פרשת 'כי תשא'
 

 

בהמשך לשתי הפרשות הקודמות, פרשות 'תרומה' ו-'תצווה', שבהן הופיעו הציוויים על עשית המשכן וכליו השונים, מופיע בפרשתנו הציווי על עשיית הכלי האחרון, הוא כיור הנחושת, הכיור שממנו היו משה ואהרן ובניו הכהנים [וכן כל הכהנים שבאו לאחריהם] רוחצים את ידיהם ורגליהם ומטהרים את עצמם כהכנה לעבודת ה' במשכן:
"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם"[1].
והנה, כאשר קיימו בני ישראל את הציווי הזה של הקב"ה ובנו את כיור הנחושת הרי שהם הכינו אותו מהנחושת שבאה מ-"המראות הצובאות": "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת, בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת"[2],
ומפרש רש"י מה היו מראות אלה ומדוע הן נקראו בשם "מראות צובאות":
"כאשר היו ישראל משועבדים למצריים במצרים היו לבנות ישראל מראות עשויות נחושת שבהן הן היו מסתכלות כאשר הן היו מתקשטות לבעליהן – אך משה מאס בנחושת זו ולא רצה להשתמש בה לבניית כלי המשכן, שהרי הן היו עשויות לצורך היצר הרע, אך הקב"ה אמר למשה 'קבל נחושת זו, והיא חביבה עלי מן הכל' – וזאת מכיוון שבאמצעות נחושת זו הצליחו הנשים להעמיד צבאות צבאות של ילדים במצרים, למרות השיעבוד, כאשר הגבר היה נלקח לשיעבוד, ורוחו שפופה, אשתו הייתה מביאה לו מאכל ומשקה, ולאחר מכן מעמידה את מראת הנחושת ומסתכלת בה יחד עם בעלה ומשדלת אותו בדברים – 'ראה כמה אני נאה ממך' – ועל ידי כך עודדו הנשים את בעליהן והביאו אותם לידי תאווה, וכמו שאומר הכתוב 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ'[3], ולכן נקראו מראות נחושת אלה בשם 'מראות צובאות' שהרי על ידן הצליחו הנשים להעמיד צבאות צבאות במצרים"[4].

מדוע מאס משה במראות הצובאות?

אך צריך להבין – אם באמצעות מראות אלה הצליחו הנשים לקיים את עם ישראל במצריים למרות קושי השעבוד, כיצד היה יכול משה למאוס בהן, ועד כדי כך שלא רצה לקבל אותן כחומר שממנו יוכנו כלי למשכן?
ובכן, העניין בציוויו של הקב"ה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[5] הוא שבני ישראל יקחו דברים גשמיים וייבנו ויכינו מהם את משכן ה' ואת כל כלי השירות שבו – ושעל ידי כך ישרה הקב"ה במשכן ובבני ישראל עצמם [שהרי לא נאמר 'ושכנתי בתוכו', אלא 'ושכנתי בתוכם' – בתוך כל אחד ואחת מישראל]

כך שעל ידי כך תושלם הכוונה והתכלית של הקב"ה בבריאת כל העולמות – שהקב"ה יוכל לדור בתוך העולם הגשמי – כלומר, שהאין סוף והבלי גבול יוכל להתגלות בתוך הגבולות והגדרים של העולם הזה הגשמי והמוגבל, ובלשונם של חכמינו ז"ל: "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בעולמות התחתונים"[6].

ומכיוון שהכוונה והתכלית היא שהאין סוף והבלי גבול יוכל להתגלות גם בתחתון ביותר, הרי שבמשכן היה צריך להיות גם העניין של ה-"מראות הצובאות" אשר "עשויות לצורך היצר הרע", וזאת כדי שגם דבר נחות מעין זה ישמש ל-'דירה' עבור הקב"ה.

אך בכל זאת משה מאס בנחושת שמהן היו עשויות המראות הצובאות, וזאת מכיוון שדרגתו של משה רבינו הייתה נעלית ביותר וביותר, וכמו שמעיד על משה הקב"ה בעצמו: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְ-ה-וָ-ה יַבִּיט"[7] – כלומר, משה רבינו הגיע לדרגה הגבוה ביותר, לדרגה שבה הוא רואה את מהות האלוקות ממש.

ומכיוון שמשה הגיע לדרגה נעלית זו, הוא רצה שגם העניין של 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', הגילוי של האין סוף בתוך הגבול, יהיה בדרגה נעלית זו, של ראיית המהות, ולכן הוא מאס בנחושת של המראות הצובאות, מכיוון שלמרות שבאמצעותן הצליחו נשי ישראל להעמיד 'צבאות צבאות', הרי שענייני התאווה והיצר הרע הקשורים בהן בכל זאת מסתירים ומעלימים על השגת מהות האלוקות.

משה אמנם ידע שהתכלית והכוונה היא 'דירה בעולמות התחתונים', ושגם בעניינים הנחותים ביותר יאיר אור האין סוף – אך מבחינתו כל שאר הדברים שנידבו בני ישראל לצורך יצירת המשכן היו 'תחתוניים' מספיק כדי שתתבצע באמצעותם תכלית וכוונה זו,

וביתר פירוט:

משה מאס ביצר הרע ובתאווה הקשורים למראות הצובאות - מכיוון שהוא שאף ש-הדירה בעולמות התחתונים' תהיה בדרגה הנעלית שבה הייתה שרויה כל הבריאה כולה לפני חטא עץ הדעת, שאז קיום מצוות פרו ורבו אמנם נעשה מתוך עונג, שהרי זו אחת ממצוות ה', שבאמצעותן מתאחדים ומתקשרים עם מצווה המצווה, הוא האין סוף ברוך הוא – אך לא היה מעורב בקיום מצווה זו שום עניין של תאווה ויצר הרע.

אך למרות מחשבתו זו של משה השיב לו הקב"ה שעליו לקבל את המראות הצובאות ולעשות מהן כלי למשכן ה', ועוד גם זאת שהנחושת של מראות אלה חביבה מהכל – וזאת מכיוון שכאשר משתמשים בדבר הנחות ביותר, עניינים של תאווה ויצר הרע, וזאת בכדי להקים 'צבאות צבאות במצרים' – הרי שזה חביב מן הכל!
[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ספר ליקוטי שיחות כרך ו פרשת תשא א, עריכה ועיבוד: רועי כץ, יד אדר א ה'תשע"א שנים לבריאת העולם]
 

---