עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> ויקרא >> פרשת בהר >> שנת שמיטה
 

פרשת 'בְּהַר - בְּחֻקֹּתַי'


ישנן שנים שבהם פרשת 'בהר' נקראת בנפרד מפרשת 'בחוקותי' – וישנן שנים שבהן, בשל אילוצי לוח השנה, מחברים פרשות אלה וקוראים אותן יחדיו, וכך גם נעשה השנה הזו.

פרשת 'בְּהַר' פותחת בציווי על שמירת שנת השמיטה – שאחת לשבע שנים יש לשבות מכל עבודות האדמה ולהפקיר את תבואתה לכל דכפין:

"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי-ה-וָ-ה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַי-ה-וָ-ה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

ופרשת 'בְּחֻקֹּתַי' פותחת בתיאור ההבטחות האלוקיות על הייעודים הגשמיים שיבואו על בני ישראל אם הם יקיימו את התורה והמצוות:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.
אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת"[1]

שם הפרשה מורה על תוכנה ומהותה

מכיוון שבשנים מסויימות שתי פרשות אלה נקראות יחדיו מובן שיש להן שייכות ונקודת תוכן משותפת– מעבר לשייכות שיש לכל שתי פרשות עוקבות בתורה,
ובעניין זה – הרי ידוע שהשם שבו נקראת הפרשה, מלבד זאת שהוא מציין את אחת המילים הראשונות שבפרשה[2], הרי שהוא מרמז ומורה על התוכן הכללי והמהות הפנימית של כל הפרשה כולה,
ובענייננו – שני השמות שבהם נקראת פרשתנו המחוברת, 'בְּהַר - בְּחֻקֹּתַי', לכאורה סותרים זה את זה:
'בְּהַר' – שם זה מורה על תוקף הגבהה והתנשאות בכל העניינים של קדושה וקיום התורה והמצוות, וכמו שאומר הכתוב – "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְ-ה-וָ-ה"[3],
ואילו השם 'בְּחֻקֹּתַי' מורה על קיום התורה והמצוות מתוך ביטול עצמי וקבלת עול מלכות שמים,  וכמו שאומר המדרש "חוקה חקקתי וגזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה"[4]  - וגם כאשר הדבר הוא ממש היפך השכל והטעם.

וכמובן שלכאורה שני עניינים אלה [המיוצגים בשמות הפרשה] נראים סותרים זה את זה לחלוטין – ולכן צריך להבין מהי נקודת התוכן והשייכות המשותפת לשתי פרשות אלה.
ראשית התשובה – 'בְּהַר'

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין תחילה מדוע נקרא פרשת 'בְּהַר' דווקא בשם זה, והרי לכאורה היה ראוי יותר לקרוא לפרשה זו בשם 'סִינַי', או על כל פנים בשם 'בְּהַר סִינַי',
שהרי השם 'בְּהַר' מדגיש, כאמור, את עניין ההגבהה וההתנשאות – אך למעשה התורה ניתנה דווקא על הר סיני מכיוון שהוא היה הנמוך מכל ההרים, וכפי שחז"ל מלמדים אותנו[5],
והוא נקרא 'סיני' על שם הסנה [שדרכו התגלה ה' אל משה, "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"] - שהוא 'השפל מבין כל האילנות שבעולם'[6],
ובכן, הביאור בזה הוא שהעבודה הנדרשת מן האדם בעולם הזה היא שהוא לא רק יבין אלא גם יחוש ממש את הקשר שלו עם אלוקות – כלומר, שהאדם יחוש שהוא אכן, בלשונו של אדמו"ר הזקן בספר התניא, 'חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[7],

ולצורך כך כמובן שהאדם צריך לבטל את מציאותו העצמית בפני הקדוש ברוך הוא – והביטול העצמי האמיתי הוא לא רק בכך שהאדם מרגיש את מציאותו ואז מבטל אותה, אלא יותר מכך, שהאדם אינו מרגיש את מציאותו כלל, וכל שהוא חש הוא אך ורק את האין סוף שבאלוקות,
[וביטול עצמי זה הוא על דרך הביטול שיש לעבד לגבי אדונו – שכל מציאות העבד היא למעשה מציאות האדון, ועד כדי כך שעניין זה משתקף בכל הנהגותיו ואורח חייו של העבד]

ולכן נקראת הפרשה דווקא 'בהר' [ולא סיני]– מכיוון שכאשר כל מציאותו של האדם בטלה, ועד שהוא אינו חש בה כלל אלא אך ורק את האין סוף של האלוקות שבו, אזי עניין זה צריך להיות דווקא בתוקף ובהגבהה הגדולים ביותר - "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְ-ה-וָ-ה",

השלבים בדרכו של האדם
ו
כאשר האדם מתחיל להתקרב ליהדות ולאלוקות ושואף בנפשו להגיע לדרגה מעין זו - הרי שעליו לעבור שלושה שלבים:

בראשית הדרך, כאשר האדם עדיין אינו מגיע לקשר עם אלוקות אזי הרי שעליו לבטל את מציאותו העצמית, להיות שפל ונמוך, על דרך הנמיכות והשפלות של 'סִינַי' והסנה – ולכן, בשלב זה האדם עדיין אינו שייך לתוקף ולהגבהה,
לאחר מכן מגיע האדם לדרגה של 'בְּהַר סִינַי' – האדם עדיין לא סיים לבטל את מציאותו העצמית, ולכן עליו עדיין להיות בבחינת 'סִינַי', אך יחד עם זאת האלוקות והאין סוף מתגלים בו, ואלה מביאים עמם את התוקף וההתנשאות,
ולבסוף האדם מצליח לבטל את מציאותו העצמית לגמרי עד שהוא אינו חש בה כלל, וכל מציאותו היא אך ורק אלוקות – וממילא הוא מתנהג בתוקף ובהגבהה, באופן של 'בְּהַר'.
נקודת הקשר בין שתי הפרשיות

וכעת ניתן להבין את נקודת הקשר והשייכות בין שתי הפרשות -
ובכן, למעשה לא רק שאין סתירה בין 'בְּהַר' לבין 'בְּחֻקֹּתַי' – אלא עוד גם זאת ששני עניינים אלה משלימים זה את זה:

מכיוון שכאשר האדם מגיע לדרגת ה-'בְּהַר', שכל מציאותו היא מציאות אלוקית, אזי הוא יכול לקיים את התורה באופן היותר טוב של 'בְּחֻקֹּתַי' – כלומר, שאותיות וחוקי התורה כביכול חקוקים וקשורים בו בעצם מציאותו,
ועד כדי כך שמה שקובע עבור האדם הם חוקי ומצוות התורה, ולא שכלו האישי – ולכן אם יש צורך בכך אזי האדם מבטל את שכלו, ועובד את ה' בקבלת עול מלכות שמים, מעבר לשכל.
הייעודים הגשמיים של התורה

על הנאמר לעיל לכאורה ניתן היה להקשות – אם האדם כל כך בטל לאלוקות ולרוחניות אזי מדוע מציינת התורה, ובפירוט רב, את הייעודים הגשמיים והברכות שיבואו על ישראל אם רק ילכו בחוקות התורה – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וכו' וכו'"...
אך למעשה אין כאן כל קושי, מכיוון שכאשר היהודי בטל לאלוקות בכל עצם מציאותו, ובאופן של חקיקה – כלומר שהדברים חקוקים בו ממש,

אזי הוא מבין וחש ממש שכל פרטי המציאות הם אך ורק אלוקות וש-'אין עוד מלבדו' – ובכלל זה הם גם הייעודים הגשמיים והברכות שמעניק ה' על ישראל כאשר הם הולכים בדרכי התורה:
מבחינתו ייעודים גשמיים וברכות טובות אלה אינם דבר נפרד או משהו נוסף על התורה והמצוות – אלא הם פשוט המשך טבעי לכך שכל המציאות היא אלוקות ולכך שהקב"ה הוא עצם הטוב, ושמטבע הטוב להיטיב – ולכן הקב"ה משפיע ברכות 'עד בלי די' לישראל כאשר הם הולכים בדרכי התורה.
ויהי רצון אם כן שנראה ייעודים גשמיים וברכות טובות אלה, ועוד רבות המובטחות לנו, כאשר תגיע הגאולה האמיתית והשלימה במהירה בימינו, וייבנה בית המקדש השלישי בירושלים עיר הקודש ויקובצו כל נדחי ישראל,
כל זאת על ידי משיח צדקנו – בקרוב ממש!

[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ספר לקוטי שיחות כרך כב עמוד 159 ואילך. עריכה: ר' רועי כץ, כג אייר ה'תש"ע שנים לבריאת העולם]
 
 
 
 

[1] ספר ויקרא, פרק כו פסוק ג ואילך.
[2] וכפי שניתן לראות לעיל.
[3] ספר דברי הימים ב, פרק יז פסוק ו: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְ-ה-וָ-ה, וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה".
 
[4] מדרש במדבר רבה, ראש פרשת חקת. רמב"ם סוף הלכות מקוואות.
[5] מדרש תהילים (באבר), סח יז.
[6] מדרש שמות רבה, פרק ה ב.
[7] על דרך לשון הפסוק: "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל [ספר איוב, פרק לא פסוק ב]", ואדמו"ר הזקן מוסיף לפסוק זה את המילה 'ממש' כדי להדגיש את הפירוש הפשוט של מילים אלה, להדגיש שנשמתו של היהודי היא אכן חלק א-לוה ממעל – כלומר, שאין הדברים אמורים בדרך של הגזמה, חס ושלום. שכן לעיתים התורה מדברת בלשון של הגזמה, ולדוגמא: 'עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם [ספר דברים, פרק א פסוק כח]' – שבוודאי אין הכוונה שהערים הגדולות הן אכן בשמים ממש, אלא שהדברים אמורים בדרך של הגזמה.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים