יוסף מתגלה לאחיו
 

 

לאחר שהפרשה הקודמת מספרת כיצד, בהוראתו של יעקב אבינו, יורדים אחיו של יוסף למצרים כדי לקנות אוכל בשנות הרעב, ושם הם פוגשים במשנה למלך מצרים, מבלי לדעת כלל שזהו יוסף אחיהם, אותו הם מכרו כעבד לפני שנים,
 
מסופר בפרשתנו כיצד מגלה את עצמו יוסף אל אחיו:
 
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא - הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
 
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו - אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו - גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר - אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
 
מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.
 
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.
 
וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ"[1]. 
 
ולאחר מכן ממשיכה פרשתנו ומספרת כיצד יעקב ובניו וכל אשר להם אכן יורדים אל יוסף למצרים, וכיצד יוסף מקיים את דבריו ודואג לכלכלתם של אביו יעקב וכל אחיו:
 
"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר - יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר - אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
 
וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה, יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו, וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה...
 
וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"[2].
 
·        'נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף'
 
ועניין זה, שיוסף הצדיק דאג לא רק לכל מחסורו של יעקב אביו אלא גם לכל מחסורם וכלכלתם של אחיו שמכרו אותו כעבד לפני שנים רבות, הוא כה עקרוני וחשוב ובעל משמעות, עד שכל בני ישראל נקראים לנצח [גם] על שמו של יוסף הצדיק [בנוסף לכך שהם נקראים 'בני ישראל'],
 
וכמו שעל הפסוק: "נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף [-שהקב"ה מנהיג את בני ישראל, שנקראים כאן 'יוסף', כמו שהרועה מנהיג את צאנו]"[3] אומרים המפרשים[4] שמכיוון שיוסף דאג לשבטים בשנות הרעב במצריים הרי שכל ישראל נקראים [גם] על שמו – 'יוסף'.
·        השאלה על כך
 
אך צריך להבין, כאשר התורה נותנת שם לעניין או לדבר כלשהו הרי ששם זה הוא מדוייק בתכלית הדיוק, והוא מבטא את משמעותו של דבר ועניין זה – כלומר, שם שניתן לדבר כלשהו על ידי התורה בא לבטא את המהות הפנימית של דבר ועניין זה, ולא מאורעות שונים שארעו לו בתקופות שונות,
 
והנה, עניין זה, שיוסף כלכל את אחיו במצרים, הוא לכאורה עניין צדדי ושולי ביחס לכל סיפורי האבות ובני ישראל הכתובים בתורה, ומה גם שהיה זה לתקופה קצרה בלבד, ולפני שנים רבות מאוד – ואם כן, צריך להבין מדוע בשל עניין זה נקראים כל בני ישראל לנצח בשם 'יוסף', "נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף"?
 
·        'התורה היא נצחית'
 
ובכן, בפרק י"ז בספר התניא הקדוש אומר אדמו"ר הזקן[5] ש-'התורה היא נצחית', והפירוש בכך הוא שכל דברי התורה, הן הציוויים והן הסיפורים הכתובים בה, הם נצחיים לעד ולעולמי עולמים [וכמו שאומר הכתוב: "וּדְבַר אֱ-לֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"[6]],
 
כלומר, לא רק שהמצוות ניתנו ושהסיפורים התרחשו אי פעם בעבר, כך שכל מה שעלינו לעשות היום הוא רק לקיים את המצוות ולקרוא את סיפורי התורה שוב ושוב,
 
אלא, למעשה, המצוות ניתנות גם היום ובכל יום מחדש, וכן גם סיפורי התורה מתרחשים מחדש, בתוכנם הרוחני, אצל כל אחד ואחד מבני ישראל ובכל יום ויום ממש,
 
וכך הוא הדבר גם לגבי ההוראות הנלמדות מסיפורי התורה: מכיוון שסיפורי התורה מתרחשים, בתוכנם הרוחני, בכל יום ויום מחדש – הרי שההוראות הנלמדות מסיפורים אלה הן הוראות תמידיות ונצחיות לכל אחד ואחד מישראל,
 
ודברים אלה של אדמו"ר הזקן, ש-'התורה היא נצחית', הם המפתח להבנת השאלה מדוע בני ישראל נקראים [גם] בשם 'יוסף', וכפי שיבואר להלן.
 
·        'וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו'
 
ספר הזהר הקדוש מבאר[7] [וכן מובא הדבר בספר התניא[8]] שכשם שיוסף דאג והיטיב לאחיו למרות כל הרע שהם עוללו לו, כך צריך כל יהודי לנהוג אם אלה שגרמו לו עוול – כלומר, שלא רק שלא יחזיר להם רעה, אלא עוד גם זאת שיגמול להם טובה – וכלשון הפתגם הידוע: 'לגמול לחייבים טובות',
 
ושוב, הוראה זו תקפה גם כיום, ועבור כל אחד ואחד מבני ישראל בכל הזמנים - מכיוון שלמעשה, כאמור, סיפור זה של יוסף ואחיו מתרחש, ברוחניות, גם כיום ובכל יום,
 
וביתר ביאור ופירוט:
 
הכח הפנימי שיש בכל יהודי 'לגמול לחייבים טובות' נובע מיוסף – כלומר, התנהגות זו היא מהותו של יוסף, ומכיוון שיוסף הצדיק משפיע ממהותו העצמית לכל אחד ואחד מישראל, הרי שגם כל יהודי ויהודי בכל הזמנים יכול לנהוג במידה טובה זו,
 
והשפעה זו ממהותו העצמית של יוסף לכל יהודי ויהודי בכל הזמנים נובעת מכך שיוסף כלכל את אביו ואחיו בשנות הרעב במצרים,
 
כלומר, הכוונה בעניין זה של 'וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו' היא לא רק בגשמיות בלבד, שיוסף דאג לכל מחסורם בגשמיות, אלא גם ברוחניות – שיוסף השפיע ממהותו העצמית ונתן לכל אחד ואחד מישראל את הכח הפנימי הדרוש בכדי לנהוג במידה הטובה של 'לגמול לחייבים טובות',
 
ולכן, מכיוון שמידה טובה זו קשורה לעצם מהותם של בני ישראל  - הרי שבני ישראל כולם נקראים גם כיום [גם] בשם 'יוסף' – 'נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף' [שהרי יוסף הוא זה אשר השפיע ומשפיע גם כיום מידה טובה זו בישראל],
 
·       דברי אדמו"ר הזקן
 
בפרק י"ב של ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, כאשר מבאר אדמו"ר הזקן את הדרגות השונות בבני ישראל [צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, בינוני, רשע וטוב לו, רשע ורע לו], מתעכב רבות אדמו"ר הזקן על דרגת הבינוני, ומקדיש לה פרקים רבים [מכיוון שזוהי הדרגה אליה צריך כל ויכול אדם להגיע, כמבואר שם],
 
והנה, בפרק י"ב לאחר שמפרט אדמו"ר הזקן מהן מידותיו של ה-'בינוני', שלמרות שהוא אינו יכול לשנות את עצם המשיכה שלו לענייני העולם הזה, הרי שהוא יכול למנוע ממשיכה זו מלבוא לידי ביטוי בפועל, במחשבה בדיבור ובמעשה – במקום זאת להפנות את כוחות השכל והרגש שלו לעבודת ה', וליצור בקרבו מידות מורגשות ממש בלב של אהבה אל ה' ויראה ממנו,
 
ובכן, לאחר כל זאת מסיים אדמו"ר הזקן את פרק י"ב וכותב: "וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד כשעולה אצל הבינוני איזשהו רגש של טינה או שנאה, קנאה וכעס וכו' – הרי שהוא אינו מקבל רגש זה במוחו כדי להרהר בו מתוך רצון,
 
אלא אדרבה, אצל הבינוני המוח שולט על הלב, ועושה את ההיפך ממש מרגש זה שעולה בו בלבו – והוא מתנהג עם חברו דווקא במידת חסד וחיבה,
 
ולא, חס ושלום, משלם לחברו כגמולו, אלא אדרבה, הבינוני גומל עם החייבים טובות, וכמו שכתוב בספר הזהר[9] שעל האדם ללמוד מהאופן שבו התנהג יוסף עם אחיו"
 
ואם כן, אנו רואים שדרישה זו, לגמול לחייבים טובות כמו שיוסף גמל עם אחיו, שייכת לכל אחד ואחד מישראל – כלומר, בידו ובכוחו של כל אחד מישראל לקיים בעצמו מידה זו,
 
שהרי אין זו מידה השייכת לדרגות הצדיקים בלבד – אלא גם מי שהוא אך ורק בינוני יכול לקיים מידה זו בעצמו,
 
ויהי רצון אם כן, שאכן יהגו כך כל בית ישראל – ועל ידי כך נביא לימות המשיח והגאולה, ימים בהם תשרה השכינה בגלוי בעולם הזה התחתון, ועוד באופן נעלה יותר מהשראתה בארץ לפני חטא עץ הדעת [שהביא לסילוקה],
 
ומידה זו של דחיקת הכעס והקנה והטינה בין איש ישראל לרעהו היא אכן נחוצה והכרחית לביאת המשיח – מכיוון ש-'הקב"ה אינו שורה באתר פגום' [-הקב"ה אינו משרה את שכינתו במקום של תרעומת בין בני ישראל], וכפי שמביא זאת אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב בספר התניא,
 
ויהי רצון שנראה כל זאת במהרה בימינו בקרוב ממש על ידי משיח צדקנו.
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר ליקוטי שיחות כרך ה שיחת פרשת ויגש ב. עריכה: ר' רועי כץ, ח' טבת ה'תש"ע]

---