עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> סיפורים >> סיפורים מהרבי מליובאוויטש >> תפילין על גבול אירן - סוריה
 


תפילין על גבול עיראק וסוריה
מיומנו של חייל מארינס
 

 

לקראת סוף שירותי באפגניסטן למדתי איך להניח תפילין בהפסקה בין סיורים עם היחידה שלי מכפר אחד למשנהו. שם הייתי עם עוד חמישים קציני מארינס המגנים זה על גבו של זה. חשנו כמעט כל יכולים. אבל כאשר שלחו אותי לעיראק, כקצין יהודי בודד בין מאות חיילים עיראקים באזור נידח על הגבול הסורי, היה עליי לחיות עם הצורך לשמור את הזהות הדתית שלי לעצמי.

אני זוכר את הבדידות שהייתי חש בעומדי על הרמה החולית המפרידה בין עיראק לסוריה, משקיף על פני המדבר וחולם על להיות בישראל, הרחוקה רק כמה מאות קילומטרים משם. הייתי צוחק לעצמי, כיצד יכולתי לנסוע לשם ובחזרה ביום אחד ואיש לא היה יודע מכך. כה קרוב, אך עולם אחר לגמרי. היה זה מעין עינוי מתמשך. אולי משה חש רגש דומה לכך כאשר לא קיבל רשות להיכנס לארץ כנען. אני מקווה שלא.

כמאמן הנטוע בקרב 1,500 חיילים עיראקים, היה עליי להסתיר את זהותי 24 שעות ביממה. בעיני העיראקים שאותם אימנתי הייתי סתם עוד אמריקני נוצרי כחול עיניים. חבריי לצוות (כל התשעה) הבינו את מצבי וידעו שיש לשמור בסוד על עובדת היותי יהודי. היה אסור אפילו שיהיה רשום "יהודי" על הדיסקית שלי. היו לנו שני מתורגמנים עיראקים שחיו עמנו, ואחרי כמה חודשים נבנה אמון בינינו ונודע להם דבר היותי יהודי, אבל עדיין חשתי תמיד שעליי לנקוט משנה זהירות. תמיד חששתי שאיכשהו תיוודע יהדותי ברבים וכי אחד הקצינים העיראקים יחייך אליי רגע אחד וישים פרס כספי על ראשי על ראשי עשר דקות מאוחר יותר.

רגע הנחמה היחיד שלי היה ללכת לצריף הצוות שלנו במתחם, להיכנס מאחורי שק השינה הפתוח התלוי מהתקרה, להניח תפילין וטלית (שקיבלתי ממכון אלף), ולומר קריאת שמע ותפילת שחרית. אנשי הצוות חשבו שזה טכס מוזר, אך גילו הבנה וכבוד ופעם בכמה זמן אפילו קצת סקרנות. נאמר לי שהחיילים היהודיים במארינס מהווים מחצית האחוז מחיל הנחתים האמריקני. נכון, מעטים אך גאים מאוד.

כמי שגדל כיהודי חילוני בהוליווד, קליפורניה, מעולם לא חשבתי בכלל להניח תפילין. בביקור שערכתי בישראל עם קבוצת נוער, קבוצת חסידי חב"ד בירושלים הציעה לעזור לי להניח תפילין ולומר תפילה. כיוון שהייתי בן-עשרה מרדן, ראיתי בכך חידוש מטופש במקצת. אך כשהייתי בעיראק במקום שבו מטעני נפץ מאולתרים, מטעני צד, צלפים וקרבות ירייה היו אירוע יומיומי, וידעתי שכל יום עלול להיות יומי האחרון, הערכתי את התפילין שלי והייתי גאה בו.

הוא היה המגן הלא-נראה שלי. נהגתי להניח אותו פיזית בשעת התפילה, אך אפילו אחרי שהסרתי אותו, הרגשתי שנוכחותו של אלוקים תישאר עמי ותסייע לי לעבור יום אחד נוסף. או שלפחות היא תיתן לי את האומץ להתמודד עם מותי אם יגיע תורי. תמיד האמנתי באלוקים, אך השהות בסביבה קרבית לחוצה סייע לי להתחבר לאהבתי לאלוקים יותר מאי פעם.

מאז שיבתי מעיראק חזרתי לחיים כמעט רגילים, וכיוון שחשתי פחות פגיע, הנחתי את התפילין שלי בצד. אולם, לאחר שכתבתי את המאמר הזה, אני נוכח לראות שבין שאני שוהה בזירת הקרב, מוקף אויבים פוטנציאליים שעשויים לשנוא יהודים (ובפרט יהודי שהוא גם קצין במארינס), ובין שאני שוהה בביתי בקרב ההמולה, התוהו-ובוהו והפיתויים של החיים באמריקה, הרי הנחת "מגן האלוקים" שלי על גופי ועל תודעתי כדי לסייע לי להישאר מחובר לעוצמתו ולאהבתו, חשובה לי כעת לא פחות משהייתה במדבר העיראקי. בעיראק חשתי אולי יותר בסכנה, אך עם התפילין, הטלית והתפילה שלי אני מרגיש יותר שלם, כאילו אני נושא את רוחו של אלוקים קרוב אליי.

אולי זו הסיבה שלאחרונה, כאן בארצות הברית, התחלתי להניח אותם שוב.
 
Bookmark and Share



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים