העשיר הקמצן
 

בעיירה קטנה בבלרוס חי לו עשיר גדול שהיה, לא עלינו ולא עליכם, קמצן מושבע. בכל פעם שהיו פונים אליו לבקשת עזרה – בין אם הייתה זו בקשת עזרה לכלה יתומה, אלמנה המשוועת לפת לחם או עני מרוד שנזקק לדרוש ברופאים – הוא היה מעניק מטבע נחושת חלודה בת חמש קופיקות. למזלו, לא היה עליו לחפש אחר מטבעות נחושות חלודות שכן כל מי שקיבל את המטבע זרק לו אותה בפרצוף. אט אט הפסיקו גבאי הצדקה להתדפק על דלתות ביתו.

ויהי היום ועסקניה המכובדים של העיירה שידכו בין בחור צעיר, יתום מאביו ומאמו, תלמיד חכם ובעל מידות נעלות, לבין נערה – יתומה אף היא – יפת תואר בפנימיותה ובחיצוניותה. כל תושבי העיירה נרתמו למאמץ: התופרת הכינה את בגדי החתונה חינם אין כסף; נשות העיירה קצצו וטיגנו, קילפו ובישלו; השמש ניקה היטב את בית הכנסת שם היה אמור להיערך האירוע והחסונים שבין התושבים גררו את השולחנות והציבו את הכסאות במקומם.

אלא שברגע האחרון אירעה צרה של ממש: בבוקר ביום החתונה הופיע שוטר כשבידו צו המורה לקחת את החתן אל הצבא! לא הועילו תחנוניו של החתן ובכייתה של הכלה, החתן הובל אחר כבוד לבית המשטרה המקומית, משם היה עליו להישלח לבסיס צבאי אי-שם בקצה המדינה.

בעיירה נכח רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, שיחד עם העסקנים מיהר לביתו של מפקד המשטרה כדי לבקש ממנו לשחרר את הצעיר. בתחילה סירב המפקד לשמוע את דבריהם אך לבסוף נענה ואמר:

"אלף רובלים, לא פחות! אם תעניקו לי אלף רובלים, אשחרר את הצעיר היתום לחופשי."

"עוד לפני שקיעת החמה נביא לך את הסכום שביקשת" השיב רבי שניאור זלמן מידית.

העסקנים לא האמינו למשמע אוזניהם. אלף רובלים הם סכום עתק! מהיכן ישיג רבי שניאור זלמן את הסכום האגדי?

"על האלוקים נאמר כי הוא 'אבי יתומים'", השיב רבי שניאור זלמן ברוגע. "אני בטוח שהוא לא יעזבנו."

רבי שניאור זלמן ניגש מיד לעבודה. הוא נפגש עם הרב המקומי ויחדיו הרכיבו רשימה של בני הקהילה ואת תרומתם המשוערת. כשסיימו, הביט רבי שניאור זלמן ברשימה. "מדוע לא כללת ברשימה את שמו של עשיר העיירה?" התעניין. – "מה כבר יעזור מטבע הנחושת החלוד שלו?" השיב הרב כשהוא מעווה את פניו. "בכל זאת, עלינו לתת לו הזדמנות להיות שותף במצוות פדיון שבויים" השיב רבי שניאור זלמן. "הוסף את שמו בראש הרשימה וניגש אליו לפני כולם."

העשיר הקמצן לא היה מורגל באורחים שבאו לבקרו וכששמע צעדים ליד ביתו מיהר אל החלון. כשהבחין בדמותם ההדורה של רבי שניאור זלמן והרב המקומי העושים את דרכם בשביל המוליך אל הבית מיהר לפתוח את הדלת לרווחה. "במה זכיתי לאורחים חשובים כל-כך?" שאל-אמר. "היכנסו נא. לכבוד גדול הוא לי."

האורחים נכנסו ורבי שניאור זלמן החל לספר לו על החתן היתום ומפקד המשטרה החמדן. "עלינו להשיג אלף רובלים עד שקיעת החמה" סיפר לו.

העשיר הקשיב ולא אמר דבר. הוא הושיט את ידו לכיסו, שלף את מטבע הנחושת החלוד והגישו לרבי. רב העיירה פתח את פיו כדי לומר משהו אך רבי שניאור זלמן הקדימו: "אני מאוד מודה לך על תרומתך" אמר תוך שהוא לוקח את המטבע, "תזכה למצוות" הוא קם והחל לפסוע לעבר הדלת.

"רק רגע" קרא אחריו העשיר, "נדמה לי שתרומתי הייתה קטנה מדי... אתן לכם רובל שלם." רבי שניאור זלמן לקח את המטבע, בירכו בידידות והחל לפסוע לעבר הדלת כשהעשיר קרא אחריו בשלישית: "רגע, רגע... גם הפעם תרומתי הייתה קטנה מדי" והוא שלף מכיסו שטר בן עשרה רובלים.

הדבר חזר ונשנה מספר פעמים. העשיר מוציא מכיסו סכום גדול יותר, הרבי מברכו בחום וניגש אל הדלת כשהעשיר קורא ולו ומגדיל את סכום תרומתו.

לפתע פרץ העשיר בבכי.

הרבי הביט בו בעיניים אוהבות והמתין עד שיסיים לבכות. "לפני מספר שנים הענקתי לקבצן מטבע נחושת" סיפר העשיר כשנרגע, "והלה זרק אותה בפניי. כעסתי והחלטתי שאתן את המטבע לכל מי שיבקש ממני נדבה. רק מי שיקח אותה בסבר פנים יפות יזכה לתרומה הגונה ומכובדת.

"כך חלף זמן אך המטבע נשארה אצלי. כולם זרקו אותה בפניי בתוספת קללות ונאצות, שמי נודע בכל הסביבה כקמצן מושבע ואנשים החלו להתרחק ממני בסלידה. רק אתה, רבי, קיבלת את המטבע ואף בירכת אותי על תרומתי. בזכותך הפכתי היום להיות לאיש אחר.

"כעת" סיים, "אתן לכם את כל הסכום הדרוש כדי שנוכל ללכת מיד למפקד המשטרה ולשחרר את החתן המסכן."
בלב שמח הלכו השלושה לשחרר את החתן. החתונה שנערכה במועד הייתה שמחה כל-כך והעשיר הקמצן – שלמעשה לא היה קמצן כל-כך – שימש כשושבין.

למחרת בבוקר הלך החתן לרחוץ בנהר, שם גילה תיק שנפל מעגלתו של מפקד המשטרה. הוא פתח את התיק וגילה אוצר של ממש: אלף רובלים במזומן! הוא מיהר עם המציאה לרב העיירה שאמר לו: "זוהי מתנת החתונה של רבי שניאור זלמן. כסף זה יסייע לך להסתדר בפרנסה מכובדת; לך לשלום ויהא האלוקים עמכם."