פרשת בחוקותי
"ונתתי שלום בארץ... והשבתי חיה רעה מן הארץ... (כו', ו')
על פסוק זה יש במדרש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון. רבי יהודה אומר: "מעבירן מן העולם". כלומר לא יהיו חיות רעות. רבי שמעון אומר: "משביתן שלא יזיקו". כלומר יהיו חיות רעות, אלא שהן לא יזיקו. ההלכה כרבי שמעון.
כשאין חיות רעות, אין מי שמפריע ומזיק, וזהו מצב טוב. אך יש יתרון גדול הרבה יותר כאשר החיות הרעות הופכות למציאות חיובית. כמו שמעלת האור מורגשת הרבה יותר טוב כשהוא מגיע אחרי חשיכה. חיות רעות שמפסיקות להזיק, זה כמו החושך שהפך לאור.
בכל פרשה יש קשר לזמן שקוראים אותה. כך גם לגבי פרשתנו שנקראת קרוב לחג השבועות.
כידוע בפסח יש את איסור החמץ, ובחג השבועות החמץ מותר, ולא רק שהחמץ מותר, אלא מקריבים "שתי הלחם" בבית המקדש שהן חמץ.
החמץ מטבעו הוא תופח – רמז לגאווה והתנשאות. מידה זו היא שורש רע. בפסח, כאשר יוצאים ממצרים צריכים לברוח מהחמץ = מהגאווה. אחרי העבודה של ספירת העומר, שהוצאנו את הגאווה מליבנו, מגיעים לחג השבועות שבו החמץ כבר לא מפריע. להיפך, יש מצווה להקריב חמץ. החמץ שהפריע בפסח לעבודת ה', הפך להיות מצווה. זה היתרון של הפיכת החושך לאור. כמו השבתת החיות הרעות שאינן מזיקות כלל.
ביהדות העיקרון הוא לא להתנזר מחיי העולם על מנת להגיע לרוחניות, אלא להפוך כל דבר גשמי לרוחני. לדוגמא: באכילה ושתיה, כשאוכלים אוכל כשר ומברכים בתחילתו ולאחריו, הופכים את האכילה הגשמית לרוחנית, מעלים ניצוצות של האוכל לקדושה. וכן בנוגע לפרנסה, כשעובדים עם מוסר עבודה ויושר וכו'. כך הופכים את העולם הגשמי לעולם רוחני וטוב יותר, וכתוצאה מכך נזכה מיד ממש לגאולה ולברכות שבתורה.
