמת עשיתי. בעיניים כלות ראיתי איך כל האנשים עוברים וזוכים ליחס חם ואוהב מצד הרבי חוץ ממני שעומד בצד בבחינת 'אלא לראותם בלבד'. בסיום החלוקה הרבי הסתובב וכמעט שצעד החוצה, ואני במבט מבויש מנסה להעלות שוב על המסלול ולגשת לרבי. הרבי מבחין בי והפעם פניו אורו. הוא קורא לי אליו ומביא לי קרטון שלם של עוגה. כשאני מקבל אותה לידיי, אני רואה שהעוגה מכוסה בשוקולד... הרבי מחייך שוב ואז נעלם...
התעוררתי מהחלום כשאני נוטף זיעה קרה. הצטמררתי והיה לי קשה מאוד לחזור ולהירדם בשנית.

כשחלף שבוע וחצי, ובג' חשוון נולד לנו בננו בכורינו, הבנתי את החלום לאשורו. הרבי נתן לנו זמן ארוך כדי להיבחן בכור הניסיון, ולא אפשר לי להיכנס לתור. אבל הנה בסוף התור זכיתי לקבל עוגה "עם שוקולד" – כשם שזכיתי לקבל בחלוף עשרים שנה את בני בכורי. המסקנה שלי היא שאולי צריך להתפלל ולקוות, אך אם הרבי מבטיח, בוודאי שהברכה תתקיים. אין ספק שהניסיון היה קשה מנשוא, אך כגודל הקושי כן עכשיו השמחה".

הרב דוד נשמע לכל אורך הראיון נרגש מאוד. "לוקח לנו זמן להתאושש ולרדת לקרקע. אנחנו עדיין לא מעכלים את העובדה שהפכנו להורים לאחר עשרים ושמונה שנות נישואין. עכשיו אנחנו מתכוננים לברית בעזרת ה'. בינתיים אנחנו מקבלים טלפונים מכל העולם, כמו גם מעיתונאים ומרשתות תקשורת, מכרים וחסידים שמבקשים לברך, ביניהם רבים שהבטיחו כבר את השתתפותם בברית".
 
התפרסם באתר "חבד אינפו". יא חשוון התש"ע לבריאת העולם
 

[1] ספר בראשית, פרק יב פסוק א ואילך.
[2] הנסיונות הקודמים בהם נתנסה ועמד אברהם אבינו מופיעים ומבוארים במפרשים של מסכת אבות, ראש פרק ה.
[3] פרוש רד"ק לספר תהילים, פרק יט פסוק ח. ספר השורשים של הרד"ק ערך י.ר.ה. ראה ספר הזהר חלק ג, דף נג עמוד ב.
[4] מסכת פרקי אבות, פרק ה משנה ג.
[5] ספר לקוטי תורה ויקרא, דף מא טור א.
[6] ספר ישעיהו, פרק סא פסוק ה.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים