כוחה של תשובה
 

 

            
בפרשתנו, פרשת פנחס, אנו מוצאים דבר פלא:

כאשר, על פי ציוויו של הקדוש ברוך הוא, בני ישראל נמנים פעם נוספת[1]:

"וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר - שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
אזי, כחלק מסיפור מניית בני ישראל, התורה מספרת שבניו של קרח, שנבלע הוא וכל אשר לו באדמה כעונש על כך שעורר מחלוקת גדולה ביותר כנגד משה ואהרן[2], למעשה לא מתו [למרות שנבלעו באדמה]:
"רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל - בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי, אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי. וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.
וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב, וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם, הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְ-ה-וָ-ה, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.

בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם - לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי, לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי, לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי, לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם"[3] [וכך ממשיכה התורה ומונה את מנין כל שבטי ישראל].

והרי זה פלא.

פרוש רש"י – והשאלות עליו

תמיהה גדולה זו בא ליישב רש"י בפירושו: "ובני קרח לא מתו – אמנם הם היו בעצתו של קרח בתחילה אך בשעת המחלוקת הם הרהרו תשובה בלבם, לכן נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום וישבו שם",
כלומר, בפשטות רש"י בא ליישב את הסתירה הגלויה בין הכתובים – שבסיפורו של קרח נאמר בפירוש: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה"[4], ואילו בפרשתנו נאמר "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ",

ועל כך מפרש רש"י שהם אמנם אכן נבלעו באדמה, כעונש על מחלוקת עם משה, אך יחד עם זאת הם לא מתו מכיוון ש-'בשעת המחלוקת הם הרהרו תשובה בלבם ולכן נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום וישבו שם'.
אך צריך להבין, מדוע מאריך כל כך רש"י בלשונו, והרי היה יכול לומר: "עשו תשובה, ולכן נתבצר להם וכו'",
וביתר פירוט:

א. רש"י כותב: "הם היו בעצתו של קרח בתחילה", ומכאן מובן שלא רק שבניו של קרח השתתפו במחלוקתו של אביהם על משה, אלא עוד גם זאת שהם היו מהיועצים שעל פיהם התחילה המחלוקת – וצריך להבין, מהיכן לומד זאת רש"י?!

ב. רש"י כותב: "אך בשעת המחלוקת הם הרהרו תשובה וכו'" – וצריך להבין, מדוע חשוב כל כך לרש"י לדייק שהרהור התשובה של בני קרח היה דווקא בשעת המחלוקת - ולא לאחריה, כתוצאה מדבריו של משה שהתריע בפניהם שהאדמה עומדת להיבקע תחתיהם ולבולעם[5],

ג. מפירושו של רש"י מובן שבני קרח לא ניצלו לחלוטין מן העונש מכיוון שתשובתם לא הייתה אמיתית ושלימה, ורש"י מציין זאת במילים "הרהרו תשובה בלבם". אך צריך להבין, הרי הגמרא אומרת שהאדם יכול להגיע לידי תשובה מלאה אפילו על ידי הרהור אחד בלבו[6] – ואם כן, מהי הדגשתו של רש"י.

הביאור בדברי רש"י

ובכן, כוונתו של רש"י בלשונו המדוייקת היא לבאר את הטעם שבני קרח נענשו ונבלעו באדמה, ולאחר מכן ניצלו ושבו אל חיק בני ישראל – וכל זאת באופן ניסי ומשונה, שלא מצינו כדוגמתו בכל התורה כולה,

ומבאר רש"י שכל זאת ארע לבני קרח מכיוון שתשובתם לא הייתה גלויה ולא נודעה לאיש מבלעדיהם, "הרהרו תשובה בלבם", ועוד גם זאת שהיה זה "בשעת המחלוקת" ממש – כלומר, שלכל המתבונן במחלוקת מהצד היה נראה שבני קרח שותפים מלאים לדעותיו ולמחלוקותיו של קרח עצמו,

ולכן, מכיוון שמידתו של הקדוש ברוך הוא היא מידה כנגד מידה, הרי שעונשם של בני קרח היה כה מוזר –
כשם שהנהגתם הייתה דבר והיפוכו, שבפועל ובגלוי לא היה ניכר עליהם שהם פירשו מהמחלוקת ורק בסתר מחשבותיהם והרהורם הם נבדלו מכל עדת קרח – כך היה גם עונשם, בפועל ובגלוי ראו כל ישראל שהם נענשו ביחד עם כל עדת קרח ונבלעו באדמה, אלא ששם באופן מובלע בארץ הם נבדלו משאר עדת קרח "נתבצר להם מקום גבוה בגהנום וישבו שם".

אך לפי האמור לעיל עדיין קיימת נקודה שאינה פתורה – אם אכן בני קרח נבדלו מכל עדתו של קרח, אזי מדוע העובדה שהם לא מתו כמו כל שאר עדת קרח, "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ", מוזכרת דווקא מיד לאחר הזכרת שמותם של דתן ואבירם, מהראשיים במחלוקתו של קרח, והעונש שהם קיבלו:
"דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְ-ה-וָ-ה, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס - וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"

[והרי לכאורה נכון היה יותר להזכיר את העובדה שבני קרח לא מתו מעט מאוחר יותר בפרשה זו, לפני מנייתם של בני לוי, שבהם נזכרת גם 'משפחת הקרחי' – וזאת, כמובן, כדי להסביר את עצם עובדת קיומה של משפחה זו לאחר שהיא נבלעה באדמה]

ועל כך אומר רש"י בפירושו: "אמנם הם היו בעצתו של קרח בתחילה אך בשעת המחלוקת וכו'" – כלומר, רש"י מלמדנו שהעובדה שהכתוב מספר לנו ש-"בני קרח לא מתו" דווקא לאחר הזכרת דתן ואבירם והעונש שקיבלו באה ללמדנו על הצד השווה של דתן ואבירם ובני קרח במחלוקת עם משה,

כלומר, שכשם שדתן ואבירם לא רק נטלו חלק במחלוקת על משה ואהרן, אלא שהם אלה "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְ-ה-וָ-ה", הם יצאו בתחבולות ועצות רעות כדי לחלוק על משה ועל הקדוש ברוך הוא,
כך גם בניו של קרח עצמו – "הם היו בעצתו של קרח בתחילה!",

אלא שבניגוד לדתן ואבירם ושאר עדת קרח הרי שבני קרח הרהרו תשובה בליבם, ובשל כך הם לא מתו ולאחר שנים זכו לצאת מהשאול ולשוב אל חיק ישראל!

ההוראה מסיפור זה – כוחה של התשובה

סיפור זה מלמדנו עד כמה גדול כוחה של התשובה – שביכולתה להפוך ולשנות את האדם מן הקצה אל הקצה:
בתחילתו של דבר נמצאו בני קרח בקצה הכי תחתון, הם היו מראשי המסיתים והחטיאו את הרבים לחלוק על משה ועל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו,
ועוד גם זאת שגם כאשר הם עשו תשובה הרי שהיה זה רק הרהור תשובה בליבם פנימה, ולהרהור זה לא היה די כח למנוע מהם להשתתף באופן פעיל וגלוי לעיני כל במחלוקתו של אביהם,
אך למרות כל זאת הרי שבזכות הרהור תשובה זה הם זכו ונמלטו מעונש המוות שבא על כל עדת קרח – ועוד גם זאת שבשעת העונש שלהם גופא הם זכו וישבו מתוך שלווה במקום גבוה ומבוצר בגיהנום,
ועד שהגיעו לקצה הכי עליון, שהם זכו 'ואמרו שירה'[7] ושירתם זו נכללה בספר התהילים[8] ועד ל-'לבני קרח מזמור, שיר יסודתו בהררי קודש'[9].

והנה, בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה העתידה לבוא, פסק הרמב"ם "סופם של ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים"[10] – ויש לומר שלאחר ריבוי התורה והמצוות מתוך מסירות נפש במשך כל זמן אריכות הגלות הרי שדי ומספיק לישראל הרהור תשובה בלב כדי להביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה,
כל זאת על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש ממש ממש.

מקורות: הרבי מליובוויטאש, לקוטי שיחות כרך כח, עמוד 172 ואילך. עריכה: ר' רועי כץ, כ תמוז ה'תש"ע]

---