עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> דברים >> פרשת האזינו
 
פרשת האזינו


השמים והארץ מאזינים/ציירה:אהובה קליין ©
 
בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', מצווה הקדוש ברוך הוא למשה לכתוב שירה מיוחדת וללמד אותה לכל בני ישראל – וזאת כדי ששירה זו תוכל להעיד בבני ישראל, כאשר אלה יחטאו לאחר כניסתם לארץ ישראל:
"וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה - הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹקֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם...
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל,
כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי, וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[1],
ופרשתנו, פרשת 'האזינו', נפתחת בשירה זו:
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה,                       וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,                                  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי.
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא,                                  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.
כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא,                                    הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,                                   כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,                                צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם,                           דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.
הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת,                                  עַם נָבָל וְלֹא חָכָם.
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,                              הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר,           שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם,                                  בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם.
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,                                     לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ,                                      יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ וכו' וכו'"[2],
ולאחר שמשה מסיים ללמד את שירת 'האזינו' לכל ישראל מצווה עליו הקדוש ברוך הוא לעלות אל הר נבו, המשקיף על ארץ ישראל, לראות משם את הארץ ולמות בהר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר - עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"[3].
ומפרש רש"י: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה – בשלושה מקומות בתורה נאמר 'בעצם היום הזה',
אצל נח נאמר 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה'[4] – וזאת מכיוון שהיו בני דורו של נח אומרים 'בין כך ובין כך, אם אנו מרגישים שנח הולך להיכנס לתיבה אין אנו מניחים לו, ועוד גם שניקח כישלין וקרדומות ונבקע את התיבה' - וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מכניס את נח לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש לו כח למחות נגדי יבוא וימחה',
וכן אצל מצרים נאמר 'וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם'[5] – וזאת מכיוון שהמצרים היו אומרים 'בין כך ובין כך אם אנו מרגישים בישראל שהם הולכים לצאת ממצרים, אין אנו מניחים להם, ועוד גם שניקח חרבות סייף וכלי זין ונהרוג בהם' - וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה',
ואף כאן במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה' – וזאת מכיוון שהיו ישראל אומרים 'בין כך ובין כך אם אנו מרגישים במשה שעולה להר אין אנו מניחים אותו ללכת. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחים אותו ללכת – וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מכניס את משה בחצי היום וכו'".
השאלה על דברי רש"י
לגבי דברים אלה שאומר רש"י צריך להבין:
בני דורו של נח אכן היו יכולים לחשוב שיש בכוחם למנוע ממנו להיכנס לתיבה [-והם רצו לעשות זאת מכיוון שעל ידי כך הם היו דוחים את עונש המבול - הם ידעו שכל עוד שלנח אין דרך להינצל הקדוש ברוך הוא לא יוריד עליהם את המבול] - וכן גם המצרים יכלו להשלות את עצמם שיש להם את הכח למנוע מישראל לצאת ממצרים,
אך כיצד היו ישראל יכולים לחשוב שיש בכוחם למנוע את גזירתו של הקדוש ברוך הוא, את מותו של משה?!
נקודת הביאור
נקודת הביאור לכך נמצאת בדבריו של רש"י עצמו:
רש"י מבאר בדבריו שבני דורו של נח רצו להשיג את מבוקשם על יד מניעת המעבר של נח ממקום אחד למקום אחר - הם רצו למנוע ממנו להיכנס לתיבה,
וכך גם המצרים, הם רצו להשיג את מבוקשם על ידי מניעת המעבר של ישראל ממקום אחד למקום אחר - הם רצו למנוע מישראל לצאת ממצרים,
ולאחר שמבאר רש"י את שני המקרים האלה [שגם בהם נאמר "בעצם היום הזה"] הוא מתחיל לדבר על הפסוק שבפרשתנו, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר", ואומר "ואף כאן במיתתו של משה..." – כלומר, רש"י מלמדנו שגם ישראל רצו להשיג את מבוקשם על ידי מניעת המעבר של משה רבינו ממקום אחד למקום אחר,
שהרי הקדוש ברוך הוא ציווה למשה לעלות להר נבו ולמות שם – ולכן חשבו ישראל שאם הם ימנעו ממשה לעלות להר באותו היום אזי הגזירה על מותו של משה תתבטל[6] כלא הייתה!
מדוע רצו ישראל למנוע את מותו של משה
אך עדיין צריך להבין – הרי היה זה ציוויו של הקדוש ברוך הוא שמשה יעלה להר נבו וימות שם, ואם כן כיצד חשבו ישראל לבטל ציווי זה?!
על כך ממשיך רש"י ואומר – "אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וכו'... אין אנו מניחים אותו ללכת",
כלומר, הרי זו אינה דרכה של התורה להתנהג בכפיות טובה עם אדם שהיטיב לך – ומכיוון שמשה רבינו עשה כל כך הרבה טובות לישראל, הרי שבוודאי חלה עליהם החובה שלא להיות כפויי טובה כלפיו, ולעשות ככל יכולתם כדי למנוע את פטירתו – ואף אם הדבר נוגד את ציוויו המפורש של ה',
אך עדיין אין הדבר מובן – הרי סוף סוף היה זה ציווי מפורש של הקדוש ברוך הוא, ואם כן כיצד יכולים ישראל לחשוב שבגלל החובה שלא להתנהג בכפיות טובה מותר להם לנהוג באופן כזה שיבטל את ציווי של הקדוש ברוך הוא?!
ובכן, ישראל חשבו לעשות כן מכיוון שלמעשה הציווי על מותו של משה נאמר למשה רבינו בעצמו, ולא לישראל – הקדוש ברוך הוא ציווה על משה לעלות להר ולמות בו,
ולכן, חשבו ישראל, שמכיוון שהציווי לא מופנה אליהם [אלא אך ורק למשה] הרי שמותר להם למנוע ממשה לעלות להר נבו - ובכך להביא, באופן עקיף, לביטול הגזירה על מותו,
ומה לגבי משה רבינו עצמו, האם בכך ישראל לא יגרמו לו עצמו לעבור על ציוויו של הקדוש ברוך הוא?!
ובכן, ישראל חשבו שכאשר הם יעשו כך אזי פשוט לא יהיה למשה את הכח לעלות להר נבו, וממילא יחול עליו גדר של 'אנוס' - והוא לא יחשב אשם באי קיום ציוויו של הקדוש ברוך הוא אליו,
אך עדיין אין הביאור מובן עד תום – מדוע ישראל חשבו שמותר להם 'להתערב', באופן כלשהו ומסיבה כלשהי, בציווי מפורש של הקדוש ברוך הוא?
ובכן, ישראל חשבו שעצם העובדה שהציווי על מותו של משה נאמר אך ורק למשה בלבד, וגם זאת אך ורק לאחר שיקיים תנאי מסויים [שיעלה לראש ההר], מוכיחה שלמעשה הקדוש ברוך הוא רוצה שבני ישראל ינסו לבטל את הגזירה על משה!
וכמו שראינו במעשה העגל, שאמנם זהו הקדוש ברוך הוא שאמר למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"[7] – אך למעשה, בפנימיות העניינים, הרי שהקדוש ברוך הוא דווקא התאווה לתחנוניו של משה לביטול גזירה זו!
וכפי שמפרש פסוק זה רש"י: "ועתה הניחה לי – משה עוד לא התחיל להתפלל על בני ישראל וכבר אומר לו הקדוש ברוך הוא 'הניחה לי' – אלא כאן פתח לו הקדוש ברוך הוא למשה פתח והזמין אותו להתפלל על ישראל והודיע לו שכעת הדבר תלוי בו"
 
סוד ופנימיות העניינים
עם נעיין מעט בדבריו של רש"י נראה שהן לגבי דורו של נח והן לגבי המצריים רש"י מביא את דבריו של הקדוש ברוך במלואם:
לגבי אנשי דורו של נח - "הרי אני מכניס את נח לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש לו כח למחות בעדי יבוא וימחה",
ולגבי אנשי מצרים – "הרי אני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה",
ואילו לגבי משה וישראל רש"י קוטע את דבריו של הקב"ה, ועל מילות הסיום "וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה" הוא רומז אך ורק בסיומת 'וכו'' - "הרי אני מכניס את משה בחצי היום וכו'",
ובכך שרש"י מעלים מילים אלה הוא רומז לנו שלמעשה לישראל דווקא כן היה את הכח למחות כנגד הקדוש ברוך הוא – שהרי ישראל הם ציבור גדול ולכן יש בכוחם לעשות תשובה ולבטל את גזר הדין "אף על גב שנחתם"[8],
ואם כך – מדוע באמת לא השתמשו ישראל בכח הנתון להם כדי לבטל את הגזירה על מותו של משה, שהנהיג אותם במדבר במשך ארבעים שנים ועשה להם טובות עד אין קץ?
על כך מרמז הפסוק במילה "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה" – כלומר, ש-'היום הזה', היום שבו מת משה, נוגע ל-'עצם' קיומם של ישראל, וכפי שנראה להלן מדוע:
ובכן, חכמינו ז"ל הרי אומרים ש-"מעשה ידי משה הם נצחיים"[9] – ולכן, אם משה רבינו היה מכניס את ישראל בעצמו לארץ ישראל הרי שישראל לעולם לא היו יוצאים עוד מהארץ - לא יכול היה להיות עוד עניין הגלות,
וכאשר ישראל היו חוטאים אזי עונשם לא היה יכול להיות באופן של "שפך הקדוש ברוך הוא את חמתו על העצים ועל האבנים"[10] – אלא, חמתו של הקדוש ברוך הוא הייתה על ישראל בעצמם, חס ושלום,
ולכן, לטובתם של ישראל, היה מוכרח להתקיים העניין של "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ... וּמֻת בָּהָר".
[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר לקוטי שיחות כרך יט שיחת פרשת האזינו ב. עיבוד ועריכה, ר' רועי כץ, כח אלול ה'תש"ע שנים לבריאת העולם]
 

[1] ספר דברים, פרק לא פסוק טו ואילך.
[2] ספר דברים, פרק לא פסוק ל ואילך.
[3] ספר דברים, פרק לב פסוק מח.
[4] ספר בראשית פרק ז פסוק יג.
[5] ספר שמות, פרק יב פסוק נא.
[6] ובאופן דומה למחשבתו של משה רבינו בעצמו, שלאחר הנצחון במלחמה מול המלכים סיחון ועוג, הוא חשב לעצמו ש-'הותר הנדר' וכעת הוא יכול להיכנס עם ישראל לארץ ישראל. ראה פירוש רש"י בראש פרשת ואתחנן, פרוש רש"י על ספר במדבר פרק כז פסוק יב.
[7] ספר שמות, פרק לב פסוק י.
[8] מסכת ראש השנה, דף יח עמוד א.
[9] ראה מסכת סוטה, דף ט סוף עמוד א. ספר צפנת פענח ראש פרשת תרומה. ועוד.
[10] ראה מדרש איכה רבה, פרק ד יד.מדרש תהילים פרק עט ופרוש רש"י שם. ועוד.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים