עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> בראשית >> פרשת וישב >> "הבור ריק..."
 

"הבור ריק..."
 

בתחילת פרשתנו מספרת התורה על ייחודיותו של יוסף ועל חלומותיו – ועל שנאתם של האחים אליו בשל כך:
 
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
 
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
 
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.
 
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.
 
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.
 
וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.
 
וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.
 
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה.
 
 וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
 
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.
 
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם.
 
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.
 
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. 
 
וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.
 
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.
 
וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם, לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים"[1]
 
·       דברי הגמרא – ופירושם על פי פנימיות העניינים
 
על הפסוק 'וַיִּקָּחֻהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם' אומרת הגמרא:
 
"דרש רבי נתן בן מניומי בשמו של רבי תנחום: מדוע נכתב 'אין בו מים', הרי מזה שכתוב 'והבור ריק' כבר ידוע מאליו ש-'אין בו מים' - אלא, שמתוך כך אנו למדים שבבור זה אכן אין מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו"[2],
 
ונבין כעת דברים אלה לעומק יותר:
 
ובכן, חכמינו ז"ל אומרים: 'אין מים, אלא תורה'[3] – כלומר, שבכל מקום שנזכרים המים הכוונה היא למעשה, בפנימיות העניינים, לתורה,
 
[וביתר ביאור: התורה נמשלה לכמה דברים, ללחם, ליין, לשמן וכו', כאשר כל אחד מדברים אלה מסמל ומתאר תכונה מסויימת של התורה - ועל ההשוואה שבין התורה למים אומרים חכמינו ז"ל: "למה דברי התורה משולים למים? כדי לומר לך שכמו שהמים עוזבים מקום גבוה ונמשכים למקום נמוך, כך גם התורה מתקיימת אך ורק במי שדעתו שפלה"[4]]
 
ולכן, בשעה שנמצאים במצב של 'אין בו מים' - כלומר, כאשר האדם אינו מחובר לתורה, אזי מיד ובדרך ממילא מגיעים למצב של 'נחשים ועקרבים יש בו' – וזאת ללא שום דרגת ביניים בין שני מצבים אלה,
 
כלומר, כאשר האדם נעשה ריק ממי התורה אזי אין באפשרותו להיות מלא מדברים אחרים, אלא מיד מתהווים בו ענייני 'נחשים ועקרבים' – דברים מנוגדים ומסתירים לצד הקדושה,
 
וכפי שעל הפסוק: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם"[5] אומר רבי ישראל בעל שם טוב[6] שכאשר האדם מפריד את עצמו מה' יתברך אזי מיד ובדרך מילא הוא עובר לעבוד עבודה זרה – ללא שום ממוצע בין שני מצבים מנוגדים בתכלית.
 
וביתר ביאור קצת: התורה היא רצונו וחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו [כמבואר בארוכה בספר התניא] – ולכן [אך ורק] על ידי לימוד התורה יכול האדם להיות מקושר ומאוחד עם הקב"ה בכבודו ובעצמו,
 
ולכן למעשה לא יכולה להיות קיימת דרגה ממוצעת כלשהי בין המצב של 'אין בו מים' לבין המצב של 'נחשים ועקרבים יש בו' – מכיוון שאחת מן השתיים: או שהאדם מכיר בדעתו במעלתה של התורה והולך בדרכיה עד כמו שידיעתו משגת, ואז מקושר הוא אל הקב"ה, או שאין הוא מכיר בכך – ואז ממילא מתהווים  אצלו עניינים אחרים, לא עלינו.
 
ויהי רצון אם כן שנכיר כולנו במהרה במהותנו העצמית, ש-'ישראל התורה והקב"ה – הכל אחד'[7], ועל ידי כך נזכה ונביא, כמה רגעים קודם, את הגאולה וימות המשיח.
 
[מקורות: הרבי מליובאויטש, ספר ליקוטי שיחות כרך א שיחת וישב ד'. עריכה ועיבוד: ר' רועי כץ, כד כסלו ה'תש"ע שנים לבריאת העולם]
 

[1] ספר בראשית, פרק לז פסוק א ואילך.
[2] מסכת שבת, דף כב ראש עמוד א. מסכת חגיגה דף ג עמוד א. הובא בפירוש רש"י על הפסוק.
[3] מסכת בבא קמא, דף יז עמוד א.
[4] מסכת תענית, דף ז עמוד א.
[5] ספר דברים, פרק יא פסוק טז.
[6] ספר 'צוואת הרבי ישראל בעל שם טוב' סימן עו.
[7] ספר הזהר חלק ג, דף עג עמוד א.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים