עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> ויקרא >> פרשת אחרי מות
 

פרשת 'אחרי'


הכהן ושני השעירים ביום הכיפורים/ציירה:אהובה קליין ©

פרשת 'אחרי' פותחת בתיאור סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש [ובתקופה שהיו בני ישראל במדבר היה זה אהרן, אחיו של משה]:

"וַיְדַבֵּר יְ-­ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ.

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה - דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת[1], בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ - בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת[2] וְאַיִל לְעֹלָה[3]. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט[4] בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם,וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַי-ה-וָ-ה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל[5],
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי-ה-וָ-ה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה...
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר...
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [הוא חודש תשרי][6], בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ [הוא יום כיפור][7] תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם"[8].
ביאור הדברים:

לאחר מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא (כמסופר לפני כן בפרשת 'שמיני'[9]), הקדוש ברוך הוא מצווה על אהרן (דרך משה רבינו) שלא ייכנס בכל עת שיחפוץ בכך (-'וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת...') אל קודש הקודשים שמאחורי הפרוכת (-'...אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת'), וזאת מכיוון ששם הקדוש ברוך הוא מתגלה (-'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת'),
וכאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה אל האדם ללא הכנה מתאימה הרי שהאדם יכול להגיע מכך לכלות הנפש ממש – כלומר, שמרוב אהבה אל הקדוש ברוך הוא תצא נפשו מגופו, והאדם ימות.

ואך ורק כאשר מגיע יום הכיפורים מותר לאהרן להיכנס אל קודש הקודשים – וגם זאת אך ורק לאחר שטבל במקוה מים ולבש בגדי קודש ('וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם'), ולאחר שהקריב (לפני כן, כהכנה לכך) קורבנות מסויימים, הן משל עצמו והן משל העם.

ועל ידי עבודה זו, ופרטיה הנוספים המתוארים בפרשה, היה הכהן הגדול, אהרן, מכפר ביום הכיפורים על כל עוונותיהם של ישראל – וכתוצאה מכך היו בני ישראל מגיעים למעלה ודרגה גבוהה ביותר וביותר,
גבוהה עוד יותר מאשר שמו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכמו שאומר הכתוב: 'לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה תִּטְהָרוּ' [צירוף האותיות י-ה-ו-ה הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא] – כלומר, בני ישראל היו מתקרבים לעצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא עצמו ממש, דרגה שהיא למעלה מעלה מאשר שמו בלבד, אשר נמשך ממנו.
'אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ'

על מותם של שני בני אהרן מספרת התורה לעיל בפרשת 'שמיני': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ[10] וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם - וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה"[11],

ולכאורה, על פי דברים אלה, היינו יכולים להבין בפשטות שנדב ואביהוא עבדו עבודה זרה, עבודת אלילים, במקדש ה' – ועל כך הם נענשו ומתו,
אך למעשה קשה ביותר וביותר לומר כך, קשה לומר שהיה אצל נדב ואביהוא עניין בלתי רצוי כלשהו - שהרי במקום אחר התורה מספרת שמשה רבנו, בכבודו ובעצמו, מעיד עליהם בפני אהרון אחיו: "רואה אני שהם גדולים ממני וממך"[12],

וכמו כן, ניתן ללמוד על מעלתם של נדב ואביהוא גם מדברי ספר הזהר הקדוש[13] שאומר שעצם זכירת מותם של הצדיקים נדב ואביהוא מספיקה ביום הכיפורים כדי לכפר על עוונות ישראל - וש-"שני אלה, נדב ואביהוא, לא נמצאו כמותם בישראל" – ואם כן, כיצד אנו יכולים לומר שהם טעו טעות כה גסה ועבדו עבודה זרה, עבודת אלילים במקדש ה'?!
ובכן, אחד מגדולי מפרשי התורה, אור החיים הקדוש, מבאר שנדב ואביהוא לא מתו כעונש על כך שהם עבדו עבודה זרה במקדש – אלא למעשה מכיוון שהם התקרבו יתר על המידה אל ה', ועד כדי כך שמרוב האהבה העזה אל ה' שהתגלתה בהם פרחה מהם נפשם והם מתו - ובלשונו של אור החיים הקדוש:
"נדב ואביהוא לא נמנעו מלהתקרב אל הקדוש ברוך הוא בדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות - ועד שהגיעו אל כלות הנפש ממש... הם נתקרבו לפני אור העליון בחיבת קודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה..."[14],
ולמעשה זהו גם הפירוש הפנימי בדבריה של התורה בראש פרשתנו: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"[15] – כלומר, שנדב ואביהוא מתו מכיוון שהם הגיעו לקירבה גדולה מדי אל ה'.
[והתורה מכנה את התקרבותם של נדב ואביהוא אל ה' בשם 'עבודה זרה' – מכיוון שעבודה מעין זו, שבה האהבה אל ה' מביאה להיפרדות הנפש מהגוף, היא זרה לרצונו של הקדוש ברוך הוא, ואינה רצויה]
 
פירוש רש"י על ראש פרשתנו
על המילים הפותחות את פרשתנו, 'וַיְדַבֵּר יְ-­ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ', אומר רש"י[16]:
"מדוע מספרת ומפרטת התורה שדיבור זה של ה' אל משה היה דווקא אחרי מותם של שני בני אהרן? מדוע חשוב לדעת מתי נאמרו הדברים?
[ומשיב] על כך היה רבי אלעזר בן עזריה מושל משל – רופא אחד נכנס לחולה ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב (מקום קריר)'. לאחר מכן בא רופא שני ואמר לחולה זה 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב - כדי שלא תמות כמו שפלוני מת'. הרי ודאי שהרופא השני זירז את החולה יותר מהראשון,
ולכן פותחת ואומרת התורה 'אחרי מות שני בני אהרן' - כדי לזרז את אהרן ולוודא שהוא אכן יקיים את הציווי שלא להיכנס אל המקדש בכל עת, כדי שלא ימות".
כלומר, רש"י מלמדנו שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שבדבריו אל אהרן, 'וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ', יזכיר לו את מותם של שני בניו[17] – וזאת כדי לוודא שאהרן אכן יקיים ציווי זה - וכמו הרופא השני, שעל ידי הזכרת עניין סכנת המוות, הוא מבטיח שהחולה ישמור על הוראותיו.
השאלות על פירושו של רש"י
כידוע, פירושו של רש"י על התורה נכתב ברוח הקודש, ומכאן ממילא מובן שהוא צופן בתוכו תכנים וסודות רבים – וננסה כעת להגיע לתכנים וסודות אלה על ידי השאלות הבאות:
א. כאשר מביאים משל בתורה, הרי שגם אם הבאת המשל היא לצורך ביאורו של פרט אחד בלבד (מכיוון שכל שאר הפרטים מובנים גם ללא הבאת המשל) - בכל זאת משתדלים לבחור משל כזה שגם שאר הפרטים שבו יתאימו לנמשל,
ואם כן, מכיוון שרש"י בוחר להביא לגבי עניין זה משל על חולה דווקא, 'רופא אחד נכנס לחולה ואמר לו...', מובן שגם אצל אהרן [הנמשל] היה עניין כלשהו של חולי או פגם - וצריך להבין מהו חולי זה שהיה אצל אהרן[18]?
ב. מדוע מדובר במשל על שני רופאים? הרי לכאורה היה ניתן לומר בפשטות שרופא אחד נכנס אל החולה והזהיר אותו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, כדי שלא תמות כמו שפלוני מת' – וגם מכך היה ניתן להבין שתוספת הדברים 'כדי שלא תמות' זירזה את החולה למלא את הוראות הרופא.
ג. לצערנו, ישנם גורמים רבים העשויים לסכן את חייו של חולה – ואם כן, מדוע מציין רש"י דווקא את האזהרה שלא לאכול צונן ושלא לשכב בטחב?
וכאמור לעיל, על ידי הבנת התשובות לשאלות אלה נגיע אל עומק פירושו של רש"י.
'חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'
נקודת הביאור לכל זאת טמונה בהבנת מצבו של אהרן כאשר היה על משה לומר לו את דבריו של הקדוש ברוך הוא, שלא ייכנס בכל עת אל קודש הקודשים:
ובכן, התורה מספרת[19] שלפני שהקדוש ברוך הוא התגלה בפעם הראשונה במשכן ה' [ביום השמיני לאחר שהקים משה רבינו את המשכן], כמו שאומר הכתוב: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם'[20] – אהרן ובניו שהו שבעה ימים רצופים בפתח אהל מועד, בפתח המשכן,
ובשל שהיה זו אהרן קיבל צמאון עצום לא-לוהות, אהרן השתוקק בכל נימי נפשו להיכנס אל קודש הקודשים – ולהתקרב ככל יכולתו אל הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם הוא יגיע מכך לכלות הנפש ממש...
ולכן היה צריך להזהירו שלא ייכנס בכל עת אל קודש הקודשים, 'וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת... וְלֹא יָמוּת' – כלומר, שלא ימות כמו שמתו בניו, שבשל אהבת ה' שהתגלתה בהם פרחה מהם נשמתם... והם מתו.
והשתוקקות יתירה זו בנפשו של אהרן היא מעין חולי ופגם, על דרך מה שאומר הכתוב: 'כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'[21] – ולכן הביא רש"י משל (בשמו של רבי אלעזר בן עזריה) דווקא על חולה, ולא על אדם בריא.
'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'
באופן טבעי, כאשר אדם חולה אזי חום גופו עולה - וככל שהאדם חולה יותר כך עולה גבוה יותר חום גופו,
ולעיתים חום הגוף של האדם הוא כה גבוה עד שנוצרת באדם תשוקה עזה לצנן את חום גופו על ידי אכילת מאכלים קרים או שהיה במקור קר,
ותשוקה זו היא כה עזה עד שלעיתים גם כאשר הרופא מצווה על החולה 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב', כדי שהחולה לא יינזק מכך, הרי שהחולה לא מציית לדברי הרופא, ולא איכפת לו אם יינזק מכך, מכיוון שהדבר החשוב בעיניו כרגע, כאשר הוא קודח מחום, הוא להוריד את חום גופו,
ולכן, במקרים מעין אלה הרי שעל הרופא להוסיף לדבריו גם את האזהרה 'כדי שלא תמות כמו שמת פלוני' – ועל ידי כך הוא מדרבן ומזרז את החולה לציית להוראותיו,
ולמעשה, כאמור, כך גם היה אצל אהרן – לאחר ששהה שבעה ימים רצופים בפתח אוהל מועד התפתחה בו תשוקה עזה להיכנס אל קודש הקודשים, ולהתקרב ככל האפשר אל הקדוש ברוך הוא – ואפילו אם על ידי כך הוא ימות מתוך כלות הנפש, כמו שמתו בניו,
ולכן משה היה צריך [בהוראתו של הקדוש ברוך הוא] להוסיף לדבריו גם את האזהרה שלא ימות מכך כמו שמתו בניו,
ונקודה זו, שתשוקתו של אהרן להתקרב אל הקדוש ברוך הוא הייתה כה גדולה עד שלא היה איכפת לו אם ימות מתוך כלות הנפש, מודגשת בכך שהמשל שמביא רש"י מדבר על שני רופאים, ולא אחד,
כלומר, העובדה שהמשל מדבר על שני רופאים, למעשה מצביעה על כך שלרופא הראשון [שלא מוסיף לדבריו את האזהרה אודות סכנת המוות] החולה לא היה מציית - ושלכן יש צורך ברופא השני!
ובהבאת משל זה מלמדנו רש"י שכדי לוודאי שאהרן לא ייכנס אל קודש הקודשים היה מוכרח משה להוסיף לדבריו את האזהרה אודות סכנת המוות, כפי שהנחה אותו הקדוש ברוך הוא – ושאם לא כן, אזי אהרן לא היה שומע לדברי משה, נכנס אל קודש הקודשים, ומת בכלות הנפש כמו בניו!
ויהי רצון אם כן שישוב וייבנה במהרה בימינו בית המקדש בירושלים עיר הקודש, ונזכה לחידוש עבודת הקורבנות ולכל עבודות בית המקדש – ונזכה כולנו להרגיש את הקרבה לאלוקות בחושינו הגשמיים ממש, ועד שנצטרך כולנו לאזהרה שלא להגיע לכלות הנפש מכך!
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ליקוטי שיחות כרך ז שיחת פרשת אחרי. עריכה ר' רועי כץ, ז' באייר ה'תש"ע שנים לבריאת העולם. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!]
 

[1] ה-'כפרת' היא הכיסוי של ארון הברית (שבו היו לוחות הברית), הכפורת היא מעין לוח עשוי זהב, ועליה היו שני כרובי הזהב (דמויות עם פני תינוק וכנפיים). כמתואר בספר שמות, פרק כה פסוק יז.
[2] 'לחטאת' – כלומר, פר שיוקרב כקורבן מסוג 'חטאת'.
[3] 'לעולה' – כלומר, איל שיוקרב כקורבן מסוג 'עולה'.
[4] 'אבנט' – מעין חגורה המקיפה את המתניים.
[5] כלומר, שעיר עיזים אחד יוקרב כקורבן לה', ושעיר עיזים השני ישלח לעזאזל, כמבואר בהמשך.
[6] 'החדש השביעי' – הוא חודש תשרי, שהוא שביעי לחודש ניסן, שעליו נאמר "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה [ספר שמות, פרק יב פסוק ב]".
[7] 'בעשור לחדש' – כלומר, ביום העשירי בחודש - הוא יום הכפורים, שחל בי' בתשרי. וראה הערה קודמת.
[8] ספר ויקרא, פרק טז פסוק א ואילך.
[9] וכמבואר בהמשך.
[10] 'מחתותם' - מחתה היא אחד מהכלים שבהם היו משתמשים במשכן ובבית המקדש, למחתה יש בית קיבול שבו היו נוטלים גחלים מהמזבח החיצון ומשתמשים בהם לצורך הקטרת קטורת מעל המזבח הפנימי. ראה פירוש רש"י על ספר שמות, פרק כז פסוק ג.
[11] ספר ויקרא, פרק י פסוק א. ולהעיר שבשנים רבות פורים חל כאשר קוראים סיפור זה שבתורה, בפרשת שמיני.
[12] פרוש רש"י על ספר ויקרא, פרק י פסוק ג. מובא כאן בשינוי לשון קצת. התוכן הפנימי של דברי משה – 'רואה אני שהם גדולים ממני וממך' מבואר בספר ליקוטי שיחות כרך לב עמוד 98 ואילך.
[13] ספר הזהר חלק ג, דף נו סוף עמוד ב. בהמשך לנאמר שם שהסתלקות הצדיקים גורמת להסתלקות הכעס והדין מהעולם.
[14] פירושו על ספר ויקרא, פרק טז פסוק א. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[15] ספר ויקרא, פרק טז פסוק א.
[16] מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[17] וכפי שעל המילים 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא...' מפרש רש"י עצמו ואומר – 'שלא ימות אהרן כמו שמתו בניו'.
[18] ולהעיר, שאלה זו מתחזקת עוד יותר ממה שעל הפסוק [בפרשה זו]: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ספר ויקרא, פרק יח פסוק כח)", אומר רש"י בעצמו: 'ניתן להבין פסוק זה על ידי משל על בן של מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, וכך ארץ ישראל אינה מקיימת בתוכה עוברי עבירה' – ורואים שכאן בוחר להביא רש"י משל דווקא על אדם בריא (שהרי ברור שמדובר בבן מלך בריא).
[19] ספר ויקרא, פרק ח פסוק לג ואילך.
[20] ספר ויקרא, פרק ט פסוק כד.
[21] ספר שיר השירים, פרק ב פסוק ה: "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי".
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים