פרשתנו נפתחת בתיאור הברכות שמברך משה רבינו כל שבט ושבט מישראל:
"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ, וַיֹּאמַר – ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר,
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. וּלְלֵוִי אָמַר - תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה, הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן. לְבִנְיָמִן אָמַר - יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. וּלְיוֹסֵף אָמַר - מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים, וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם, וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו, בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. וְלִזְבוּלֻן אָמַר - שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל. וּלְגָד אָמַר - בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד, וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. וּלְדָן אָמַר - דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן. וּלְנַפְתָּלִי אָמַר - נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה. וּלְאָשֵׁר אָמַר - בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ, אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים, מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.
וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל, אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ"[1]
ולאחר מכן פרשתנו מתארת כיצד משה רבינו נפרד מישראל והולך אל מותו:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ,
וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו - זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר, וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה' וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל"[2].
ומכיוון שפרשתנו היא הפרשה האחרונה בתורה - הרי שמילים אלה האחרונות המסיימות את פרשתנו הן גם המילים האחרונות של כל התורה כולה,
ועל מילים אלה, המסיימות את התורה כולה, אומר רש"י[3]:
"אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים – לבו של משה היה גס בקדוש ברוך הוא, והיה מדבר עמו בכל עת שרצה בכך, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה – משה קיבל את התורה, את לוחות הברית, בידיו, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל – ניסים וגבורות שעשה משה עבור בני ישראל בהיותם בדרך במדבר הגדול והנורא, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל – שנשאו לבו של משה לשבור את לוחות הברית הראשונים לעיניהם של כל ישראל [לאחר שחטאו בחטא העגל], וכמו שנאמר 'וָאֶתְפֹּשׂ [-משה] בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם'[4], והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא לדעתו של משה, וכמו שרואים שעל דבריו של הקדוש ברוך הוא למשה 'וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת [-השניים] אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ'[5] אמרו חז"ל 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ - יישר כוחך ששברת'".
השאלות הגדולות על פירוש רש"י
ובקשר לפירוש זה של רש"י, האחרון בכל התורה כולה, צריך להבין:
הרי ידוע הכלל ש-"מסיימים בטוב"[6] – ואם כן, כיצד יתכן שפירוש רש"י על התורה והתורה עצמה מסתיימים שניהם בעניין שבירת הלוחות הראשונים על ידי משה?!
עניין שהוא לכאורה בלתי רצוי בתכלית והיפך השבח של משה רבינו!
ושאלה זו מתחדדת עוד יותר לאור העובדה שלפני פירוש זה האחרון של רש"י, הרי שרש"י עצמו מונה כמה וכמה מעלות של משה רבינו, כגון שדיבר עם ה' בכל עת שרצה, ושקיבל את התורה בידיו וכו' – ואיך מתאים שדווקא לאחר מעלות גדולות ונפלאות אלה יסיים רש"י את פירושו על התורה כולה בעניין שהוא, לכאורה, היפך השבח של משה רבינו?
ועוד צריך להבין, מדוע מדייק רש"י בלשונו וכותב: "שנשאו לבושל משה לשבור את לוחות הברית הראשונים לעיניהם של ישראל"?
הרי הוא היה יכול לכתוב, בלשון יותר ברורה ומקובלת, "שעלה בדעתו של משה לשבור את הלוחות הראשונים וכו'" – וכפי שהוא עצמו כותב בהמשך, בפירוש זה עצמו: "והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא לדעתו של משה"?!
ויותר מכך, רש"י היה יכול לכתוב בפשטות הכי גדולה "ששבר משה את לוחות הברית הראשונים לעיניהם של ישראל",
ומהו הקשר בין עניין 'נשיאת לב' לשבירת הלוחות?!
הביאור
ובכן, הביאור לכל זאת מצוי בפירושו של רש"י על הפסוק המתאר את ציוויו של הקדוש ברוך הוא למשה לפסול שני לוחות ברית נוספים, לאחר שהוא שבר את שני לוחות הברית הראשונים - וכך אומר הפסוק:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה - פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ"[7],
ומפרש רש"י:
"פְּסָל לְךָ – מדוע היה על משה לפסול שני לוחות ברית חדשים לאחר ששבר את הראשונים? ניתן להבין זאת על ידי המשל הבא,
מלך עזב את מדינתו והשאיר את ארוסתו עם השפחות של בית המלוכה, אך השפחות באו לידי קלקול ועבירה, ומתוך כך יצא שם רע גם על ארוסתו של המלך בעצמה.
אמר השושבין[8] של הארוסה – כעת עלי לקרוע את שטר הכתובה שנתן המלך לארוסתו, כך שאם יאמר המלך להרוג את ארוסתו בשל השם הרע שיצא עליה, אוכל לעמוד ולומר למלך שהיא עדיין אינו אשתו – וכך עשה, עמד וקרע את שטר הכתובה,
וכך בנמשל - המלך זה הקדוש ברוך הוא, ארוסתו של המלך הם בני ישראל, השושבין הוא משה רבינו ואילו השפחות הם הערב רב [שהם אלה שחטאו בחטא העגל]".
עד כאן פירוש רש"י.
ואם כן, לאור דברים אלה מובן שכוונתו הפנימית של משה רבינו בשבירת הלוחות, כאשר הוא ראה שהערב רב החטיאו את ישראל בחטא העגל - הייתה כדי להגן על בני ישראל ולהצילם מעונשו של הקדוש ברוך הוא [כשם שהשושבין קרע את כתובתה של ארוסת המלך],
כך שלמעשה מעשה זה של שבירת הלוחות אינו היפך השבח עבור משה רבינו – אלא להיפך, מעלה גדולה ושבח עצום עבורו, שכן הרי כל כוונתו במעשה זה הייתה עבור בני ישראל,
וביתר פירוט:
ערכם הרב והיוקר של הלוחות הראשונים מובן בפשטות, שהרי: "ְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב [-הכתב] מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"[9] – ובפרט עבור משה רבינו, שהרי הוא זה שזכה לקבל אותם מידיו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו,
וכל זאת בנוסף לחביבות של משה רבינו לדברי תורה בכלל – ועד שהתורה כולה נקראת על שמו, כמו שכתוב: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי"[10], מכיוון שהוא מסר את נפשו עליה[11],
ואף על פי כן ולמרות כל זאת הרי שכאשר ראה משה רבינו, הרועה הנאמן והאוהב של ישראל, שיש מקום לחשוש שמציאותם של הלוחות [שהם כמו הכתובה עבור הארוסה] יכולה לפגוע בישראל, חס ושלום – הרי שהוא לא היסס לרגע, ואף לא שאל את הקדוש ברוך הוא לכך, ותיכף ומיד שבר את הלוחות כדי להציל את ישראל מעונש,
וזוהי מעלתו הגדולה והנפלאה ביותר של משה רבינו, מנהיג ישראל, שהוא שבר את הלוחות שקיבל מידיו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כדי להגן על ישראל ולהצילם מעונש!
ולכן, בסיום התורה, כאשר נמנות מעלותיו הגדולות והנפלאות של משה רבינו, התורה מסיימת במעלה הגדולה ביותר - שלבו של משה נשאו לשבור את הלוחות לעיני כל ישראל!
ומעלה זו היא גדולה עוד יותר מכך שהמעלה שקיבל את התורה בידיו ממש – שכן רק כאשר משה שבר את הלוחות באה לידי ביטוי מסירות הנפש שלו עבור כל ישראל, שבשביל להגן עליהם הוא שבר את הלוחות שקיבל מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו!
'נשאו לבו של משה'
ובזה יובן גם הדיוק בלשונו של רש"י, "שנשאו לבו של משה לשבור את לוחות הברית הראשונים לעיניהם של ישראל":
הלשון 'נשיאת לב' מורה על תנועת נפש של נדיבות לעניין טוב,
וכפי שאנו רואים שהכתוב משתמש בלשון זו לגבי הנדבות שבני ישראל התנדבו כדי לבנות את משכן ה' במדבר: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵדׁ"[12],
כלומר, לשון זו מורה על כך ששבירת הלוחות נבעה מפנימיות לבו של משה רבינו - מאהבת ישראל העצומה שחש משה רבנו בלבו לכל אחד מישראל, ועד שהיה מוכן למסור את נפשו כדי להגן על ישראל, ולכן נקט רש"י דווקא בלשון זו.
[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ספר לקוטי שיחות כרך לד שיחת פרשת ברכה. עריכה: ר' רועי כץ, יט תשרי ה'תשע"א שנים לבריאת העולם]
