דף הבית >> סיפורים >> סיפורים לחגי ישראל >> חנוכה >> נרות חנוכה ביער
 

 
נרות חנוכה ביער


רבי פתחיה היה סוחר יערות. כאשר היה ב"יחידות" אצל אדמו"ר הרש"ב (הרבי החמישי של חב"ד, רבי שלום דב בער) אמר לו הרבי: "הרי אתה נמצא הרבה ביער, ולפעמים שוהה שם אפילו כמה ימים רצופים לרגל עבודתך. לכן, זכור ואל תשכח: בימי החנוכה הקרבים ובאים, טרם צאתך מביתך, קח עימך נרות לדרכך, שמא תזדקק להם."

ואכן, בחג החנוכה נטל עימו החסיד נרות חנוכה גדולים ויצא לדרכו, ליער לעבודתו. שעות אחדות שהה בין העצים. הערב בא, ירד הלילה, ורבי פתחיה עדיין ביער העבות. הכוכבים מנצנצים אליו ממרום ומזכירים לו, כביכול, שהשעה מאוחרת.

לפתע... צעדים מהירים קרבים אליו. פיו נסתם, ידיו נכבלות לאחורי גופו. גם את רגליו קושרים אלמונים זו לזו בזריזות. עכשיו הם מתחילים לחטט בכיסיו. מחפשים כסף. האחד עוסק בכיסי מכנסיו, והשני במעילו.

בודאי משימצאו השודדים את כספי, לא יהיה להם צורך בי וישחררוני – הרהר החסיד בתקווה. אבל לא כך חשבו השודדים. אחד מהם הרים גרזן לעומתו ועמד להורגו...
מדוע? לשם מה? התחנן החסיד על נפשו. את כל כספי לקחתם ממני. ועתה, למה לכם להרגני? השאירוני נא לחיות.

"לא ולא!" קראו השודדים ברשעות.

אבל למה? מה תועלת אביא לכם במותי? – שאל המסכן.

"יודעים אנו, ברגע שתשתחרר תיגש מיד למשטרה, תלשין עלינו ואז יתפסו אותנו. לכן, אין לנו ברירה אלא לחסל אותך". – ענה לו השודד ברשעות.

ראה היהודי האומלל שהחלטתם נחושה והנה הגיע קיצו. אלו הם רגעיו האחרונים בעולם הזה. כיצד יפרד ממנו? מהי המצוה האחרונה שיוכל לקיים כאן?  ואז הוא נזכר, הרי יש לי נרות חנוכה, אדליקם, שלהבתם תעלה מעלה מעלה, ועימם תעלה גם נשמתי... – כך חשב בעצב.

הוא ביקש מהשודדים את בקשתו האחרונה: להדליק נרות חנוכה. "יהודי אני, וגדול רצוני לקיים מצוה זו לפני מותי." – ביקש מהם היהודי.

הסכימו השודדים לבקשתו והרשו לו למלא את רצונו. פתחו את כבליו ועמדו להסתכל מהם מעשיו לפני מותו.

הוציא החסיד ברעדה את הנרות הגדולים שהביא עימו, סידרם בשורה והחל להדליקם. הוא בירך בדביקות ברכת: "להדליק נר חנוכה",  ואחרי כן לחש את "הנרות הללו קודש הם..." קולו היה צרוד לפתע, ולא נשמע לו. רק שפתיו לחשו את המילים בעוד עיניו זולגות דמעות. השלהבות האירו למרחוק וגירשו את החושך.

אותה שעה טייל ביער האפל פריץ, רכוב במרכבתו. ובראותו אור מנצנץ בין העצים סטה מדרכו ונטה לצידי הדרך לראות מה פשר הדבר. גם אקדח היה בידו. כאשר הגיע וראה את השודדים ציוה את אנשיו לתפסם ולאסרם, והחסיד רבי פתחיה ניצל.