"והעלהו שם לעולה" ● מכתב מרגש

הפעם זה נראה משהו אחר. אותם שלוחי קודש, מפיצי דבר ה' בכל העולם, כרעו נפלו על משמרתם. קול נהי נשמע מסוף העולם ועד סופו איך שודדנו. משהו מזדעזע בתוכנו. נוגע עד עמקי השיתין. אבן השתיה נרעדה, והתהום מאיים לעלות ולשטוף, להטביע בחרון-אפו את כל העולם ■ אנו מגישים מכתב נרגש ומלא תוכן, שצורף לתרומה שהרים איש עסקים עבור פעילות חב"ד בהודו, בעקבות האסון במומבאי

אנו מגישים מכתב נרגש ומלא תוכן, שצורף לתרומה שהרים איש עסקים עבור פעילות חב"ד בהודו, בעקבות האסון במומבאי:

שלום רב,

איני חסיד חב"ד, אך בימים האחרונים נפשי לא מוצאת מנוח. הדמעות הנגרות, הלב המפרפר, המיית רעיונות-המוח, מאלצים אותי לנסות לפרוק, לחלוק, להשתתף ולשתף. לטבול את הקולמוס בקסת היגון, ולהעלות על הכתב את התחושות, המחשבות, התובנות והמסקנות - בבחינת 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.

מאז החל האסון הנורא, חשתי בין-רגע כאילו מכיר אני מאז ומעולם את בני הזוג הקדושים הרב גבריאל והרבנית רבקה הולצברג הי"ד, וכמאליהם עולים בזכרוני פסוקי ישעיהו הנביא "אל תקצף ה' עד מאד ואל לעד תזכר עון, הן הבט נא עמך כלנו. ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה ירושלם שממה. בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש, וכל מחמדינו היה לחרבה. העל אלה תתאפק ה', תחשה ותעננו עד מאד".

נפל דבר בישראל! טביחתם של יקירינו ויקירי כל עם ישראל, בשיא פריחתם הרוחנית, בזיכוי הרבים, אינה המקרה הראשון לצערנו של מות קדושים חפים מפשע. אולי גם אינו המזעזע והטראגי מבין האירועים המייסרים שחווינו בשנים האחרונות רוויות הטירור האכזרי, ובטח לא בתקופות שקדמו להם, שהיו נוראות ואיומות עד מאד. לא תקפ"ץ. למרבה הכאב, כבר בכינו וביכינו על-מות אבות ואמהות בחיק עולליהם. אף על אנשים ונערים כשרים, יראים ושלמים בתורה ובמצוות שעלו על מוקדה, כבר הגדשנו נאדות מעבר לגדותם.

הפעם זה נראה משהו אחר. אותם שלוחי קודש, מפיצי דבר ה' בכל העולם, כרעו נפלו על משמרתם. קול נהי נשמע מסוף העולם ועד סופו איך שודדנו. משהו מזדעזע בתוכנו. נוגע עד עמקי השיתין. אבן השתיה נרעדה, והתהום מאיים לעלות ולשטוף, להטביע בחרון-אפו את כל העולם.

קטונו מלהבין חשבונות שמים, ואך זאת ידענו כי כל דעביד רחמנא לטב עביד. הכל נובע מתוך מידת הרחמנות, והכל לטובה, גם אם שכלנו הקט והדל, מוגבל ביכולת השגתו והבנתו את הטוב האינסופי המושפע עלינו מלמעלה בכל מיני צורות ואופנים שעלו לרצון לפניו יתברך.

חז"ל אומרים 'חביב לפני הקב"ה שליח שמוסר נפשו בשליחותו'. המושג "שליח" בהגדרתו הוא מי שמעשיו אינם מתייחסים ונזקפים לזכות מי שמבצע אותם, אלא למי ששלח אותו. השלוח הוא חסר רצון עצמי. ואכן, זו תמצית עבודת האדם עלי אדמות לקיים מצוות ה' בשלמות ללא עירוב שום נגיעות אישיות – 'עשה רצונך כרצונו'.

שיא הביטוי של קיום מצוות שליחות האדם בעולמו, מיושם ומתגשם לנגד עינינו במפעל השלוחים האדיר. בעיניים נדהמות חוזים אנו באלפי אנשים ונשים, משפחות שלימות הנוטשות את הסביבה הטבעית, הביתית, המשפחתית והחמה. לארץ נדחת הם עוברים, משתקעים בה בניתוק מוחלט מכל תענוגות החיים – גם הרוחניים, של חברה, קהילה, סביבה, אחים ואחיות, הורים וחברים, והכל למען הרבות כבוד שמים. הלא זו צריכה להיות דוגמא מחייבת עבור כולנו!

נודה על האמת, בכל לבנו התפללנו וקיוינו לנס. בעצם ציפינו לו. היינו בטוחים ורגועים. גדול עומד על גבם, בשליחותו נסעו, בשליחות עם ישראל הם פועלים, מקרבים את הבנים לאביהם שבשמים, לבלתי ידח ממנו נידח. הלא בהכנסת אור התורה בכל נפש יהודית טמון כל סוד קיום העולם: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.

אבל, לא פיללנו שהתפקיד הנעלה עדיין לא הסתיים בכל מה שהכרנו וידענו עד כה. בכדי להגיע לפיסגה, נדרשת העפלה נוספת, כואבת ומייסרת. נסיון אחר נסיון נדרש מאיתנו, התעלות אחר התעלות, עד למדריגה הגבוהה ביותר: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת – והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך!

דווקא עם הגיע מפעל השליחות להישגים חסרי-תקדים, אז הוצב לפתח האתגר החדש. ההשגחה העליונה, זימנה לנו שיא חדש ב'שליחות'. אם עמודי שמים ירופפו, ביסוד-היסודות מאיימים עלינו, הרי שאת זאת נחזק. נדע לעמוד אפילו בתפקידים הדורשים מאיתנו מסירות נפש כפשוטה! דווקא עכשיו השליחות מקבלת כעת תפקיד חדש ומימד עמוק יותר. שליחות לתוך לבם של כל עם ישראל, 'ניעור' איתנים, הנוגע ומזעזע את מיתרי הלב של כולנו, זעזוע הגורם לנשמותינו להיעתק לרגע, ובעקבותם לחולל שינוי בדרך התנהגותינו. כל זאת כחלק מן התהליך הכואב, המתמשך בגלות ארוכה כל כך, זיכוך אחר זיכוך, עדי נגיע לייעוד המושלם של מלאה הארץ דעה את ה'.

למשימה זו נבחרו הקדושים הי"ד. המובחרים. השושנים!

'התמונה של הרבי נותרה שלימה' - מדגישים כולם. לשמחה מה זו עושה? וכי נחמה יש כאן? ואולי דווקא הרבי הוא ה'נפגע' הגדול כאן?! אבל התשובה האמיתית היא: לא! להיפך! הרבי נותר שלם, עומד ומביט לתוך התופת, מביט ורואה את נחלי הדם הניגרים, במסתרים תבכה נפשו, אבל מאיתנו הוא ממשיך לתבוע! להציב את היעד הבא, הקשה מנשוא: מסירות נפש!

וכי מעודו נותר אי-פעם הרבי שלם?! הלא הרבי הוא זה שויתר מראש על כל שמץ 'השפעה' ו'שליטה' במובן האישי והפנימי. את כל כח שליטתו והשפעתו הוא הפעיל אך ורק בכדי 'לתקן עולם במלכות ש-ד-י'. במונחים גשמיים אולי נחשב ש'פיזר' ו'דילל' את כח שליטתו, השפעתו, רוב גדולתו ועזוזו. אולם בכך הוא התווה לעם ישראל את הנתיב של מסירות נפש מוחלטת!

והנה, הוא שוב איתנו כאן. משקיף, פוקד ומצווה. מנחה אותנו בהמשך הייעוד: ראינו אתכם בשליחותכם, בכל נפשכם, לבבכם, ומאודכם. כעת הגיע הזמן לקרבן נוסף – עקידת יצחק! הנסיון העשירי שהוא יסוד עם ישראל. הקרבן האחרון, שיביא את דבר השליחות לכל לבבות ישראל, ילמד את כולנו מגדול ועד קטן, מקצה העולם ועד קצהו תהדהד הזעקה: ש-ל-י-ח-ו-ת!!!

זכיתם, שלוחינו היקרים הי"ד. זכיתם להשלים שליחותכם ולהביאה למדריגה הגבוהה ביותר מעבר להשגת אדם-חי. זכיתם להשיא בגאון את להבת השליחות, להציתה בכולנו, לשאוף, להעפיל למעלות רמות ונשגבות, נאצלות, נישאות ועילאיות עד אין סוף. ויהיו הנפשות הנידחות אשר קירבתם ופעלתם במותכם רבים מאשר פעלתם בחייכם. אשריכם שיצאה נשמתכם באחד, בייחוד שלים, שלימות תפקידכם הממשיך זה עתה ביתר שאת על ידי כולנו, איש איש בשליחותו. הן השלוחים הנפלאים בפועל – שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן. הן כל אחד בתפקידו ושליחותו עלי אדמות, המתחזקים במשהו, בעבודתינו העצמית בינו לקונו, ובין אדם לחבירו, המתעצמים בלפיתה בקבלה אחת טובה אחזנוה ולא נעזבנה.

ויהיו קרבנותינו הקטנים עולים לריח ניחוח, ועשנם מיתמר ועולה, מתפתל ומתערב בהבל הטהור של אותם עולות ציבור, שנזבחו לשם אישים, לשם ריח ניחוח, לשם בעלים, בשם כולנו, בשליחותינו. דעו לכם אחיי מחמדיי הקדושים: אתם ממשיכים את השליחות, אנחנו ממשיכים את שליחותכם, השליחות תמשיך!

רצו"ב תרומתי הצנועה לשיקום בית חב"ד הודו מומביי, בהכנעה ובקידה לזכרם הי"ד. יעמדו למליץ יושר למשפחתם ולכל עם ישראל, להוושע במהרה בתשועת עולמים בביאת משיח צדקנו אמן.