עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 

דף הבית >> בראשית >> פרשת וישלח >> "עם לבן גרתי"
 

"עם לבן גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי"


 
הפרשה הקודמת, פרשת 'ויצא', מסתיימת בסיפור צאתו של יעקב בדרכו חזרה אל ארץ ישראל, לאחר שעבד אצל לבן הארמי במשך עשרים שנה, בהן נשא את נשותיו והוליד אחד עשר שבטים:
 
"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם - מַחֲנֵה אֱ-לֹהִים זֶה, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם"[1], ומפרש רש"י[2]: "ויפגעו בו מלאכי א-להים – מלאכים של ארץ ישראל היו אלה, והם באו לקראתו כדי ללוות אותו אל הארץ".
 
ובהמשך לכך, מכיוון שיעקב חשש משנאתו של עשיו אליו [על כך שיעקב לקח את ברכותיו של יצחק], מספרת התורה, בראש פרשתנו, שיעקב שלח מלאכים אל עשיו אחיו, כדי לעמוד על מצבו ולנסות לפייסו:
 
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם, וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו - כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ",
 
ומפרש רש"י[3]: "וישלח יעקב מלאכים לפניו - מלאכים ממש. כלומר, יעקב שלח לעשיו את אותם המלאכים שהוא פגש בדרכו ארצה.
 
עם לבן גרתי – לא נעשיתי אצל לבן שר או אדם חשוב, אלא הייתי גֵר וזר שם,  ולכן אינך צריך לשנוא אותי עוד על ברכות יצחק אבינו שלקחתי ממך, שהרי הן לא התקיימו בי.
 
ופירוש נוסף, המילה גרתי היא בגימטריא תרי"ג [613] – כלומר, יעקב אמר לעשיו – ראה, עם לבן הרשע גרתי אך עדיין שמרתי על כל תרי"ג המצוות, ולא למדתי מאומה ממעשיו הרעים".
 
אך למרות כוונתו הטובה של יעקב הרי שהמלאכים חוזרים אליו ומבשרים לו שלא רק שעשיו אינו סולח לו, אלא עוד גם זאת שהוא כעת יוצא אליו למלחמה:
 
"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר - בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ, אֶל עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ",
 
ומפרש רש"י: "באנו אל אחיך אל עשיו – באנו אל מי שאמרת שהוא אחיך, אך הוא עדיין עשיו הרשע, עדין הוא שונא אותך".
 
·            השאלות על דברי רש"י
 
על פירושו של רש"י הנזכר לעיל:
 
"עם לבן גרתי – לא נעשיתי אצל לבן שר או אדם חשוב, אלא הייתי גֵר וזר שם,  ולכן אינך צריך לשנוא אותי עוד על ברכות יצחק אבינו שלקחתי ממך, שהרי הן לא התקיימו בי.
 
פירוש נוסף, המילה גרתי היא בגימטריא תרי"ג – כלומר, עם לבן הרשע גרתי אך עדיין שמרתי על תרי"ג  [613] מצוות התורה, ולא למדתי מאומה ממעשיו הרעים" - ניתן לשאול מספר שאלות:
 
א.          ידוע שכאשר על מילה אחת או פסוק אחד בתורה ישנם כמה פירושים, אזי כל הפירושים קשורים ושלובים זה בזה מתוך איזושהי נקודה – ואם כן צריך להבין:
אמנם המילה 'גרתי' היא בגימטריא תרי"ג, אך כיצד משתלב הפירוש הפשוט של המילה 'גרתי', שיעקב היה כמו גר אצל לבן, עם הפירוש השני, האומר שמילה זו מרמזת על כך שיעקב שמר אצל לבן את כל תרי"ג מצוות התורה – מה הקשר בין שני הפירושים האלה?
 
ב.           מהי התועלת בכך שיעקב הודיע לעשיו שהוא שמר אצל לבן את כל תרי"ג מצוות התורה?
ג.            הרי המילה 'תורה' היא מלשון 'הוראה' – כלומר, שכל סיפורי ומצוות התורה הן למעשה הוראות לחיי היום יום של כל היהודים בכל העולם ובכל הזמנים,
 
ואם כן, מהי איפוא ההוראה, עבורנו אנו בימינו אלה, מכך שיעקב הודיע לעשיו שהוא שמר על כל תרי"ג המצוות בכל משך שהותו אצל לבן?
 
·            הסבר הדברים בפנימיותם
 
ובכן, המשמעות הפנימית בדברי יעקב, 'עִם לָבָן גַּרְתִּי', היא שכל ענייניו הגשמיים של 'לבן הארמי' ['ארמי' – לשון 'רמאי'], השור והחמור והצאן והעבד והשפחה, היו לגבי יעקב אבינו אך ורק בבחינת 'גֶרות',
 
כלומר, חפצים אלה היו זרים ליעקב, וזאת מכיוון שהם אינם שייכים לעניינו הפנימי של יעקב – שהרי מבחינתו של יעקב אך ורק הנשמה התורה והמצוות הם הדברים החשובים, שבהם צריך להשקיע את פנימיות הכוונה והכוחות - וכל שאר הדברים נחשבים חיצוניים וזרים לכך,
 
וזהו למעשה הקשר בין שני הפירושים שעל המילה 'גרתי' – שאך ורק מתוך תחושה של זרות והתרחקות כלפי הגשמיות של העולם הזה, ניתן להגיע לשמירה מלאה ושלמה על כל תרי"ג מצוות התורה, מבלי שכל העולם כולו יתערב ויפריע בכך.
 
ובעומק יותר:
 
כאשר האדם מצליח, וגשמיות העולם נתפסת בעיניו כזרה ומרוחקת – הרי לא רק שהגשמיות אינה מפריעה לו עוד לענייניו הרוחניים, אלא עוד גם זאת שהרוחניות כעת יכולה להשפיע בגשמיות – ועד כדי כך שהגשמיות עצמה מתעלית והופכת להיות רוחנית וקדושה,
 
[וכידוע, שזהו אחד מעקרונותיה הבסיסיים של תורת החסידות – לא לשבור ולסגף את גשמיות הגוף והעולם, אלא אדרבא – להעלות אותם לקדושה]
 
וזוהי גם למעשה המשמעות הפנימית של סיום הפסוק: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" – שהדברים הגשמיים שהיו ברשותו של יעקב אבינו התעלו לדרגת 'לי',
 
כלומר, על ידי כך שהגשמיות של דברים אלה נחשבה לזרה עבור יעקב, הרי שהיא התעלתה ונעשתה שייכת לעצמותו ומהותו של יעקב.
 
·            דברי המדרש – 'חמור' זה מלך המשיח
 
על הפסוק 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה', אומר המדרש[4]: "הכוונה במילה 'חמור' היא למלך המשיח, שנאמר [לגבי מלך המשיח] [5]'גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן... הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ... עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'" – כלומר, כוונת המדרש כאן היא שעל ידי עבודת ה' שלו התעלה והגיע יעקב לדרגתו של המלך המשיח,
 
ובאופן מפורט יותר – על ידי כך שהאדם מזכך את עצמו, את נפשו ואת גופו ואת חלקו בעולם, ומנצל אותם לקדושה, הרי שהוא נעשה מוכן יותר ויותר לביאת המשיח,
 
וכפי שהדבר מתבטא בפסוק 'עִם לָבָן גַּרְתִּי... וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' - שעל ידי כך שיעקב הגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה שבה כל ענייני העולם הזה נתפסו בעיניו כזרים ומרוחקים לו, ועד כדי כך שהרוחניות השפיעה על הדברים הגשמיים והעלתה אותם לקדושה – הרי שהוא עצמו נעשה מוכן לקבל את גילוי המשיח.
 
·            ביאור פעולתו של יעקב בפנימיות העניינים
 
ולכן, מכיוון שיעקב הגיע לדרגה בה הוא מוכן לקבל את פני המשיח ולהביא את הגאולה לעולם הזה, הרי שהוא שלח מלאכים להודיע לעשיו שהוא [יעקב] כבר ביצע את המוטל עליו, וכעת הוא מוכן להביא את המשיח, להביא את הגאולה – וזאת מתוך הנחה שגם עשיו רוצה בכך, ושגם הוא זיכך את עצמו ואת כל אשר לו בכדי להביא את המשיח,
 
אך תשובת המלאכים הייתה 'בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ, אֶל עֵשָׂו' – כלומר, נשלחנו על ידך אל 'אָחִיךָ', מתוך מחשבה שגם הוא, כמוך, הכין את עצמו כדי להביא את המשיח, את הגאולה לעולם,
 
אבל הגענו אל 'עֵשָׂו' – כלומר, הוא עדיין לא עבד ולא זיכך את עצמו, ולכן הוא כלל לא מוכן לקבל את פני משיח, והגאולה עדיין איננה אפשרית,
 
·            'תורה' 'הוראה'
 
מכל האמור לעיל מובנת ההוראה שבסיפור זה אלינו אנו כיום:
 
על היהודי לדעת שגם אם הסביבה הקרובה אליו, והעולם בכלל, עדיין אינם ראויים לביאת המשיח – הרי שבכל זאת הוא עצמו צריך להכין את עצמו ואת כל אשר לו, 'צאן ועבד ושפחה', לגאולה האמיתית והשלימה,
 
ובאופן הנאמר לעיל – שעל ידי ההתנתקות מהגשמיות וההתרכזות בפנימיות, ברוחניות, אזי הגשמיות עצמה עולה אל הקדושה ומזדככת ונעשית ראויה לגילוי אור המשיח בה.
 
ופעולה זו שפועל האדם בעצמו ובכל אשר לו משפיעה למעשה על כל העולם כולו,
 
וכפי שמלמדנו הרמב"ם שעל האדם לראות תמיד את העולם כעומד במאזניים - כך שעל ידי פעולה אחת של אדם אחד ניתן להכריע את הכף, ולהביא את הגאולה [או חלילה ההיפך...].
 
ואם כן, יהי רצון שכל אחד ואחת מישראל יצליחו בדרכם, ויתקיים בהם במלואו 'עִם לָבָן גַּרְתִּי' ועל ידי זה נגיע כולנו אל 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר – זה מלך המשיח", ונזכה לראות את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, בקיבוץ כל הנידחים והרחוקים שבישראל ובבנין בית המקדש בירושלים עיר הקודש. אמן!
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר ליקוטי שיחות כרך א, פרשת וישלח. עיבוד ועריכה: ר' רועי כץ, יז כסלו ה'תש"ע שנים לבריאת העולם]
 
 
 
 
 
 
 

[1] ספר בראשית, פרק לג פסוק ב ואילך.
[2] על הפסוק, ומובא כאן בשינוי לשון קצת.
[3] על הפסוק, בתוספת ביאור 'שפתי חכמים'. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[4] מדרש בראשית רבה, פרשה עה, ו.
[5] ספר זכריה, פרק ט פסוק ט.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים