סיפורי השלוחים בהחלט תופסים מקום נכבד ומרתק, כל שליח והאתגר שלו. מתוכם, נדמה שסיפור שליחותם של הרב מוטי וליבי גרומך, הוא מיוחד ומרתק במינו. זוג צעיר נוסע חודשים אחרי החתונה לכפר קטן בהודו שהגישה אליו היא רק דרך סירה, ופותח בית חב"ד בהודו לאלפי מטיילים יהודים וישראלים שפוקדים את המקום מידי עונה.
אם הודו נתפסת כמקום נידח ורחוק ברוחניות,אז הכפר האמפי הממוקם בלב ג'ונגל עבות לצד נהר שוצף בדרום המדינה, מרחק חמש עשרה שעות נסיעה מבומביי , הוא נידח שבנידח. הכניסה לכפר נעשית באמצעות 'קססונית' – מעין סירה עגולה שחוצאת נהר שמימיו עכורים. הכניסה אל בתי הכפר עוברת דרך שדות אורז ירוקים, חלקם ספוגי מים וחלקם יבשים וטומנים בחובם סכנות כמו נחשי קוברה מסוכנים. בתיו של הכפר אינם אלא בקתות עשויות בוץ בעלות גגות קש. החלונות ללא זכוכית, פרוצים לרוח הלילה הקרה. עכברים, חולדות, שממיות ועכבישים ארסיים מטיילים בחופשיות בבתים, כבתוך שלהם.
שני הדברים הייחודיים לכפר הפסטוראלי, הם כנסיות עתיקות וצורת נוף מוזרה. הכפר כולו זרוע סלעי ענק עגולים וחלקים, כאילו מישהו סיתת אותם ביד אמן. הם פזורים סביב ומונחים האחד על גבי רעהו בתנוחות מוזרות, כשלפעמים סלע קטן נושא סלע גדול ממנו ונקודת החיבור כה זעירה, שלא ברור כלל איך הם עומדים זה על גבי זה.
בין הכנסיות והסלעים עובר נהר המפריד בין שני חלקיו של הכפר, ובין כל אלה נטועים שדות אורז ומטעי בננות שמוסיפים את נקודות הצבע לנוף. התפאורה המושלמת הזו גורמת להרבה מטיילים להישאר בכפר לתקופה ארוכה מכפי שתכננו.
הודו עצמה מתחלקת לשתיים אומר לנו הרב מוטי גרומך, שליח הרבי בבית חב"ד הודו האמפי הפועל בכפר בארבע השנים האחרונות. יש בה את הצפון והדרום. כשבצפון קר ויורד שלג, כל המטיילים יורדים למרכז הודו ניו דלהי עיר הבירה שם נמצאת אגודת חסידי חב"ד המרכזית של הודו , התחנה הבאה היא גואה, ואחריה האמפי. אף תרמילאי לא יוותר על החוויה של הנופים בהאמפי, והם מגיעים לכאן בהמוניהם. על פי הערכה, בכפר הקטן המכיל כחמישים משפחות מקומיות בלבד, מבקרים כמה אלפי ישראלים בכל עונה.
גודלו של הכפר לא עולה על קילומטר וחצי, ומשני צדדיו גסטהאוזים, מסעדות וחנויות אינטרנט כולם במיוחד עבור התיירים הרבים. בקיץ מעלות החום במקום הן בלתי נסבלות והכפר מתרוקן מיושביו עד בוא החורף. המטיילים מגיעים לכפר בשביל לנוח ולהירגע נוכח הנופים המדהימים. באזור ישנם כמה מסלולי הליכה אתגריים במיוחד. זהו לא מקום שמציע רוחניות או עבודה זרה .כמו ערים אחרות בהודו זו הסיבה שהתמודדות שלנו מול המטילים בנושא זה הרבה יותר פשוטה מסביר הרב גרומך.
"הצעות נכבדות" לשליחות
כאמור, בשלוש השנים האחרונות פועלים בבית חב"ד הודו בכפר האמפי בני הזוג מוטי וליבי גרומך, אך מסתבר שההיכרות של הרב גרומך עם תת-היבשת, החלה עוד הרבה קודם לכן. "כשסיימתי את ה'קבוצה' בשנת תשס"ו, קרא אותי הרב שמואל שארף מבית חב"ד הודו ואמר לי שחייבים עזרה בבית חב"ד הודו בדלהי. בבית חב"ד הודו פעל אהרל'ה קופצ'ק שהשתדך עם אחותי והיה צריך לעזוב. בית חב"ד הודו לא יכול להיסגר בשיא העונה ויצאנו לשם אני וחבר נוסף, הת' לוי אליאס. מהר מאוד התחברתי לאופי הפעילות במקום.
"כל חיי גדלתי בשליחות, אך בעוד בארץ ישראל יש קושי לפתח שיחה הדדית עמוקה עם עוברי אורח, הרי שבהודו אנשים צמאים לשמוע, ואתה רק צריך שיהיה לך מוטיבציה להשמיע את הדברים שבפיך . בארץ ישראל אנשים במרוץ בלתי פוסק בעוד שבהודו אנשים מגיעים לנוח וממילא הפתיחות שלהם לשמוע ולהפנים, גדולה יותר. אני קורא לזה 'שואב אבק לחסידות'. פה נדיר יהיה לשמוע מטייל שיגיד דברים כמו 'לך לצבא' או 'למה אתה לא עובד?' התחושה בניכר שכולנו בסירה אחת.
"תקופה ארוכה פעלתי בבית חב"ד הודו בדלהי ובבתי חב"ד אחרים בהודו והיה לי ברור שאחרי החתונה אחזור להקים נקודה נוספת על מפת השליחות בהודו. 'המכה בפטיש' שגרם לי להוריד את החלום לפסים מעשיים, הייתה התוועדות לשלוחים בהודו שהתקיימה בבית חב"ד הודו דלהי יחד עם השליח בבית חב"ד הודו בפונה הרב בצלאל קופצ'יק. היינו שם כמה בחורים, והוא אמר לנו: "אתם עומדים להיכנס לתקופת שידוכין, ולפני שנפגשים עם המוצעת, עורכים בדיקת 'דור ישרים'. בלי זה השידוך לא יצא לפועל. אז דעו לכם שישנו גם 'דור ישרים' חסידי. בודקים האם המוצעת רוצה לצאת לשליחות להודו או לא. אם היא עונה בחיוב, יש על מה לדבר "...
דבריו נגעו בלבי, וכשחזרתי ארצה לאחר עוד עונה מוצלחת של פעילות בבית חב"ד הודו בדלהי, התניתי הצעות שידוכין בכך שאחרי החתונה נצא לשליחות בבית חב"ד הודו. כלתי הסכימה לכך, וארבעה חודשים אחרי החתונה יצאנו לשליחות בבית חב"ד הודו בדראמסלה, בה לא היה שליח באותו זמן, אבל הייתה תשתית בנויה של בית חב"ד הודו.מילאנו את מקומו של השליח הרב דרור משה שאול שליט"א, היה ברור לנו שזה זמני, ולאורך כל הזמן חיפשנו מקום לייסד בו בית חב"ד משלנו. לבסוף הפור נפל על הכפר האמפי".
המציאות היא הקושי הגדול
ברכת הרבי התקבלה על אף שעונת התיירות כבר הייתה באמצעיתה, והזוג הצעיר החליט לצאת למסע איסוף כספים בשכונת קראון הייטס לקראת תקיעת יתד במקום שליחותם.
הרב מוטי גרומך מספר על 'אפס הבנה' באיסוף כספים. כשהוא מלווה בברכת הרבי, יצא לדרך בלי ניסיון, אך עם הרבה אמונה ורצון לפעול. "אגיד לך את האמת. כל הקשיים של הפעילות בכפר נידח כזה, עם נחשים ועקרבים, בלי בשר, בלי חלב, בלי מים זורמים או חשמל, לא דומים לקושי שיש באיסוף כספים. מעולם לא התנסיתי בזה וההתחלה הייתה מאוד קשה.
בחורף תשס"ט, אחרי הפיגוע בבית חב"ד הודו בבומבאי, יצאתי לקראון הייטס . המשפחה המורחבת ביקשה אולי לבטל את הנסיעה או לצאת לשליחות במדינה אחרת, אך דרכנו הייתה ברורה . בקראון הייטס ראינו את יד ההשגחה העליונה באיסוף כספים .הרגשנו שהרבי מלווה אותנו .
"כשסיימנו את מלאכת איסוף הכספים, טסנו לבומבאי ומשם לפונה, שם רכשנו את כל הכלים ומוצרי המזון שניתן לרכוש. שיערנו שבהאמפי לא נוכל לרכוש כמעט כלום. האמת שלא ידענו הרבה על המקום שאנו יוצאים אליו יצאנו באופן של 'לכתחילה אריבער'. באותו לילה, העלינו כמעט טון של ציוד על רכב הסעה ויצאנו לדרך מפונה לאמפי - מרחק נסיעה של שש עשרה שעות. הכבישים משובשים לחלוטין ופעמים שהנהג ההודי חסר האחריות נרדם על ההגה וכמעט שהתדרדרנו לתהום.
"התברר גם שהנהג החביב שלנו לא ידע את הדרך, ובכל כפר שנכנסנו אליו, חיפשתי מישהו דובר אנגלית לשאול על המשך הנסיעה (הנהג על אף היותו מקומי, לא הכיר את השפה באיזור, שכן בהודו יש הרבה ניבי שפה שונים לחלוטין זה מזה). לאחר נסיעה מעייפת ומייגעת הגענו סוף כל סוף להאמפי ונכנסנו לגסטהאוז הראשון שהיה לפנינו. בחדר אחד העמסנו את הציוד הרב ובחדר שני נכנסנו לנוח קמעה. רק בערב יצאנו לסיבוב בכפר".
הרב גרומך מודה שהקושי הכי גדול היה לרעייתו, שלא הכירה עדיין את מציאות החיים בהודו. "רצינו להתקלח אחרי שעות ארוכות של נסיעה בשמש, אך מים חמים אין. שביקשנו מים חמים, אחד הפועלים במקום אמר שאין בעיה ויצא לחצר לחמם דלי מים חמים על גזרי עצים בוערים. כשהמים היו חמים, הופס, הפסקת חשמל. כל ערב, במשך שעה, נכבה החשמל, וזה בנוסף על שש שעות ביום ושש שעות בלילה שבהם אין חשמל. אם לא היה די בכך, הרי שאין בברזים מים. הדלקנו כמה נרות שהיו לנו וחיכינו לרגע שיחזור האור".
זו הייתה קבלת פנים שהכניסה את הזוג הצעיר היישר למציאות החיים בכפר. אחרי שסעדו את לבם בארוחת ערב קלה עם ג'פתות שהביאו מפונה, גב' גרומך ביקשה את ברכתו של הרבי לשליחות ולהסתדרות יותר טובה. "התשובה הייתה מדהימה ועודדה אותנו מאוד ,והייתה בערך כך: "שמחתי לשמוע על הנסיעה של המסירות נפש, ויתן ה' שמעתה ואילך יהיה יפוצו מעינותך חוצה בקלות יותר ותצאו ידי חובה במה שהיה". בבוקר המחרת יצאו בני הזוג לחיפוש מקום עבור בית חב"ד הודו. הייתה זו הזדמנות לפגוש את המטיילים הרבים ולהודיע על בואם.
"כשהתלבטנו בין המקומות שהציעו לנו, תשובת הרבי הייתה 'זה א-לי ואנווהו', ובחרנו את המקום היפה ביותר.
"בינתיים כל הכפר הקטן כבר ידע על הזוג המוזר שעומד לגור איתם בחצי השנה הקרובה. ביום חמישי חתמנו חוזה ובערב שבת העברנו אליו את כל הציוד. עכשיו היה צריך להתחיל לבשל לשבת. בבית חב"ד הודו בהאמפי אין ברזים ובחוזה נכתב שעל מנהלי המקום לספק לנו מים כאוות נפשנו בדליים שיביאו מהבאר המרכזית של הכפר. כאש בשדה קוצים פשטה השמועה בקרב הישראלים שנטענו יתד ועשרות הגיעו לסייע בהסתדרות ובהכנות לשבת המתקרבת ובאה.
"בשבת ישבו עשרות אורחים על מחצלות, לאור נרות, כשאחת המטיילות מבקשת לומר דבר מה ומפתיעה את כולנו : "חב"ד זה גאולה". אנחנו חשבנו שתדבר על הגאולה האחרונה אבל היא דיברה על גאולת מצרים. המחזה היה מיוחד : כולם יושבים על מחצלות, אוכלים מצות חמץ, ידענו שלא נספיק לאפות, שתינו יין לאור נרות כשעדת צפרדעים הגיעה משדות האורז לאחר שנמשכו לאור הנרות. די בטבעיות הם הצטרפו אלינו לסעודה ... "
ממראות בית חב"ד הודו בהאמפי
ההתמודדויות!
ה'אני מאמין' של הרב גרומך שבית חב"ד הודו הוא לא רק בית לכל עניין יהודי, אלא בית לכל עניין. "אתה האמא ואבא של המטייל. הרבי לא פעם מדבר על זה שבית חב"ד הוא גם עזרה בגשמיות כמו אברהם אבינו. המטרה לעזור בגשמיות גם אם לא רואים תוצאה רוחנית מיידית. בית חב"ד הודו ממוקם בכניסה לכפר, ועליו יש שלט גדול: "כבד לך? בוא לבית חב"ד". מטיילים מניחים פה את התיקים עד שימצאו מקום לינה. בינתיים מתכבדים בכוס קפה מהביל ועוגה, ויכולים לנוח.
"ההודים מוכרים בקבוקים קטנים של מים בהרבה כסף, ובקבוקים גדולים במעט כסף . מטייל שמגיע להאמפי לכמה ימים, לא צריך בקבוק גדול, וכשירות למטיילים אנחנו רוכשים בקבוקים גדולים, וכל אחד יכול למלא את הבקבוק הקטן שלו במחיר זעום.
"ישנה בחורה שאינה אוהבת דת, בלשון המעטה, שלא הסכימה להיכנס לבית חב"ד הודו לפעילות והייתה באה רק כדי למלא מים. לא לחצנו, דווקא חבריה לחצו עליה שהיא סתם מתעקשת, עד ש'נשברה' ונכנסה. ישבנו ושוחחנו על ענינים ביהדות וחסידות. לא אשכח איך נדהמה לשמוע שביהדות יש פילוסופיה, ולא רק זאת, אלא שהיא המקור לכל הפילוסופיות הן בעומק והן בפנימיות והן באמיתיות שלה. היא סיפרה שהיא עוברת תהליך רוחני עמוק בשנה האחרונה במנזרים הודים, ולא האמינה לרגע שהיהדות יכולה להיות כה עמוקה . לדידה חשבה שהיהדות היא מה שמראים לה בטלוויזיה בארץ ישראל. "עזרה חומרית נוספת שאנו נותנים, היא גמ"ח דלק. צעירים משכירים אופנועים ליום אחד וממלאים פול דלק ומחזירים את האופנוע עם חצי מד, ולא מקבלים על זה זיכוי. קנינו אפוא משאבה, וכל אחד יכול לבוא ולרוקן את שארית הדלק. את הכמות המיותרת אפשר לתת לחבר או להשתמש בזה ביום אחר. בנוסף יש לנו גמ"ח תרופות, במיוחד לכאבי בטן, תופעה שכיחה למי שאוכל מכלים שנשטפו בנהר.
פעילות בלתי פוסקת
סדר היום בבית חב"ד הודו הוא קבוע. מתקיימים שיעורים בזוגיות על פי החסידות לבנות, שיעורים שמוסרת השליחה. "שישה מפגשים שחוזרים על עצמם, ואין מי שלא יוצאת בהתפעלות", היא מספרת. "הייתה בבית חב"ד הודו אישה כבת שישים שיצאה מכליה ואמרה שהיא לא האמינה שליהדות יש כל-כך הרבה מה להגיד על הנושא הזה". לאחר הקורס מתקיים שיעור במבנה הנפש אותו מוסר השליח. בשמונה בערב מתקיימת ארוחת ערב משותפת שנמשכת שעות ארוכות עם שיחות אל תוך הלילה. בשעות הבוקר והצהריים יש לימוד 'אחד על אחד'.
ההתמודדות הכי קשה היא לקראת שבת. כאמור, שש שעות ביום אין חשמל, וצריך להספיק את כל הבישולים קודם לכן. "בליל הסדר רכשנו בטרייה כדי שיהיה חשמל בבית חב"ד גם בלי עזרה מבחוץ. לא חישבתי שהמקרר לוקח הרבה חשמל, וכשהגענו ל'קדש', הבטרייה חדלה לעבוד ונהיה חושך, לאור הנרות המשכנו את ה'סדר' אבל זה היה קשה. לא היה גבול לשמחתנו כשלקראת 'מגיד' חזר החשמל. מישהו החליט באותו לילה להחזיר את החשמל מוקדם מהרגיל ...
"מכיוון שכך, איננו יכולים להחזיק מיחם מים לשבת, כזה שיש בכל בית יהודי. אימי רכשה אפוא בעבורנו תרמוס גדול ויקר שהמים נותרים בו חמים. המים החמים יחד עם ג'חנון שרעייתי מכינה, גורמים למטיילים רבים להגיע לבית חב"ד הודו בשבת בבוקר ללימוד ולתפילה. כמעט תמיד יש מטייל עם רקע דתי או מסורתי שיכול לסמן לחבר'ה איפה אוחזים בעוד אני עומד חזן. אך לא פעם, המניין כולו מורכב מצעירים שלראשונה בחייהם פתחו סידור.
"בחגים הפעילות היא שגרתית לחגים. בחנוכה יש סופגניות ובפורים אוזני המן. רעייתי עמלה מדי יום להכין סופגניות. בדרך כלל לא מסרבים לבקשתנו להדליק נרות חנוכה. אך פעם, אחד המטיילים התעקש, לא נותר לנו אלא להגיש לו סופגנייה וחיוך, למחרת הגענו למסעדה הומה אדם וראינו שהוא מסמר הערב, חששנו שאם יסרב בפומבי, איש לא ידליק, כמה הופתענו שהוא קם וביקש להיות המדליק, כעת הסכים בשמחה, חבריו צילמו אתו והביעו התפעלות, כנראה הוא היה מוכר להם כאנטי דתי, מה שסופגנייה וחיוך יכולים לחולל ... "
מאבקים מול ה'סטרא אחרא'
"אחת האטרקציות המעניינות בהאמפי זה טיפוס על סלעים שמונחים זה על גבי זה. הייתה לנו מטיילת שהצטרפה לקבוצת טיפוס ממוצא רוסי. כשהתיישבו למנוחה שאלו אותה למוצאה, והיא אמרה בגאווה שהיא יהודיה. היא לא ידעה שמדריך הקבוצה שלהם אף הוא יהודי. כששמעה ממנו על כך, שכנעה אותו להיכנס לבית חב"ד. אותו יהודי היה מלא רח"ל בסממנים של נוצרים, ורק לאחר מסע של שכנועים, ניאות בסוף המסלול להיכנס לבית חב"ד הודו. למרות כל מאמצינו הוא לא הסכים להניח תפילין. כך או כך, הוא יצא מאתנו לא לפני שיעור ארוך על סגולתו של העם היהודי.
"העבודה בהאמאפי היא להאיר נשמות, ולצד אכזבות שיש, יש גם הרבה הצלחות. ורואים שהרבי מכוון ומסייע. לבית חב"ד הודו הגיעה בחורה שהתקרבה מאוד והתחילה ללמוד תניא בצורה קבועה. כשהיא עזבה את האמפי, נתנו לה את ספר הזיכרונות כצידה לדרך. כשהגענו לארץ ישראל, התקשרנו אליה לברר מה קורה איתה ולהציע לה לחדול לעמוד על הגדר ולקבל החלטה חשובה בחייה. היא שמחה לשמוע אותנו וסיפרה שמיד כשהגיעה לארץ ישראל, מצאה עבודה מתאימה בתל-אביב, וכך התבטלו התכניות שתתחיל ללמוד .
"כך פועל הסטרא אחרא, כשרואה שיהודי מתעורר, הוא מיד עושה הכול בכדי להפריע לו . אולם משמים מסייעים, ובאחד הימים כשסדרה את המשרד של המנהל שלה, מצאה שם ספר תניא, הספר שהיא כל-כך התחברה אליו. היא שאלה את המנהל מה הספר הזה עושה אצלו, אך הוא לא ידע להגיד מלבד זאת שהספר נמצא במקום כבר הרבה שנים ואין לו מושג מי הביא את זה למשרד. היא התלהבה ואמרה לו : 'זה משמים'. מאז היא עדיין עובדת, אבל השיעור בתניא ממשיך בטלפון .
"יום אחד נכנסו לבית חב"ד הודו האמפי ארבעה מבוגרים עם מראה אירופאי ואמרו שהם מחפשים מקום לאכול. זה קורה לנו הרבה, והסברנו להם שאנו לא מסעדה. 'אין פה פלאפל?' שאל אחד מהם . 'יש הודי שעושה פלאפל' עניתי להם, אך פתאום תפסתי את עצמי. ושאלתי אותו כבדרך אגב, למרות שלא שיערתי, אם הוא יהודי? להפתעתי הרבה הוא ענה בחיוב. התברר כי הוא מאנגליה. מיד שאלתי אם הניח תפילין והוא ענה בשלילה, אך בהחלט ידע מה זה. "הוא סיפר שחגגו לו בר מצווה רפורמית עם עלייה לתורה אבל בלי תפילין. מיד הוצאנו התפילין וסוכריות... הוא ניאות בשמחה להניח אותן ועשינו לו בר מצווה מול שלושת חבריו הנכרים. יהודי בגיל חמישים ואחת יצא מדין 'קרקפתא'.
"יש בכפר מקום תיפלה של כת נוצרית, ממש 'לעומת זה'. הם נוהגים להתכנס ולפתוח את הברית החדשה שלהם, ובאיזה עמוד שנפתח, שם הם מתחילים לנהל דיון על הנושא. בוקר אחד נכנסה צעירה לבית חב"ד הודו בסערה וביקשה תנ"ך משקיבלה את מבוקשה, מיהרה לצאת החוצה. בצהריים חזרה נרגשת. התברר שהיא נכנסה למקום תיפלה זה והציעו לה להיות זאת שפותחת את הספר. את הברית חדשה היא לא הסכימה לפתוח, וביקשה מהם את המקור - התנ"ך, אולם לא היה להם ספר זה. היא הגיעה אפוא לבית חב"ד הודו וחזרה אליהם עם התנ"ך, פתחה אותו איפה שפתחה, ויצא פסוק בחומש דברים: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". מכיוון שעל הפותח להסביר, היא החלה להסביר כפי הבנתה, שיש רק אלוקים אחד ואין מלבדו כלום, לא שיתוף ולא רעיונות אחרים. "מובן שהמלצתי לה לא להיכנס לשם יותר - אך אי אפשר היה שלא להתפעל מההשגחה פרטית הזו ... "
אמונות טפלות
דומה שאין עוד מקום בעולם בו העבודה זרה וה'קליפות' כה חזקים כמו בהודו, וזה אחד הדברים שהשלוחיס נדרשים 'לברר'. יום אחד רכשנו כמות גדולה של כלים חדשים והלכנו לנהר לטבול אותם. נהג הריקשה שלקח אותנו לקניות של אותו היום, התבקש על ידנו להמשיך להוביל אותנו גם אל הנהר. כשהוא ראה את כל הכלים שאנחנו מורידים לשפת הנהר. נזעק ממש בהיסטריה : 'מה? את כל זה אתם עומדים להקריב לו?' הוא היה בטוח שאנחנו עומדים להקריב את הכלים לאגם ...
אחרי החג שאלה אותנו אחת מנכבדות הכפר, מתי שוב נחוג את החג בו נשליך לנהר את כל הכלים שלנו, כי היא רוצה לבוא לאסוף כמה מהכלים. הסברנו לה שטבלנו ולא זרקנו ...
"יש לנו פלטת אלומיניום שאנחנו מניחים עליה את נרות השבת. בבית שכולו עשוי עץ, מספיק ניצוץ אחד שיהפוך את המקום למאכולת אש. במוצאי שבת אנחנו מורדים את הפלטה ומניחים אותה על הרצפה מתחת לאחד השולחנות. באחד הימים הגיעה המנקה ההודית בבהלה: 'האלוקים שלכם על הרצפה'. חשבתי שאולי ראתה את התפילין או מזוזה, אבל אז סימנה על הפלטה . שאלתי אותה מה הבעיה? ואז הבנתי שהיא חשבה שהפלטה היא האלוקים שלנו, כי אנחנו מדליקים לה מדי שבוע הרבה נרות ...
"פעם נכנסתי לחנות וכשרציתי לשלם , הגשתי את הכסף ביד שמאל אך המוכר תיקן אותי מיד וביקש ממני להגיש לו ביד ימין" ...
"הבעל שם טוב לימד אותנו שבכל דבר שרואים צריך ללמוד עניין בעבודת ה' ואפשר ללמוד מהם כיצד יש להתחבר לדבר רוחני . אמנם אמונתם היא אמונה טפלה, אבל לנו יש ללמוד מזה כיצד עלינו להתדבק באלוקים.
שום דבר אינו מובן מאליו
עונת התיירות בהאמפי מסתיימת בדרך כלל עוד לפני פסח, שכן החום במקום הופך להיות מעיק. המטיילים, ואפילו התושבים הקבועים, עוזבים את המקום אל צפון הודו, שם מתחיל הקיץ הנעים והמלבב אחרי החורף המושלג. אף על פי כן, בפסח האחרון החליטו השלוחים להישאר בבית חב"ד הודו גם בעבור מספר מועט של מטיילים. "החלטנו להיות היהודים האחרונים שיוצאים מהעיר", אומר הרב גרומך. יום אחד קיבלנו טלפון מקבוצה ששהתה בעיר אחרת והם ביקשו לעשות איתנו את חג הפסח. מובן שקיבלנו אותם בסבר פנים יפות ו'הגברנו הילוך' בכל מה שקשור להכנות לחג.
ההכנות לפסח אינן נעשות כמו בכפר חב"ד או בקראון הייטס. חיפוש אחר טוסטר אובן שישמש להכנת פשטידות גזל מאתנו כמעט יום שלם. ההודים לא הבינו מה אני מבקש. בסוף מצאתי טוסטר כזה בחנות צדדית. המוכר ההודי ששמע שאני מחפש את המכשיר הזה, שמח להודיע לי שמצא בעבורי את המוצר, רק שישנה בעיה אחת שולית וצדדית: שהשתמשו בזה פעם אחת, 'אבל רק פעם אחת', הבטיח לי המוכר. מובן שכגודל השמחה כך גם גודל האכזבה.
בערב חג, כשסגרתי את כל החמץ בארונות נפרדים, רעייתי שעבדה במטבח חתכה בטעות את האצבע חתך עמוק· זה קורה בהרבה בתים טובים ובפרט בימים שבהם העבודה במטבח צוברת שעות נוספות. האצבע שותתת דם ואין מה לעשות. למי לקרוא? אין כאן מרפאות. בהשגחה פרטית מדהימה נכנס לבית חב"ד הודו בחור שהיה חובש קרבי בעברו הצבאי ועצר את הדם ביעילות. עוד פריבילגיה שקיימת בריכוז חב"די אך לא בהודו, היא הכנת היין. בכדי שהמטיילים ישתו ארבע כוסות, צריכים להכין יין, ולצורך כך צריך סוכר. מאיפה רוכשים סוכר כשר לפסח? הרוכלים משתמשים באותה הכף בכל שקי הקמח והסוכר.
שאלנו את הרב לנדא והוא פסק שאם נמצא שק סגור שלא נגעו בו, יש על מה לסמוך. במשך יממה שלמה(!) חיפשנו שק סוכר סגור. לאחר תלאות של חיפוש הגעתי לחנות אחת ואכן מצאתי שק של חמישים קילו סגור. כשבאתי לרכוש את הסוכר, הרוכל פתח את השק וכמעט תחב לתוכו את הכף. צעקתי והוא נרתע, לא מבין מה אני רוצה ממנו ... לך תסביר לו שמטעמי כשרות אסור לו לעשות את
זה ... המזל שבהודו אנשים מאוד מכבדים רוחניות. באירופה היו אולי צוחקים, פה מבינים. "
לליל הסדר הגענו בסופו של יום ללא כוחות, ואך בקושי, אבל בזה לא היה די. את הזרוע שכחנו לרגע קט מחוץ לבית חב"ד הודו, וכשבאנו לאוספו , הוא כבר נאכל על ידי הקופים הרבים שסבו סביב הבית (ובכלל, מדי ערב אנחנו עמלים להבריח את הקופים מצמרות העצים הקרובים לבית חב"ד הודו, מפני שמיד כשמחשיך, הם מתמקמים על גזע העץ ולא זזים ממנו. אין זה נעים שזה קורה מעל הראש שלך כאשר מה שמפריד, זה רק גגון עשוי מחצלת...
מהיכן השגתם את המצות?
הבנים של ר' בצלאל קופצי'ק מבית חב"ד הודו בפונה הביאו לנו את המצות, חמש קילו . בתחילה חשבנו שזה יהיה די והותר, אבל ביממה האחרונה נרשמו לא פחות משישים מטיילים ששמעו על ליל הסדר בהאמפי, והם הגיעו לכפר. מצאתי את עצמי רוכש מכונת שקילה ושוקל לכל אחד שלושים גרם כדי שיצאו ידי חובה ... אז היה קשה, את הכול עשינו מאפס, כלים חדשים, הגדות חדשות, פעם ראשונה, אבל התוצאה הייתה משביעת רצון ובוודאי הסבה לרבי הרבה נחת רוח.
אתה עצמך הרי גדלת בקהילה בכפר חב"ד, לא היו לך רגעים של משבר ב'חור' הזה?
"האמת שלא יותר מדי. במשך הזמן מתרגלים והקושי הולך ופוחת. לרעייתי היה קשה מאוד בעונה האחרונה. סבתה אליה הייתה קשורה, נפטרה לבית עולמה והיא הרגישה שלא נפרדה ממנה כראוי. בבית חב"ד הודו יש לנו טלפון עם מספר ישראלי, והמשפחה עומדת בקשר רציף . כשאתה נתון כל כולך בפעילות היום יומית, אין יותר מדי זמן לחשוב על הקשיים. בשבת האחרונה, שנתיים ויותר אחרי נישואינו, ערכנו בפעם הראשונה סעודת שבת לבד, בלי מטיילים ובלי אורחים, רק אחרי זה תפסנו מה המשמעות של זה ...
כשנמצאים בבית חב"ד הודו, עניין רודף עניין ולא תמיד מרגישים שבעצם אין זמן לעצמך. אם בארץ ישראל בא לך ארוחת בוקר, אתה יורד למכולת וקונה. בהודו עליך להכין את הארוחה בעצמך. יחד עם זה, כשמתבוננים בכך שזכינו להימנות על לגיונו של מלך, הקשיים פוחתים. אני תמיד אומר לחבריי שאנחנו לא כאלה מסכנים .אתה יודע כמה סיפוק רווים מללמד מטייל קיבוצניק, תינוק שנשבה, מה זה 'רבי', ומהי 'נשמה אלוקית'. חב"ד מבררת 'ניצוצות' ובדרך היא מסייעת ליהודי גם בגשמיות.
הרבי מלמד אותנו כל העת להתקדם ,מהן התוכניות העתידיות?
"התוכנית היא בניית מקווה. המקווה הכי קרוב לאמפי נמצא בבומבאי, שבמקרה הרע לוקח עשרים וארבע שעות להגיע אליו, ובמקרה היותר טוב לא פחות מחמש עשרה שעות. זה בהחלט מעיק ומפריע וזו התוכנית שאנו עומדים לקדם בעונה הבאה. כמו כן אנחנו עמלים על פתיחת מסעדה בשרית. מלבד מבצע כשרות שיש בזה למנוע ישראלים רבים להדיר רגליהם ממסעדות טרפה הודיות, אנחנו מכניסים בדרך זו יהודים לד' אמותיו של הרבי, ובזה עצמו יש השפעה".
לסיום, אנחנו עומדים לפני ג' תמוז, האם גם באמפי מרגשים שמשיח חודר בעולם? ה'יתבררו ויתלבנו' קורה גם בפינה הנידחת הזו?
"מי שאומר היום שמשיח מרחיק יהודים, כנראה שלא עושה 'מבצעים'. אולי בעבר היה ניתן לחשוב על דברים כאלה, היום זה מתקבל אפילו אצל המטיילים הדתיים שבאים עם דיעה מוקדמת. אצל ציבור המטיילים הלא דתיים, שאין להם שמץ הבנה ביהדות משיח זה כמו מצוות נטילת ידיים בבוקר. כל מטייל שישמע הסבר ממצה על הנושא של משיח, מתחילה ועד סוף, בין שמדובר בנושא רציני הרבה יותר מסתם סיסמאות. מטיילים מקבלים בצורה פשוטה ומאמינה שמשיח עומד להתגלות בדורנו ובכל רגע זה עומד לקרות .לרוב האנשים אין בעיה עם האמונה במשיח, אפילו כאלה שאין להם רקע מסורתי, מאמינים שזה יקרה, אבל ישנה תופעה של פחד וחשש מהנושא הזה. יש כאלה שמיד משייכים את זה לתקופה של מלחמות גוג ומגוג ואסונות ולא פעם אנחנו 'מרגיעים' את האנשים ומסבירים שבתקופה שלאחר ההתגלות, יהיה אך טוב וחסד לעם ישראל.
"עיניים להם ולא יראו"
ישנם סיפורים שמתרחשים רק בהודו. כל אימת שאנחנו מגיעים להודו, אנחנו נוחתים בבומבאי, עולים על אוטובוס שמגיע לעיר הסמוכה להאמפי ומשם ממשיכים עם ריקשה אל הנהר, אותו צולחים בסירה היישר אל בית חב"ד הודו. באחת הפעמים הבאנו איתנו ספר תורה שקיבלנו בפונה. הספר היה כבד במיוחד. מכיוון שהאוטובוס היה חצי ריק, הנחנו אותו על אחד הכיסאות ויצאנו לדרך. להפתעתנו, בחלוף חמש שעות נעצר האוטובוס כדי לקלוט נוסעים נוספים ומילאו אותו עד אפס מקום. חששנו מה יהיה על ספר התורה. לא יהיה פשוט להחזיקו על הידיים כעשר שעות ...
כשעלה האדם האחרון, הודיע לו האחראי שלפי הרשימות יש עוד מקום אחד פנוי, אך הוא נכנס פנימה, עשה סיבוב קצר באוטובוס וחזר להודיע לאחראי הנדהם שאין מקום. האחראי עלה בעצמו על האוטובוס, בחן ובדק את המקומות, ואף הוא ירד והודיע לאחראי הגבוה יותר שבאמת אין מקום. גם הוא עלה לבדוק מדוע אין מקום, וגם הוא מסכים שהאוטובוס מלא. איש מהם לא הבחין שספר התורה תפס כסא פנוי" ...