דף הבית >> במדבר >> פרשת מסעי >> תכלית בריאת האדם
 

תכלית בריאת האדם


 
פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בספר במדבר – הספר המתאר את קורותיהם של בני ישראל בהיותם במדבר סיני, בדרכם לארץ ישראל.

פרשה זו פותחת בתאור כל מ"ב [42] המסעות שנסעו בני ישראל במדבר:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה, וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס [-עיר במצרים] בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם, וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְ-ה-וָ-ה בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵא-לֹהֵיהֶם עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה שְׁפָטִים.

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר, וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל,
וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה, וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם, וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף, וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין, וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה, וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ,
וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת, וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי, וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה, וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת, וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה, וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ, וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה, וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה, וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה, וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר,
וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה, וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת, וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת, וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח, וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה, וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה, וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת, וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן, וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד, וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה, וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה, וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר, וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ,
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם, וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר,
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה, וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן, וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת, וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב, וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹן גָּד, וַיִּסְעוּ מִדִּיבֹן גָּד וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה, וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ, וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב,
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ, וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ"[1]
 
 
השאלה על הנאמר בתחילת הפרשה

בראשית הדברים נאמר "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה, וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם",
וצריך להבין, הרי בתורה כל אות ומילה הן מדוייקות בתכלית הדיוק ובעלות כוונה – ואם כן, מדוע בתחילה אומר הכתוב "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", ולאחר מכן סדר הדברים מתחלף והכתוב אומר "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"? מה הדבר בא ללמדנו?
המפתח להבנה – תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה
 
כדי להבין את המענה לשאלה זו עלינו להסתכל על האמור בראש פרשתנו בעיניה של פנימיות התורה:
 
ובכן, מנקודת מבטה של פנימיות התורה הרי שדברים אלה למעשה עוסקים בירידתה של הנשמה לעולם הזה ובמסעותיה בו -
 
עבור הנשמה הירידה מהעולמות העליונים, שבהם ההסתר על הרוחניות והאלוקות הוא מועט בלבד, אל העולם הזה הגשמי אשר מחשיך ומסתיר ממנה את האלוקות היא ירידה גדולה עד למאוד, ובלשון חז"ל – 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא [מגג גבוה לבור עמוק]'[2] – אך הרי 'אין רע יורד מלמעלה'[3], וכמובן שיש מטרה ותכלית לירידה עצומה זו,
                      
והתכלית היא העליה שבאה לאחר ובעקבות ירידה זו - עליה שבה הנשמה מגיעה בסופו של דבר לדרגה גבוהה עוד יותר מהדרגה ממנה היא נמשכה בתחילה,
 
ועניין זה, מסעותיה של הנשמה בעולם הזה בחזרה אל מקור מוצאה ואל מעל ומעבר לו, נרמזים בכתוב בראש פרשתנו, שנשמות ישראל יוצאות ממצרים, מה-'מיצרים' וההגבלות של העולם הזה - "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם",
 
כלומר, החל עוד משעת הלידה, כאשר הנשמה יוצאת אל אויר העולם הזה הגשמי - ומני אז בעליה דרגה אחר דרגה במהלך החיים, עד ההגעה אל פתחה של הארץ הקדושה, 'ארץ ישראל', היא ארץ החיים העליונה,
 
והנה, ההקדמה והנתינת כח לעניין זה, המסעות של נשמות ישראל בעולם הזה, הוא על ידי משה רבינו, ובלשון הכתוב: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" – כלומר, שמשה רבינו, שהוא ה-'רועה הנאמן' של כל ישראל בכל הדורות, מקדים וכותב ונותן כח לירידה של נשמות ישראל מ-'מוֹצָאֵיהֶם', מהעולמות העליונים, אל העולם הזה בו הם יערכו את מסעותיהם, 'לְמַסְעֵיהֶם' – וזהו פירוש "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", הירידה מלמעלה למטה, ירידת והשתלשלות הנשמות מהמוצא שלהן בעולמות העליונים עד לעולם הזה הגשמי התחתון בו הן יערכו את מסעותיהם,
 
והקדמה זו, כתיבתו של משה, נותנת לנשמות ישראל את הכח לערוך את מסעותיהם בעולם הזה, המסעות המביאים לעליה מלמטה למעלה מעלה, ובלשון הכתוב "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" – כלומר, המסעות שעורכת הנשמה בעולם הזה עד שהיא מגיעה חזרה אל המוצא הראשוני שלה, ועוד למעלה מכך.
 
מ"ב המסעות נמצאים בחייו של כל אדם מישראל
 
על מ"ב מסעות אלה המנויים בפרשתנו אומר[4] רבי ישראל הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות, שהם מצויים אצל כל אחד ואחת מבני ישראל במהלך חייהם,
 
וצריך להבין – הרי התורה עצמה מספרת שבחלק ממסעות אלה בני ישראל פעלו נגד רצונו של הקדוש ברוך הוא, כידוע,
 
ואם כן, כיצד ניתן לומר מראש לגבי כל אדם מישראל שבחייו יהיו 'מסעות' נגד רצונו של הקדוש ברוך הוא...
 
ובכן, הסבר הדברים לכך הוא שלמעשה הכוונה המלאה בדבריו של רבי ישראל הבעל שם טוב היא שכל המסעות המנויים בתורה הם מצד עצמם בהתאם לרצונו של הקדוש ברוך הוא,
 
אלא שמכיוון שלבני ישראל ניתנה בחירה חופשית לגבי מעשיהם הרי שמצד מעשיהם השתלשלו עניינים של היפך הכוונה העליונה, היפך הטוב,
 
אך אילו בני ישראל היו מקיימים את ציווי התורה "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"[5] - אזי כל המסעות היו אך ורק עליות מחיל אל חיל...
 
וכדוגמא לדבריו מביא רבי ישראל הבעל שם טוב את מסע "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" שנקרא כך מכיוון ש-"שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים"[6] – כמסופר שם[7], שבני ישראל לא הוקירו תודה על המן שהיה יורד להם בכל יום ויום, ובו היה ניתן לחוש כל טעם שרק רצו, ובמקום זאת הם התאוו לאוכל הרגיל שהיו אוכלים במצרים - וכתוצאה מתאווה זו מת עם רב מישראל,
 
ואומר הבעל שם טוב שלמעשה מסע זה מצד עצמו הוא דרגה נעלית בקדושה, דרגה כזו שאין בה כלל תאווה לגשמיות, ואדרבה, קוברים במסע זה את התאווה – אלא שבשל בחירתם ומעשיהם של בני ישראל הרי שמסע זה נעשה בניגוד גמור לרצון העליון, בניגוד גמור לכוונה העליונה של הקדוש ברוך הוא...
 
וכך הוא הדבר במסעותיהם של כל אחד ואחת מישראל במהלך החיים – מלכתחילה ומצד עצמם, כל המסעות אמורים להיות בצד הקדושה, בהתאם לרצונו של הקדוש ברוך הוא - אך לעיתים קורה והמסעות מתבצעים בניגוד לכוונה העליונה.
 
ההסתכלות הנכונה על המסעות שבעבר ובעתיד
 
בנוגע למסעות שכבר היו הרי שהאדם יודע אילו מהם נוצלו לטוב ואילו להיפך – אבל בנוגע למסעות העתידיים שעל האדם עדיין לעבור הרי שניתנת לו הבחירה והברירה והציווי לנצל את כל מסעותיו בהתאם לכוונה העליונה ולרצון של הקדוש ברוך הוא!
 
וגם בנוגע למסעות הלא טובים שבעבר – הרי ידוע הוא ש-'אין לך דבר העומד בפני התשובה', ועד כדי כך שהתשובה הופכת את העברות שעשה האדם בזדון וביודעין לזכויות ממש,
 
כך שלמעשה לכל אחד ואחת מישראל הקדוש ברוך הוא תמיד נותן את היכולת והזכות לעבור את כל מסעותיו בחיים בהצלחה רבה, בהתאם לכוונה העליונה ולרצון העליון של הקדוש ברוך הוא – שהם להביא לימות המשיח, לתקן את העולם ולהפוך אותו למקום ראוי להשראת השכינה.
 
ויהי רצון אם כן שנזכה לראות בקרוב בימינו ממש את קיבוץ כל נדחי ישראל, יחד עם בנין בית המקדש השלישי בירושלים עיר הקודש – כל זאת על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש!
 
מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר המאמרים מלוקט חלק א עמוד פט ואילך. ספר לקוטי שיחות, חלק ד שיחת פרשת מסעי. עריכה ועיבוד: ר' רועי כץ, כו תמוז ה'תש"ע]
 

[1] ספר במדבר, פרק לג.
[2] מסכת חגיגה, דף ה עמוד ב.
[3] לשון הידוע.
[4] הובא בספר דגל מחנה אפרים, פרשת מסעי.
[5] ספר דברים, פרק ל פסוק יט: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
[6] ספר במדבר, פרק יא פסוק לד.
[7] ספר במדבר, פרק יא.