אהבת התורה
"מדוע את עצובה כל-כך?" שאל הצדיק רבי יחזקאל משינובה את המשרתת הצעירה שעבדה בביתו.
"רבי", ענתה לאה-פרומט, "משפחתי היגרה לארצות-הברית ואין מי שידאג לנישואיי".
"אל דאגה", ניחמה הצדיק, "בקרוב תמצאי את זיווגך, ואני מברך אותך שבין ילדייך יהיו גם תלמידי-חכמים".
לאה-פרומט בטחה לגמרי בברכת הצדיק ושמחתה שבה אליה. ואמנם, זמן קצר אחר-כך נישאה לשלמה ליכט, יהודי כפרי שאמנם לא היה תלמיד-חכם, אך הצטיין בלב טוב ובמידות טובות. כסף רב לא היה לבני-הזוג, אך הדבר לא פגע בחמימות הרבה ששרתה בביתם.
גם ילדים נולדו להם, ולאה-פרומט הייתה בוחנת אותם תמיד, מנסה לנחש מי מהם יגדלו תלמידי-חכמים, כהבטחת הצדיק. בסופו של דבר הייתה האם משוכנעת שהכוונה לשני ילדיה הגדולים, זוג התאומים רפאל ויצחק.
כשהגיעו לגיל מצוות ציוותה לאה-פרומט על בעלה למצוא להם ישיבה מתאימה. "אל תעז לחזור הביתה בלי שמצאת להם ישיבה", אמרה ואף הוסיפה בנימה מאיימת: "אם ישובו הילדים איתך, תצטרך למצוא לך אישה אחרת".
רתם שלמה את הסוס לעגלה ויצא עם ילדיו לעיר הסמוכה, הנישוביץ. רב העיר, שהיה גם ראש-הישיבה, בחן את הילדים והיה שבע-רצון מכישוריהם ומידיעותיהם.
כמקובל באותם זמנים - כל בעל-בית היה מאכיל על שולחנו בחור-ישיבה יום אחד או שניים בשבוע. "עסן טעג" ("לאכול ימים"), קראו לזה. וכאן התעוררה בעיה קטנה: אצל כל בעלי-הבתים שהתנדבו לכך כבר שוכנו בחורים. האפשרות היחידה שנותרה - הציע הרב - היא למצוא מישהו שיקבל את הילדים תמורת תשלום.
שלמה פרץ בבכי. "כסף אין לי ואשתי הזהירה אותי כי אם אשוב הביתה בלי לסדר את הילדים בישיבה, היא תתבע ממני גט!". כששמע ראש-הישיבה על מסירות-נפשה של האם למען התורה וחש במצוקתו של הבעל, אמר: "אם-כן, יישארו הילדים בביתי ויאכלו על שולחני".
ואכן, כך היה. הילדים הצעירים למדו תורה מפי רבם בישיבה וסעדו על שולחנו בביתו. במרוצת הזמן גדלו השניים בתורה וביראת-שמים.
זכו שלמה ולאה-פרומט לראות את שני בניהם התאומים עולים במעלות התורה: הרב יצחק ליכט הי"ד שימש רב העיר ביסטרה עד השואה; הרב רפאל ליכט כיהן כמגיד-מישרים בעיר פרשוב (סלובקיה).
על-אף האיום המתואר לעיל, כאשר איימה האישה להתגרש מבעלה, שרתה בין בני-הזוג אהבה רבה עד יומם האחרון. בזקנותם נהגו להתקוטט ביניהם מי ילך ראשון לעולם האמת. כל אחד מהם טען שלא יוכל לחיות בלי זולתו.
ומה באמת אירע? הימים היו ימי סיומה של מלחמת-העולם הראשונה. הבנים, וגם החתן, הרב וייס הי"ד, שאף הוא היה תלמיד-חכם, גויסו לצבא האוסטרי-הונגרי.
האם לאה-פרומט חלתה. לילה אחד חלמה שהיא מובלת על-ידי מישהו בפרוזדור חשוך מאוד. היא פנתה למובילה ואמרה: "אני יודעת מי אתה - אתה מלאך המוות. אך יש לי בקשה, אני רוצה לראות את שלושת הכוכבים שלי".
כשהקיצה מהחלום זכרה אותו כאילו אירע במציאות. בדבריה על "שלושת הכוכבים" התכוונה לשני בניה ולחתנה - תלמידי-החכמים. ואמנם זכתה לאה-פרומט לראות בטרם מותה את שני בניה הגדולים ואת חתנה.
אך לאה-פרומט התגעגעה גם לצעיר בניה, ברל'ה, ורצתה מאוד לראותו בטרם מותה. באותם ימים היה ברל'ה מגוייס באיטליה. הצבא האוסטרי-הונגרי התפורר והלך. בין החיילים הייתה התלבטות קשה אם לערוק או להישאר בשירות.
בלילה חלם ברל'ה חלום. ובחלום קוראת לו אימו ואומרת לו: "ברל'ה, חזור הביתה! חזור הביתה!"
כשהקיץ משנתו חייך לעצמו: איזה חלום! אבל כשהחלום חזר ונשנה פעמיים ואף שלוש פעמים, נשא את רגליו וברח לעבר שינובה. הדרך הייתה ארוכה ומלאת סכנות.
כשהגיע ברל'ה לעירו נודעו לו הבשורות המרות. הוא שמע כי בדיוק לפני חודש נפטר אביו ר' שלמה. ובדיוק עכשיו, במלאות שלושים למות האב, נפטרה גם אימו. הוא הספיק להשתתף בהלווייתה.