עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> ויקרא >> פרשת תזריע >> "אישה כי תזריע..."
 

פרשת 'תזריע'


פרשת 'תזריע' דנה בשני נושאים עיקרים:

הנושא הראשון הוא דיני הטהרה של האשה לאחר הלידה – התורה מסבירה שמכיוון שהלידה מלווה בדם הרי שבעקבות הלידה האשה נעשית טמאה והקירבה בינה לבין בעלה נעשית אסורה למשך תקופה מסויימת, שלאחריה האשה נעשית טהורה - ובלשון הכתוב:

"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר - אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ[1] וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה. בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.  

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.
וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה"[2].

כלומר, שלאחר הלידה ישנה תקופה של מספר ימים [שבעה לאחר לידת בן, ושבועיים לאחר לידת בת] בהם האשה טמאה, ולאחר מכן ישנה תקופה נוספת [33 ימים לאחר לידת בן, ושישים ושישה ימים לאחר לידת בת] בהם האשה מִטהרת מטומאתה – ולאחר שתי תקופות אלה האשה מביאה קורבן אל הכהן אשר במקדש ה', ובכך היא באה לידי טהרה.

הנושא השני בו עוסקת פרשה זו הוא נגע הצרעת[3], ולדוגמא:

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.

וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.

וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן, וּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא"[4] [וכמו כן מובאים בפרשה זו עוד סוגים רבים נוספים של נגע הצרעת, ודרכי הטיפול השונות בהם],
וחכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו שהמילה 'מצורע' למעשה מורכבת ומכילה את המילים 'מוציא שם רע' – כלומר, שאדם שהיה מתנהג בגסות הרוח, הולך רכיל ומוציא לשון הרע על חבריו היה נפגע בנגע הצרעת, ומכך הוא היה נעשה טמא והיו מרחיקים אותו אל מחוץ למחנה ישראל, שם הוא היה יושב בדד, וכמו שאומר הכתוב:
"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע... כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"[5].
  • כיצד שני נושאים מנוגדים אלה שייכים לפרשה אחת
וצריך להבין, הרי הנושא הראשון, העוסק בדיני טהרת האשה לאחר הלידה, עוסק במצב משמח במיוחד בחיי האדם – התעברות ולידה, צמיחה והבאת חיים חדשים לעולם,
ולעומת זאת הרי שהנושא השני עוסק באירוע שלילי, הוצאת לשון הרע, אשר גורר עמו עונש חמור ביותר - נגע צרעת שבעקבותיו משולח המצורע אל הבדידות מחוץ למחנה ישראל...
ולמעשה אירוע זה הוא כה שלילי עד שחכמינו זכרונם לברכה אמרו ש-'המצורע חשוב כמו מת'[6],
ואם כן, לאור הניגודיות הבולטת כל כך בין שני נושאים אלה - צריך להבין מהו הקשר בין שני נושאים אלה וכיצד מובאים שניהם בפרשה אחת.
  • נקודת הביאור – גם עונשי התורה הם למעשה לידה והתחדשות
ובכן, נקודת הביאור בזה היא שכל העונשים המנויים בתורה על החטאים השונים שיכולים לחטוא בני ישראל אינם באים כדי להעניש את האדם ללא מטרה ותכלית, לגרום לו סבל ונזק כגמול על העוון שביצע וכו',
אלא להיפך ממש, התורה היא תורתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא עצם הטוב – והרי טבעו של הטוב הוא להיטיב, ולכן התורה היא תורת חסד ורחמים, כך שאפילו העונשים המנויים בה הם בעיקר לטובתו של האדם החוטא עצמו:
עונשי התורה מלווים בכוונה תחילה בסבל שאותו חש האדם הנענש, אך סבל זה אינו ללא תכלית ומטרה – אלא להיפך, הוא נועד  לזכך ולטהר את נפשו של האדם החוטא, כך שלאחר מכן הוא יוכל לשוב ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

אמנם ברוב העונשים הטובה אשר גלומה בהם אינה גלויה לעין כל - אך בנוגע לנגע הצרעת הרי שהדבר שונה, והטובה הגלומה בעונש זה גלויה לעין כל - ואפילו לאדם הנענש בעצמו,
שהרי מרחיקים את המצורע אל מחוץ למחנה ישראל - 'בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' – וכאשר הוא לבד לגמרי הוא מתרגל מהר למדי שלא לדבר עוד לשון הרע, שהרי הוא 'בָּדָד' ואין לו עם מי לדבר...
ואם כן, מנקודת מבט זו הרי שהעונש המגיע אל המצורע, זה שהוציא לשון הרע על חבירו, למעשה מסייע לאדם לתקן את דרכיו ולהתחיל חיים חדשים, נקיים מחסרונותיו הקודמים - והרי זו מעין התעברות, צמיחה ויצירת חיים חדשים,
כך שלמעשה, מנקודת מבט עמוקה ופנימית זו, גם נושא זה של טהרת המצורע הוא שלב משמח בחייו של האדם - כאשר הוא יוצא לדרכו החדשה,

ולכן מובאים שני נושאים אלה יחדיו בפרשה אחת.

[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א ספר ליקוטי שיחות כרך כב עמוד 70 ואילך. עריכה: ר' רועי כץ, כח ניסן ה'תש"ע שנים לבריאת העולם]
 

[1] 'אשה כי תזריע' – כלומר, לאחר שהזרע נקלט והאשה מתעברת.
[2] ספר ויקרא, פרק יב פסוק א ואילך.
[3] בהלכות טומאת צרעת, פרק טז מלמדנו הרמב"ם אודות נגע הצרעת, וכך אומר הרמב"ם [מובא כאן בשינוי לשון קצת]:
 
"צרעת היא שם כללי לגבי עניינים רבים שלא קשורים זה לזה – לובן עור האדם נקרא צרעת, גם נשירת מקצת שיער הראש או הזקן נקרא צרעת – וכמו כן, גם שינוי מראה הבתים או הבגדים נקרא צרעת,
 
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו התורה בשם הכללי 'צרעת' אינו ממנהגו הקבוע של העולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע – שמי שהיה מספר בלשון הרע היו משתנים קירות ביתו,
 
אם חזר בו האדם יטהר ביתו, אך עם עמד ברשעו עד שהותץ הבית [כפי שמצווה התורה לעשות] היו משתנים כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהם.
 
אם חזר בו האדם יטהרו, אך אם עמד ברשעו עד שנשרפו כלי עור אלה, הרי שהיו משתנים הבגדים שעליו,
 
אם היה חוזר בו היו מטהרים, אך עם היה עומד ברשעו עד שנשרפו, היה משתנה עורו ומצטרע – עד שיהיה מובדל לבדו ומפורסם בכך, כך שלא יתעסק עוד בשיחת הרשעים, שהיא ליצנות ולשון הרע,
 
וכך יושבים הליצים והרשעים: בתחילה מרבים בדברי שטות והבאי, ומתוך כך באים לדבר בגנות הצדיקים, ומתוך כך מתרגלים לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, ומתוך כך באים לדבר בא-לוהים וכופרים בעיקר".
 
ועוד מרחיב על כך הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח (ספר ליקוטי שיחות, חלק כב עמוד 65 ואילך, מובא כאן בשינוי לשון קצת): "צרעת היא נגע חיצוני בלבד, ומכאן מובן שנגע הצרעת בא אך ורק לאדם שהוא  בפנימיותו בריא וחזק, כך שכל הפגם שלו הוא ברמה החיצונית בלבד,
 
ולכן, אלא שבפנימיותם אינם בריאים וחזקים [כפי שהדבר הוא בדורותינו אלה] אינם זוכים לסימן זה מן השמים לכך שמשהו אינו בסדר בהתנהגותם החיצונית – וזאת מכיוון שיש להם בעיות פנימיות חמורות יותר הדורשות טיפול.
 
אלא שלפי זאת ניתן לשאול – כיצד אלה שנמצאים בדרגה רוחנית גבוהה, כך שכל הפגם שלהם הוא חיצוני בלבד, יכולים להגיע לידי עבירה חמורה כל כך כלשון הרע!
 
ובכן, ההסבר לכך מצוי בדברי הרמב"ם: 'וכך יושבים הליצים והרשעים, בתחילה מרבים בדברי שטות והבאי, ומתוך כך באים לדבר בגנות הצדיקים, ומתוך כך מתרגלים לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, ומתוך כך באים לדבר בא-לוהים וכופרים בעיקר' – כלומר, גם אצל אדם הנמצא בדרגה רוחנית גבוהה יכול להופיע מדי פעם בפעם דיבור בטל וסתמי ('דברי שטות והבאי'), דיבור שהוא כשלעצמו ללא כל כוונה רעה, אך מכיוון שכח הדיבור קשור בקשר עמוק לנפש האדם, הרי שלדיבור סתמי זה יש השפעה רבה על האדם, והוא מדרדר שלב אחרי שלב (כפי שמציין הרמב"ם) – עד שלבסוף הוא מגיע לדבר בא-לוהים ולכפור בעיקר".
[4] ספר ויקרא, פרק יג פסוק ט ואילך.
[5] ספר ויקרא, פרק יג פסוק מו ואילך.
[6] מסכת נדרים, דף סד עמוד ב.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים