עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> במדבר >> פרשת במדבר >> גוי אחד בארץ
 

גוי אחד בארץ


 
פרשת 'במדבר' היא הפרשה הראשונה של ספר במדבר. פרשה זו פותחת בציווי ה' למשה למנות את בני ישראל:
"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר - שְׂאוּ [-סִפְרוֹ] אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם. אַתָּה וְאַהֲרֹן, וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה, אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא,

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם, לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר, לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי, לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר, לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן, לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר, לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי, לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עמידי, לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן, לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל, לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן, אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם.

 וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי, וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת,

לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,

לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים,

לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת,

לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת,

לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם,

לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא  - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת,

לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא  - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת,

בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא - פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ. וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
 
וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ,  וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

 וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ"[1].

ועל ציווי זה של ה' למשה לספור את בני ישראל מפרש רש"י ואומר[2]: "מתוך החיבה של הקב"ה לבני ישראל הוא מונה אותם בכל זמן ושעה. כאשר יצאו ישראל ממצרים מנה אותם הקב"ה, לאחר מכן כאשר ישראל נפלו בחטא העגל מנה אותם הקב"ה שוב - וכעת, לאחר שהוקם המשכן והקב"ה רוצה להשרות את שכינתו על ישראל, הרי שהקב"ה מונה את ישראל שוב".

השאלה אודות המנין

מלבד זאת שמצווה זו, שהקב"ה מצווה את משה למנות את בני ישראל, היא המצווה הראשונה בספר במדבר, הרי שהיא גם המצווה היסודית והעיקרית של ספר זה [שהרי בהמשך הספר הקב"ה מצווה את משה עוד מספר פעמים למנות את בני ישראל] – ולכן ספר זה מכונה 'ספר הפקודים'[3] [על דרך הלשון של זמנינו – 'מפקד אוכלוסין'],
אך צריך להבין, הרי 'מנין' [ספירה] הוא דבר חיצוני בלבד, ואין לו קשר לתוכנו ולמהותו ולאיכותו של הדבר הנמנה - שכן הרי כל פרט ופרט בקבוצה הנמנית נמנה באופן שווה, ללא הבדל בין גדול לקטן באיכות, הגדול ביותר אינו מהווה לגבי המנין יותר מגוף אחד וגם הקטן ביותר אינו מהווה לגבי המנין פחות מגוף אחד,
כלומר, המניין אינו מציין כלל את חשיבותו ואיכותו של הדבר הנמנה.

[ואפילו התנאי האמור בראש פרשתנו 'מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל', אינו תנאי הקשור להשתדלותו של האדם ולאיכותו – אלא הוא בא אל האדם מעצמו, במשך הזמן]
ואם כן צריך להבין מדוע וכיצד מצווה מעין זו היא המצווה הראשונה והיסודית והעיקרית של ספר במדבר – ועד שכל הספר מכונה על שמה, 'ספר הפקודים'.

התשובה – 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'

ובכן, התשובה לכך נעוצה בפירושו של רבינו הזקן[4] על הפסוק: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"[5], וכך אומר רבינו הזקן:
"ישראל הם עם [-'גּוֹי'] שתמיד עוסק בגילוי אחדות ה' בעולם [-'אֶחָד'] - ואפילו גם כאשר הוא עסוק בעניינים הגשמיים והארציים והחומריים [-'בָּאָרֶץ'].
ה' יתברך יוצר מהרוחניות גשמיות, ובני ישראל יוצרים מגשמיות העולם רוחניות"[6]

כלומר, פרוש הדברים הוא שמכיוון שכל נפש ונפש מישראל היא 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[7], חלק מהעצמות והמהות של הקדוש ברוך הוא ממש, הרי שיש לה את הכוח להוריד ולהמשיך, על ידי קיום התורה והמצוות, אור אלוקי שיתלבש בגשמיות של העולם הזה,

ועל ידי כך להפוך את העולם למקום ראוי ומוכשר לגילוי השכינה בו, ועוד בדרגה נעלית יותר מדרגת השכינה שהייתה בעולם לפני חטא עץ הדעת, החטא שגרם להסתלקות ולהתעלמות השכינה מהעולם הזה.
ולכן, מכיוון שלישראל יש את הכח לקשר ולחבר בין כמות לאיכות - כלומר, בין הגשמיות של העולם הזה [-כמות] לבין האלוקות והרוחניות של העולמות הבאים,

הרי שהאיכות והמהות של  ישראל מתבטאת גם בכמות שלהם - במנין שלהם,
כלומר, המנין של בני ישראל מבטא את איכותם ומהותם– ולכן הקב"ה מצווה על משה למנות את בני ישראל שוב ושוב בספר במדבר, ועד שספר זה כולו נקרא 'ספר הפקודים'.

וכדברי רש"י דלעיל "מתוך החיבה של הקב"ה לבני ישראל הוא מונה אותם בכל זמן ושעה"
 [מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר לקוטי שיחות כרך ב שית פרשת במדבר. עריכה ועיבוד, ר' רועי כץ, כט אייר ה'תשע שנים לבריאת העולם. יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!]

 

 

[1] ספר במדבר, פרק א פסוק א ואילך.
[2] מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[3] מסכת סוטה, דף לו עמוד ב.
[4] הכוונה היא אל רבי שניאור זלמן מליאדי, הרבי הראשון של חב"ד והמחבר של ספר התניא.
[5] ספר שמואל ב, פרק ז פסוק כג: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱ-לֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם, וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ, מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם, גּוֹיִם וֵא-לֹהָיו".
[6] מובא בספר היום יום, תאריך כז אלול. וראה עוד ספר התניא, אגרת הקודש סימן ט.
[7] על דרך לשון הפסוק: "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל [ספר איוב, פרק לא פסוק ב]", ואדמו"ר הזקן מוסיף לפסוק זה את המילה 'ממש' כדי להדגיש את הפירוש הפשוט של מילים אלה, להדגיש שנשמתו של היהודי היא אכן חלק א-לוה ממעל – כלומר, שאין הדברים אמורים בדרך של הגזמה, חס ושלום. שכן לעיתים התורה מדברת בלשון של הגזמה, ולדוגמא: 'עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם [ספר דברים, פרק א פסוק כח]' – שבוודאי אין הכוונה שהערים הגדולות הן אכן בשמים ממש, אלא שהדברים אמורים בדרך של הגזמה.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים