עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> חגים ומועדים >> פורים >> עד כמה חיוב שתיה בפורים?
 


"חייב כל איש להשתכר ביין..."
 
  1. החיוב ההלכתי, סיפור המעשה והתמיהות שבו
 
כידוע, בספרי הגמרא[1] מופיעים דיוני החכמים היהודים אודות הפרטים ואופן הביצוע של החוקים וההלכות של התורה. הסדר בדיונים אלה הוא שכל חכם אומר את טענותיו ומביא את הוכחותיו לכך שההלכה[2] צריכה להיקבע דווקא לפי דרכו ודעתו[3], ולבסוף מוכרע הדבר ונקבעת ההלכה - וכמו כן לעיתים קרובות, בנוסף לדיון ההלכתי עצמו, מופיעים בגמרא גם סיפורי מעשה הקשורים להלכה בה דנים.
 
סיפור מעין זה, מיוחד במינו תמוה ויוצא מגדר הרגיל לחלוטין, אנו מוצאים במסכת מגילה[4] שבגמרא:
 
בקשר לחיוב שיהיה 'מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה'[5] בחג הפורים אומרת הגמרא: "אמר [חכם בשם] 'רבא'[6] - חייב כל איש להשתכר ביין בפורים עד שלא יידע להבחין בין 'ארור המן' ל-'ברוך מרדכי'" - ומיד בהמשך ובקשר לדבר הלכה זה שאמר 'רבא' ממשיכה הגמרא ומספרת את סיפור המעשה הבא:
 
"[חכם אחר בשם] 'רבה'[7] ו-'רבי זירא'[8] ערכו סעודת פורים בהדי הדדי [-ביחד] ונשתכרו ביין... קם 'רבה' ושחט את 'רבי זירא',
 
 למחרת היום ביקש 'רבה' על 'רבי זירא' רחמים והשיב אותו לחיים[9].
 
בפורים שלאחר שנה אמר 'רבה' ל-'רבי זירא' - יבוא האדון ונערוך שוב סעודת פורים בהדי הדדי. השיב לו 'רבי זירא' - לא בכל שעה ושעה מתרחש נס". עד כאן סיפור המעשה,
ומיד רואים, ואין צורך להרחיב במילים, עד כמה תמוה ולא מובן סיפור זה:
 
ראשית כל – איך יתכן ש-'רבה', החכם הגדול שחוכמתו פרושה על פני כל הגמרא, ישחוט את 'רבי זירא'? האם בגלל היין ששתה מסוגל הוא לבצע מעשה כזה[10]?!
 
ותמיהה עיקרית זו גדלה עוד יותר כאשר מתבוננים ביתר דיוק בפרטי הסיפור:
 
1. הגמרא מספרת שרק "למחרת היום ביקש 'רבה' על 'רבי זירא' רחמים והשיב אותו לחיים" – והשאלה הנשאלת היא כמובן מדוע חיכה 'רבה' עד למחרת?
 
הרי על פי השכל הישר, כאשר 'רבה' ראה מה שעולל ל-'רבי זירא' הוא מיד היה צריך להשיב אותו לחיים - אך הגמרא מספרת ש-'רבה' ביקש על 'רבי זירא' רחמים אך ורק למחרת היום[11]. מדוע?
 
2. הגמרא מספרת: "בפורים שלאחר שנה אמר 'רבה' ל-'רבי זירא' - יבוא האדון ונערוך שוב סעודת פורים בהדי הדדי",
 
וצריך להבין, הרי 'רבה' בוודאי יודע וזוכר מה שארע בפורים בשנה שעברה – ואם כן, מדוע הוא מזמין את 'רבי זירא' שוב, ללא היסוס, לסעודת פורים? האם הוא מעוניין שגם השנה יהיה להם 'פורים שמח' כמו בשנה הקודמת?
 
לא רק ש-'רבה' אינו מביע חרטה כלשהי ועושה תשובה על מעשיו - אלא עוד גם זאת, יש לו את האומץ להזמין את 'רבי זירא' לסעודת פורים פעם נוספת, למרות שהוא יודע שעלול לקרות מה שארע בשנה הקודמת!
 
3. 'רבי זירא' מסרב להזמנתו של 'רבה' בטענה ש-'לא בכל שעה ושעה מתרחש נס' – אך למרבה הפלא הוא אינו מציין כלל שהוא חושש ממעשיו של 'רבה', ובפרט שהוא מסוגל לשחוט אותו בשנית,
 
ומדברים אלה מובן שלמרות ש-'רבי זירא' יודע ש-'רבה' עלול לשחוט אותו שוב הרי שבעצם לא אכפת לו, והוא למעשה מצדו מוכן להישחט גם בפעם השניה - אלא שהוא פשוט לא בטוח לגמרי שגם הפעם יקרה הנס ש-'רבה' יצליח להשיב אותו לחיים לאחר מכן, ולכן הוא מסרב להזמנתו של 'רבה',
 
כלומר, אם רק היה 'רבי זירא' בטוח לגמרי שגם הפעם 'רבה' יצליח לעשות את הנס ולהשיב אותו לחיים לאחר פורים - הרי שהוא בוודאי היה מסכים להזמנתו, וזאת למרות שהוא יודע שהוא עלול לשחוט אותו שוב...
 
והשאלה הנשאלת היא כמובן – מה ל-'רבי זירא' ולהרפתקה מעין זו? מה היא תורמת לו?
 
 
ובקשר לתמיהות אלה יש לומר את הדברים הבאים:
 
ידוע ש-'רבה' ו-'רבי זירא' היו מגדולי חכמי ישראל בזמן הגמרא, ושמעלתם הייתה גבוהה ביותר וביותר – ואם כן, לכאורה היינו יכולים לומר שאנשים כערכנו, בדורנו הנחות, אינם יכולים או אינם צריכים להבין סיפור תמוה מעין זה,
 
אך למעשה לא כך הוא הדבר, שהרי סיפור מעשה זה נכתב בגמרא, שאותה אנו מצווים ללמוד ולהבין – ומכאן מובן שיש ביכולתנו ואנו מצווים ללמוד ולהבין גם את התמיהות הרבות שבסיפור זה.
 

ב.     המפתח להבנה – מותם של נדב ואביהוא[12]

 
נוכל להבין ביתר קלות את התמיהות הרבות שבסיפור סעודת הפורים של 'רבה' ו-'רבי זירא' אם נבין תחילה את סיפור מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן [אחיו של משה רבינו]:
 
ובכן, התורה מספרת שכאשר בני ישראל היו במדבר, בדרכם ממצרים לארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא ציווה עליהם לבנות לו מקדש שבו ישכון ויתגלה:
 
"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[13],
 
וחז"ל מלמדים[14] אותנו שבדברים אלה הקדוש ברוך הוא מבטיח לבני ישראל שעל ידי בניית מקדש זה הוא ישכון ויתגלה גם בתוך כל אחד מהם – שהרי לא נאמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכוֹ', אלא 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' - בתוך כל אחד ואחת מבני ישראל,
 
כלומר, הרצון והתאווה של הקדוש ברוך הוא האין סופי והבלתי מוגבל הוא לשכון ולהתגלות דווקא בעולם הזה הגשמי הסופי והמוגבל,
 
ותאווה זו היא למעשה זו שהביאה את הקדוש ברוך הוא לברוא את כל העולמות - וכפי שאמרו זאת חז"ל במדרש: "כל העולמות, העליונים והתחתונים, נבראו מכיוון שהקדוש ברוך הוא נתאווה לכך שהוא יוכל לשכון ולהתגלות דווקא בעולם הזה התחתון"[15],
 
ובפרט רוצה הקדוש ברוך הוא לשכון ולהתגלות בנפשם של בני ישראל – כלומר, שבני ישראל, כפי שהם נשמות מלובשות בתוך גופים גשמיים, יהיו משכן ראוי שבו הקדוש ברוך הוא יוכל לשכון ולהתגלות,
 
והנה, התורה מספרת שנדב ואביהוא נכנסו אל מקדש זה והקריבו בו אש זרה:
 
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ[16] וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם - וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה"[17],
 
ורש"י[18] עוד מוסיף על כך ומבאר שנדב ואביהוא מתו בעקבות מעשה זה גם מכיוון ש-'הם נכנסו אל המקדש שתויי יין'[19],
 
ואם כן, על פי פשטות הכתובים היינו יכולים להבין שמותם של נדב ואביהוא היה כעונש על עניין בלתי רצוי – שהם הקריבו 'אש זרה' במקדש ושהם נכנסו אליו שתויי יין.
 
אבל למעשה קשה ביותר וביותר לומר כך, קשה לומר שהיה אצל נדב ואביהוא עניין בלתי רצוי כלשהו - שהרי במקום אחר התורה מספרת שמשה רבנו, בכבודו ובעצמו, מעיד עליהם בפני אהרון אחיו: "רואה אני שהם גדולים ממני וממך"[20],
 
וכמו כן, ניתן ללמוד על מעלתם של נדב ואביהוא גם מדברי ספר הזהר הקדוש[21] שאומר שעצם זכירת מותם של הצדיקים נדב ואביהוא מספיקה ביום הכיפורים כדי לכפר על עוונות ישראל - וש-"שני אלה, נדב ואביהוא, לא נמצאו כמותם בישראל",
 
ומכל זאת מובן היטב שנדב ואביהוא היו במעלה גבוהה ביותר וביותר, ואפילו גבוהה מזו של משה רבינו!
 
ולכן מוכרחים אנו לומר שלא היה אצלם עניין בלתי רצוי כלשהו - ולהיפך ממש, וכפי שנראה להלן:
 
ובכן, 'אור החיים הקדוש'[22], אחד ממפרשי התורה, מבאר ומיישב את עניין מותם של נדב ואביהוא בדברים ארוכים ורחבים ועמוקים ונפלאים, באופן של נפלא שבנפלא ממש - ותוכן דבריו הוא שנדב ואביהוא למעשה מתו בשל שאיפתם ותשוקתם הגדולה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, וכך אומר אור החיים הקדוש:
 
"נדב ואביהוא לא נמנעו מלהתקרב אל הקדוש ברוך הוא בדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות - ועד שהגיעו אל כלות הנפש ממש... הם נתקרבו לפני אור העליון בחיבת קודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה..."[23],
 
ולמעשה כך גם אומרת התורה בעצמה [במקום אחר]: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"[24] – שנדב ואביהוא מתו בשל קירבתם הגדולה אל ה',
 
כלומר, שבשל העונג והכיסופים אל ה' שהתגלו בהם פרחה מהם נשמתם, והם מתו.
 
ולמעשה ביאורו זה של 'אור החיים הקדוש' הוא גם הביאור וההסבר הפנימי לדברי רש"י שאומר שנדב ואביהוא מתו מכיוון 'שהם נכנסו אל המקדש שתויי יין' - וכפי שנראה להלן:
 
כידוע, הרובד הגלוי והמפורש של התורה, גוף התורה, מכונה 'מים'[25] – שאומנם בלעדיהם אין הגוף יכול לחיות - אך הם חסרי טעם,
 
 ואילו, לעומת זאת, הרובד הנסתר והפנימי של התורה, הנשמה ורזי הרזין של התורה, מכונה 'יין' – וזאת מכיוון שיש בו טעם, והוא משכר את חושי האדם ומוציא את פנימיותו הנסתרת אל הגילוי,
 
ואם כן, בפנימיות העניינים הכוונה בדברי רש"י היא שנדב ואביהוא נכנסו אל המקדש כאשר הם היו שתויים מ-'היין של התורה' – כלומר שסודות ורזי התורה התגלו בנפשם ועוררו בהם אהבה כה עזה אל ה', עד שהם הגיעו לכלות הנפש ממש, ומתו.
 
אך יחד עם צד פנימי זה בפירושו של רש"י, הרי שהדברים אינם יוצאים מידי פירושם הפשוט – כלומר, נדב ואביהוא היו אכן שתויים גם מיין גשמי,
 
אלא שאצל נדב ואביהוא נעשתה שתיית היין הגשמי לשם שמים והייתה קשורה עם גילוי 'היין של התורה' – וכפי שמבואר הדבר בספר 'שני לוחות הברית':
 
"...לעיתים רבות, אנשי קודש שותים הרבה יותר מדי בסעודות גדולות, וכוונתם בזה היא דווקא לשם שמיים - כי מתוך משתה היין הם מבדחים הרבה ואומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד ובאופן של כפליים לתושייה,
 
שהרי מתוך השמחה מגלה החכם רזי תורה – השמחה המרובה מחזקת את הכוח השכלי שבנפש, ואז החכם יותר מוכן לגלות תעלומות חוכמה, וכמו שאמרו חז"ל[26] 'נכנס יין יצא סוד'..."[27],
 
וכך אכן היה גם אצל נדב ואביהוא הקדושים – הם שתו 'הרבה יותר מדי' יין, ועד שהיו 'שתויי יין' ממש - ובשל כך נגלו אצלם רזי הרזין של תורה, 'היין של תורה', ונפשם התמלאה באהבה כה עזה אל ה' עד שהיא פרחה מהם, ומתו.
 
ולכן לאחרי מאורע זה, כדי שלא יקרה שנית, הזהירה התורה ואמרה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ [-אל תשתה]"[28] - כלומר שכאשר שותים את 'היין של תורה' צריכים להיזהר שלא להגיע למצב של כלות הנפש והיפרדות הנשמה מהגוף ממש,
 
אלא השתיה צריכה להיות באופן של 'נכנס בשלום [אל סודות ופנימיות התורה] ויצא בשלום'[29] – כלומר, דווקא באופן של נשמות בגופים, בהתאם לרצונו של הקדוש ברוך הוא [כנזכר לעיל],
 
ומה שאומר הכתוב שנדב ואביהוא הקריבו 'אש זרה' במקדש – ובכן, אין הכוונה ל-'אש זרה' ביחס לעניין הקדושה – כלומר, שנחשוב שנדב ואביהוא עבדו עבודה זרה [עבודת אלילים] במקדש, חס ושלום,
 
 אלא הכוונה היא ל-'אש זרה' ביחס לרצונו של הקדוש ברוך הוא:
 
ראינו לעיל שהרצון והתאווה של הקדוש ברוך הוא הוא לשכון ולהתגלות בבני ישראל דווקא כפי שהם נשמות המלובשות בתוך גוף גשמי - אך נדב ואביהוא לא מילאו רצון זה, ולהיפך – בשל התקרבותם אל ה' נשמתם נפרדה מגופם ועלתה אל העולמות העליונים,
 
ולכן האש שהם הקריבו היא למעשה 'אש זרה' – כלומר, זרה לרצונו וכוונתו של הקדוש ברוך הוא.
 
ג.   הסוד בסעודתם של 'רבה' ו-'רבי זירא'
 
וכעת, לאחר הקדמה זו בעניין מותם של נדב ואביהוא, אנו יכולים להבין את הסיפור התמוה אודות סעודת הפורים של 'רבה' ו-'רבי זירא':
 
ובכן, ידוע כי לשון הקודש היא לשון מיוחדת במינה, לשון אשר בה שמו של כל נברא ונברא מורה ומלמד על מהותו ותוכנו הפנימי[30], וכך גם בענייננו -
 
 השם 'רבה' מורה על התרחבות וגדלות ['רבה' - מלשון 'רב'] ואילו השם 'זירא' מורה על קטנות וצמצום ['זירא' – מלשון 'זעירא'][31],
 
והנה, בפורים צריכים כולם להתאחד יחדיו, 'מִנַּעַר וְעַד זָקֵן'[32], ובאופן של 'מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים'[33] - ולכן רצה 'רבה' [שעניינו גדלות] להתאחד עם 'רבי זירא' [שעניינו קטנות] כדי להעלותו בדרגה, כדי למושכו אליו, אל דרגתו הגבוהה של 'רבה', ובוודאי ש-'רבי זירא' הסכים לכך – ושניהם ישבו לסעודת הפורים...
 
ובסעודה זו שניהם 'נשתכרו ביין' – אך זאת אך ורק לשם שמים, כאמור לעיל:
 
"לעיתים רבות אנשי קודש שותים הרבה יותר מדי בסעודות גדולות, וכוונתם בזה היא דווקא לשם שמיים - כי מתוך משתה היין הם מבדחים הרבה ואומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד ובאופן של כפליים לתושייה,
 
שהרי מתוך השמחה מגלה החכם רזי תורה – השמחה המרובה מחזקת את הכוח השכלי שבנפש, ואז החכם יותר מוכן לגלות תעלומות חוכמה, וכמו שאמרו חז"ל 'נכנס יין יצא סוד'...",
 
וכך, כאשר שניהם שיכורים מיין, הן יין גשמי והן 'יינה של תורה', ובאופן של 'עד שלא יידע' - הוסיף 'רבה' וגילה ל-'רבי זירא' סודות ורזי תורה נעלים ביותר וביותר,
 
אך מכיוון שעניינו של 'רבי זירא' הוא צמצום וקטנות, הרי שהוא לא היה יכול להכיל בתוכו גילוי נעלה מעין זה – כלומר, הוא לא היה יכול להכיל בתוכו את האהבה הרבה אל ה' שהתגלתה בו בשל סודות ורזי התורה שגילה לו 'רבה', ועד כדי כך שהוא הגיע לכלות הנפש, ונפשו נפרדה מגופו ממש,
 
אך לעומת זאת מכיוון שעניינו של 'רבה' הוא רחבות וגדלות הרי שהוא כן היה יכול להכיל בקרבו אהבה גדולה מעין זה - ולכן הוא לא הגיע למצב של כלות הנפש.
 
ד.     מדוע משתמשת הגמרא במילה 'ושחט'
 
אך לאחר דברי הסבר אלה מתעוררת שאלה חדשה:
 
הרי ראינו ש-'רבה' לא שפך, חלילה, את דמו של 'רבי זירא' – ואם כן, מדוע משתמשת הגמרא דווקא במילה 'ושחט' - "קם 'רבה' ושחט את 'רבי זירא'" [ולא במילה המוכרת יותר 'הרג' או 'קטל' וכו']?
 
ובכן, במקום אחר אומרת הגמרא: "משמעות המילה 'ושחט' היא למעשה 'ומשך'"[34] – כלומר, שהתוכן הפנימי של עניין השחיטה הוא למעשה העלאה ומשיכה מעלה,
 
וכידוע, ששחיטת הבהמה [על פי כללי ההלכה] מכשירה את הבהמה להפוך להיות חלק מדמו ובשרו של האדם – ועל ידי כך היא למעשה נמשכת ומתעלה מעלה בדרגתה, מדרגת החי אל דרגת המדבר!
 
[ולכן התורה מתירה לשחוט בהמות, למרות צער בעלי החיים הכרוך בכך – מכיוון שלמעשה על ידי כך מיטיבים עם הבהמה]
 
וכך גם בענייננו:
 
הגמרא מדייקת בלשונה ומשתמשת דווקא במילה 'ושחט' כדי להדגיש את התוכן והמשמעות הפנימית במעשהו של 'רבה' – שכוונתו הייתה למשוך ולהעלות את 'רבי זירא' מדרגתו המצומצמת אל הדרגה הגבוה שאליה הגיע 'רבה' בעקבות היין ששתה,
 
אך 'רבי זירא', כאמור, לא היה יכול להכיל בקרבו גילויים אלה, והוא הגיע לכלות הנפש ממש...
 
על פי מה שנתבאר עד עתה אנו יכולים להבין ביתר ביאור גם את שאר הפרטים שבסיפור זה – ואכן, בפרקים הבאים נראה את העומק הרב המסתתר במילים המדויקות בהן משתמשת הגמרא:
 
ה.     'קם רבה ושחט את רבי זירא'
 
הגמרא מדגישה ש-'רבה' שחט את 'רבי זירא' כאשר הוא קם ממקומו, "קם 'רבה' ושחט את 'רבי זירא'" – וצריך להבין מה הדבר בא ללמדנו, במה הדבר נוגע לעצם העניין אם 'רבה' שחט את 'רבי זירא' כאשר הוא קם ממקומו או כאשר נשאר לשבת על כסאו?
 
ובכן, הביאור בכך הוא שהמילה 'קם' כאן אינה מורה אך ורק על התרוממותו של 'רבה' מהכסא עליו ישב, אלא גם על עלייתו לדרגה רוחנית גבוהה ונעלית ביותר,
 
דרגה שהיא גבוהה לא רק ביחס לדרגתו המצומצמת של 'רבי זירא', אלא גם ביחס לדרגתו הרגילה של 'רבה' – דרגה של 'להשתכר ביין עד שלא יידע', כנזכר לעיל,
 
אך מכיוון שעניינו של 'רבה' הוא רחבות וגדלות הרי שהוא היה יכול להכיל בקרבו גם את הגילוי הנעלה של דרגה גבוהה זו, ולכן הוא לא הגיע לידי כלות הנפש,
 
מה שאין כן לגבי 'רבי זירא' - כאשר 'רבה' גילה לו את סודות התורה שאליהם הגיע בדרגה גבוהה זו, הוא לא היה יכול להכיל בקרבו גילוי זה, ומרוב אהבה אל ה' כלתה בו נפשו ונפרדה מגופו...
 
ו.      'קם רבה ושחט את רבי זירא'
 
הגמרא מספרת ש-'רבה' שחט את 'רבי זירא', "קם רבה ושחט את רבי זירא" - כלומר, שלא 'רבי זירא' הוא זה שהביא את עצמו למצב זה של כלות הנפש,
 
וזאת מכיוון שהרי ישנו הציווי המפורש של התורה "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ", שאסור לשתות יין באופן כזה שמתוך השכרות מגיעים למצב של כלות הנפש והיפרדות הנשמה מהגוף - אלא אך ורק באופן של 'נכנס בשלום [אל סודות התורה] ויצא בשלום' [כנזכר לעיל],
 
ואם כן, בוודאי ובוודאי ש-'רבי זירא' לא יעבור על ציווי התורה, חס ושלום,
 
אבל יחד עם זאת, כאשר 'רבה' השתכר ביין והגיע אל הדרגה של 'עד שלא יידע' הרי שהוא גילה ל-'רבי זירא' את סודות ורזי התורה שהתגלו בו, ומכך הגיע 'רבי זירא' לכלות הנפש – כך שבוודאי אין זו אשמתו של 'רבי זירא',
 
ובנוגע ל-'רבה' – האם יכול להיות שחכם גדול זה יעבור על ציווי התורה "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ" ויגרום לנפשו של 'רבי זירא' להיפרד מגופו?!
 
ובכן, יש לומר ש-'רבה' פשוט לא שיער לעצמו שכתוצאה מסודות תורה אלה שיגלה ל-'רבי זירא' הוא יגיע למצב של כלות הנפש, ועד שנפשו תיפרד מגופו ממש,
 
ובנוסף לכך, גם לאחר שנפרדה נפשו של 'רבי זירא' מגופו הרי שלמעשה לא היה זה בניגוד לתכלית הכוונה שיהיו נשמות בגופים – וזאת מכיוון שהגמרא מספרת שלמחרת חג הפורים, כאשר נסתיים החיוב של 'להשתכר ביין עד שלא יידע', "ביקש 'רבה' על 'רבי זירא' רחמים והשיב אותו לחיים",
 
 כך ש-'רבי זירא' שב בסופו של דבר להיות נשמה מלובשת בגוף, בהתאם לכוונה העליונה שיהיו נשמות בגופים בעולם הזה הגשמי.
   
ז.      'למחרת היום ביקש רבה על רבי זירא רחמים'
 
הגמרא מספרת ש-'רבה' השיב את 'רבי זירא' לחיים אך ורק לאחר שביקש עליו רחמים, "למחרת היום ביקש 'רבה' על 'רבי זירא' רחמים והשיב אותו לחיים" - וצריך להבין מדוע היה צורך דווקא בבקשת רחמים,
 
ובכן הרי זה פשוט – לאחר שהנשמה נפרדת מן הגוף הגשמי ועולה אל העולמות העליונים, שם האור הא-לוהי אינו מכוסה ומוסתר עוד כפי שהוא בעולם הזה הגשמי והחומרי – הרי שקשה ביותר וביותר לגרום לנשמה שתסכים לרדת שוב אל העולם הזה הגשמי ולהתלבש בו בגוף,
 
כך שירידה זו של הנשמה שוב אל הגוף היא למעשה נס – ולכן ביקש 'רבה' רחמים על 'רבי זירא' כדי שיתחולל הנס ונשמתו של 'רבי זירא' תסכים לרדת שוב לעולם הזה ולהתלבש בגוף גשמי.
 
וגם עניין זה, בקשת הרחמים, נעשה דווקא על ידי 'רבה' ולא על ידי 'רבי זירא' בעצמו – וזאת פשוט מכיוון ש-"אין החבוש [אסיר] מתיר עצמו מבית האסורים"[35].
 
ח.     'לא בכל שנה ושנה מתרחש נס'
 
על פי דברים אלה, שהיה צורך דווקא בבקשת רחמים, מובן יהיה ביתר ביאור גם המשך הסיפור:
 
"בפורים שלאחר שנה אמר 'רבה' ל-'רבי זירא' - יבוא האדון ונערוך שוב סעודת פורים בהדי הדדי. השיב לו 'רבי זירא' - לא בכל שעה ושעה מתרחש נס".
 
כלומר, לא רק ש-'רבה' אינו מצטער ואינו מביע חרטה על מעשיו, אלא להיפך ממש – הוא הולך ומזמין שוב את 'רבי זירא' לסעוד עמו את סעודת פורים יחדיו גם השנה, וזאת מתוך הכוונה שגם בשנה זו הוא ימשוך ויעלה ['ישחוט'] את 'רבי זירא' לעילוי גדול זה של כלות הנפש ממש, פירוד הנשמה מן הגוף...
 
ובקשר לתכלית הכוונה העליונה, שיהיו נשמות בגופים דווקא – הרי שלאחר פורים, חשב לעצמו 'רבה', הוא שוב ישיב את 'רבי זירא' לחיים, כפי שהיה בשנה הקודמת...
 
כך שעל ידי כל זאת יהיו ל-'רבי זירא' שתי המעלות גם יחד - הן העילוי של כלות הנפש והן העילוי של נשמות בגופים, 'נכנס בשלום ויצא בשלום',
 
אך על רעיון זה השיב 'רבי זירא' ל-'רבה' - 'לא בכל שעה ושעה מתרחש נס':
 
כלומר, מצד עצם העניין הוא אכן משתוקק וחפץ להגיע שוב לעילוי זה של 'כלות הנפש' ולכן הוא היה רוצה לערוך סעודת פורים עם 'רבה' גם השנה,
 
אלא שהנקודה היא שהוא פשוט אינו יכול להיות בטוח שלאחר שנשמתו תיפרד מגופו, 'רבה' יצליח לחולל פעם נוספת את הנס שנשמתו תסכים לרדת שוב אל העולם ולהתלבש בגוף גשמי,
 
ואם אכן כך יהיה – מה יהיה לגבי ציווי התורה שיהיו נשמות בגופים...
 
ט.     ההלכה ופנימיותה
 
דעתו של 'רבא', שאמר בגמרא בתחילה "חייב כל איש להשתכר ביין בפורים עד שלא יידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי", לבסוף נקבעה כהלכה בפועל[36],
 
ומשמעות הדבר היא שכל עוד שאין חשש שכתוצאה מהשתכרות ביין בפורים יגיעו למצב של כלות הנפש ממש ופירוד הנשמה מן הגוף - הרי ששתיית היין בפורים צריכה להיות באופן של 'עד שלא יידע להבחין...',
 
ומכך מובן גם בנוגע לגבי הרובד והתוכן הרוחני של חג הפורים:
 
חייב כל איש להשתכר מ-'היין של התורה' – כלומר, מסודות ורזי התורה, שהם אלה אשר מעוררים ומגלים באדם את האהבה שבו אל הקדוש ברוך הוא, ועד שיגיע מכך האדם למצב של שכרות וביטול חושיו,
 
וכמו שמסופר על החסידים הראשונים שעל ידי עבודת ה' שלהם היו מגיעים בתפילתם 'להתפשטות הגשמיות'[37]...
 
ז.      סיפור דומה
 
את כל המדובר עד כה ניתן לקשר עם סיפור החסידים הידוע אודות רבינו הזקן[38], מייסד חסידות חב"ד, ורבי אברהם המלאך, בנו של הרב המגיד ממעזריטש – מי שהיה מורו ורבו של רבינו הזקן:
 
כאשר רבינו הזקן הגיע לרבו, המגיד ממעזריטש, כדי ללמוד תורה סוכם שרבינו הזקן ורבי אברהם המלאך ילמדו תורה יחדיו, ובאופן הבא:
 
רבינו הזקן ילמד את רבי אברהם המלאך את החלק הגלוי שבתורה, גוף התורה - ואילו רבי אברהם המלאך ילמד את רבינו הזקן [שזה עתה הגיע מליטא והתחיל להיכנס לעולמה של תורת החסידות[39]] את תורת החסידות, תורת הסוד,
 
והנה, פעם אחת, לאחר שלמדו שניהם עניין עמוק ביותר בתורת החסידות, מצא רבי אברהם המלאך את רבינו הזקן אוכל בייגל עם חמאה,
 
רבי אברהם המלאך תמה תמיהה גדולה - כיצד ייתכן שלאחרי לימוד בעניין רוחני כה נעלה מתיישב רבינו הזקן לאכול דווקא דבר גשמי וטעים,
 
והשיב לו רבינו הזקן, שבזמן הלימוד בתורת החסידות הוא חש שעוד מעט הוא מגיע למצב של כלות הנפש... ולכן הוא היה חייב לאכול דווקא משהו טעים וערב לחיך, בייגל עם חמאה, כדי שנשמתו, על ידי הרגשת המשיכה לגשמיות, לא תיפרד מגופו... שהרי הכוונה העליונה היא, כאמור, שיהיו נשמות בגופים,
 
ח.     סיפורים נוספים
 
ובכל זאת, עדיין צריך להבין:
 

 
18
הרי כל עניני התורה הם הוראה בעבודתו של יהודי – ואם כן, מהי ההוראה שיכולים אנשים כערכנו, בדורנו הנחות, ללמוד מסיפורם של 'רבה' ו-'רבי זירא' ומסיפורם של רבינו הזקן ורבי אברהם המלאך [סיפור שהתרחש לפני כשישה דורות] - סיפורים המדברים על הדרגה הגבוהה ביותר של כלות הנפש מרוב אהבה אל ה'...
 
האם אנשים כערכנו, בדורנו זה הנחות, יכולים להיות שייכים לעניינים מעין אלה?!
 
ובכן, התשובה לכך היא כן – גם בדורנו מצויים סיפורים מעין אלה, וכפי שנראה להלן:
 
שמעתי מחסידי פולין שכאשר חלה הרבי של חסידות מודז'יץ' ונסע לברלין לבקש את עצת הרופאים, הם אמרו שמצבו דורש ניתוח – אלא שהם טענו שליבו חלש ביותר, ולכן הם אינם יודעים אם הוא יוכל לסבול את הניתוח.
 
אך כאשר שמע זאת הרבי ממודז'יץ' הוא אמר שימתינו עד שינגן ניגון חסידי [הוא בעצמו ללא כלי נגינה] ויכנס אל ה-'פנימיות' של הניגון, כך שמרוב דביקותו במתיקות ובעונג שבניגון [וידוע שהיה כוחו גדול בנגינה] הוא לא ירגיש כלל מה שנעשה איתו – ואז יוכלו לבצע את הניתוח ללא כל חשש,
 
ואכן כך היה, כולם המתינו עד שינגן ניגון וייכנס אל ה-'פנימיות' שלו - ואז עשו את הניתוח, והכל עבר כשורה...
      
וכמו כן ישנו סיפור נפלא אודות הרבי שלום דובער[40], הרבי החמישי של חסידות חב"ד, ובנו הרבי יוסף יצחק[41], הרבי השישי:
 
פעם אחת הם נסעו יחדיו לעיר וינה והתאכסנו במלון – ובמהלך שהותם שם  קרה שהרבי יוסף יצחק נכנס לחדר וראה את אביו, הרבי שלום דובער, יושב על הספה, עיניו פתוחות, והוא אינו מבחין כלל מה נעשה מסביבו,
 
וכך ישב הרבי שלום דובער מבלי לנוע כלל במשך שעות אחדות, כאילו שהוא נמצא בעולם אחר לחלוטין...
 
ולאחר שהתעורר החל הרבי שלום דובער לשאול את הרבי יוסף יצחק שאלות צדדיות, כדי שמתוכן יוכל להבין מבנו היכן הם נמצאים ואיזה יום היום – וכמובן שהרבי יוסף יצחק השיב על כל שאלותיו של אביו מבלי שיהיה ניכר שהוא שם לב למצבו המיוחד, שהוא אינו יודע היכן הם נמצאים ומהו היום בשבוע וכו',
 
ויש אומרים שלאחרי זמן גילה הרבי שלום דובער לבנו הרבי יוסף יצחק, שבאותן שעות שבהן הוא היה מנותק מהעולם הוא התבונן בענייני חסידות נעלים ביותר וביותר – ענייני חסידות שלאחר מכן היוו את היסוד להמשך מאמר החסידות המורכב 'תער"ב' הידוע,
 
ואם כן, מתוך שני סיפורים אלה אנו רואים שגם בדורותינו אלו יכול יהודי להתעמק בעניין שמענג אותו ביותר - ועד שיתנתק לחלוטין מהעולם הסובב אותו ולא ירגיש דבר מהמתרחש עמו!
 
כלומר, עניין זה של כלות הנפש [שראינו שקיים בשלושה דורות נפרדים זה מזה – הדור של נדב ואביהוא, הדור של 'רבה' ו-'רבי זירא', והדור של רבי אברהם המלאך ורבינו הזקן] קיים גם בדורנו זה הנחות,
 
ומכאן מובן שלכל הפחות 'אפס קצהו ושמץ מנהו'[42] של עניין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל,
 
ויהי רצון, אם כן, שנעמיק כולנו בלימוד 'יינה של תורה', סודות ורזי התורה, ועל ידי כך נצליח לרומם את עצמנו מעל הבלי העולם, וננצח ונזכה לראות את בנין בית המקדש בירושלים עיר הקודש ואת קיבוץ נדחי ישראל לתוכה – כל זאת על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלו בקרוב ממש ממש ממש!
 
 

[1] ספרי הגמרא [-תלמוד] הם למעשה פרוש והרחבה של המשנה, היא התורה שבעל פה, שקיבל משה רבינו מהקב"ה יחד עם התורה שבכתב במתן תורה בהר סיני. ספרי הגמרא נכתבו במקביל הן בארץ ישראל והן בבבל, ולכן יש בידינו היום את ספרי ה-'תלמוד הבבלי' וספרי ה-'תלמוד הירושלמי'.
[2] הלכה היא פרטי אופן הביצוע בפועל של המצוות.
[3] אף על פי שאת כל התורה נתן הקב"ה למשה בהר סיני הרי שיכולות להיות דעות שונות בקרב החכמים באשר לקביעת הלכות התורה בפועל, וכמו שנאמר: "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" [מסכת עירובין, דף יג עמוד ב. מסכת גיטין, דף ו עמוד ב] – כאשר כל חכם מציע לפסוק את ההלכה לפי שורש נשמתו: אם מצד החסד [בית הלל – להקל] ואם מצד הגבורה [בית שמאי - להחמיר]. ראה כל זה בהרחבה בהקדמת המלקט בספר התניא.
[4] מסכת מגילה, דף ז עמוד ב. מסכת מגילה עוסקת בעיקר בדיני כתיבת וקריאת מגילת אסתר [ומכאן שמה] ובהלכות חג הפורים.
[5] מגילת אסתר, פרק ט פסוקים יז, יח, כב. 
[6] רבא היה מגדולי האמוראים בבבל בדור הרביעי לאמוראים. רבא הוא בנו של החכם רב יוסף בר חמה. בין היתר היה תלמידו של רבה. למד תורה עם אביי ושניהם יחדיו הטביעו את חותמם על ה-'שקלא וטריא [-משא ומתן]' שבתלמוד שאף נקרא על שמם –'הוויות אביי ורבא'. היה ראש ישיבה בפומבדיתא. בין תלמידיו הרבים היו רבינא ורב פפא. נפטר בשנת ד'קי"ב [352 לספירה].
[7] רבה היה מגדולי האמוראים בבבל בדור השלישי לאמוראים. בן למשפחת כוהנים המיוחסת לעלי הכהן. היה ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנה. בין תלמידיו הרבים היו אביי ורבא. היה חברו ללימודים של רב יוסף. רבה נודע בחריפות שכלו ובדרך פלפולו. נפטר בשנת ד'פ [320 לספירה].
[8] רבי זירא היה מגדולי האמוראים בדור השלישי לאמוראים. נולד בבבל ולמד בסורא אצל רב הונא ובפומבדיתא לפני רבי יהודה. חיבב מאוד את ארץ ישראל ועלה אליה. אמר: "האויר של ארץ ישראל מחכים" [מסכת נזיקין, דף קנח עמוד ב]. נודע בחסידותו ובענוותנותו. צם 100 צומות כדי לשכוח את דרך לימוד התורה בבבל. אמר "בבליים טיפשיים" [מסכת ביצה, דף טז עמוד א. מסכת נדרים, דף מט עמוד ב]. מתלמידיו הרבים היה רבי ירמיה. בנו הוא רבי אהבה.
[9] לצדיקים ישנם כוחות רוחניים אדירים כך שהם יכולים אף להחיות מתים, וכמו שמסופר בגמרא "רבה ברא גבר" [מסכת סנהדרין, דף סה עמוד ב, גירסת הרמ"ה].
[10] ולהעיר שרבה היה צדיק, ובוודאי שלא היה בו אף שבב של עברה כלשהי [ראה כל זאת מבואר בספר התניא, פרק א ואילך].
[11] ולא נוכל לתרץ התנהגותו זו של רבה בכך שבאותו הזמן הוא היה שיכור מיין, ושלכן היה עליו לחכות עד למחרת כדי שתפוג השפעת היין מעליו, שהרי כבר נכתב: "יין קשה פחד מפיגו" – כלומר, שהפחד מפיג אפילו השתכרות עמוקה. ואם כן, אם רק היה רבה פוחד מתוצאות מעשיו, שהוא שחט את רבי זירא, הרי שבוודאי פחד זה היה באופן מידי מפיג מעליו את השפעת היין. ומכך שרבה חיכה עד למחרת אנו למדים שהוא לא חשש כלל מתוצאות מעשיו, והתמיהה גדלה [מסכת בבא בתרא, דף י, עמוד א. וראה גם ספר לקוטי שיחות, כרך כה, עמוד 499 ושם נתבאר].
[12] אודות הנאמר בסעיף זה – ראה בהרחבה מאמרי 'באתי לגני' של הרבי מליובאוויטש, וספר התניא פרקים נא – נג.
[13] ספר שמות, פרק כה פסוק א ואילך.
[14] ספר לקוטי תורה ראש פרשת נשא. ספר שני לוחות הברית, שער האותיות אות ל. ועוד.
[15] מדרש תנחומא פרשת נשא טז. פרשת בחוקותי ג. מדרש רבה פרשה יג, ו. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[16] 'מחתותם' - מחתה היא אחד מהכלים שבהם היו משתמשים במשכן ובבית המקדש, למחתה יש בית קיבול שבו היו נוטלים גחלים מהמזבח החיצון ומשתמשים בהם לצורך הקטרת קטורת מעל המזבח הפנימי. ראה פירוש רש"י על ספר שמות, פרק כז פסוק ג.
[17] ספר ויקרא, פרק י פסוק א. ולהעיר שבשנים רבות פורים חל כאשר קוראים סיפור זה שבתורה, בפרשת שמיני.
[18] רש"י – רבי שלמה יצחקי. מחכמי צרפת הקדומים ומגדולי ישראל בכל הזמנים. גדול המפרשים של המקרא והתלמוד. ממקומות רבים נשלחו אליו בעיות ושאלות הלכתיות והשפעתו הייתה רבה. חי בין השנים ד'תת- ד'תתס"ה [1040- 1105]. מקום קבורתו לא נודע. מיוחס לרבי יוחנן הסנדלר המיוחס לדוד המלך.
[19] פרוש רש"י על ספר ויקרא, פרק י פסוק ב. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[20] פרוש רש"י על ספר ויקרא, פרק י פסוק ג. מובא כאן בשינוי לשון קצת. התוכן הפנימי של דברי משה – 'רואה אני שהם גדולים ממני וממך' מבואר בספר ליקוטי שיחות כרך לב עמוד 98 ואילך.
[21] ספר הזהר חלק ג, דף נו סוף עמוד ב. בהמשך לנאמר שם שהסתלקות הצדיקים גורמת להסתלקות הכעס והדין מהעולם.
[22] 'אור החיים הקדוש' - כינויו של רבי חיים בר משה בן עטר, מגדולי חכמי מרוקו וארץ ישראל. היה מקובל, פוסק ומפרש תורה. נולד בשנת ה'תנ"ו [1696] בעיר סאלי שבמרוקו. לאחר מאמצים רבים, נדידה בהרים ובמדבריות, הצליח ועלה לארץ ישראל והקים את ישיבת 'כנסת ישראל' בירושלים. כשנה לאחר הקמת הישיבה נפטר, בשנת ה'תק"ג [1743], כשהוא בן 47 שנים בלבד.
[23] פירושו על ספר ויקרא, פרק טז פסוק א. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[24] ספר ויקרא, פרק טז פסוק א.
[25] מסכת בבא קמא, דף יז עמוד א: "אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי... אין מים אלא תורה שנאמר - 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם [ספר ישעיהו, פרק נה פסוק א]'". מסכת תענית, דף ז עמוד א: "אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים... לומר לך שכמו שהמים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה" [מובא כאן בשינוי לשון קצת]. וראה ביתר ביאור ספר התניא פרק ד. 
[26] מסכת סנהדרין, דף לח עמוד א. מסכת ערובין, דף סה עמוד א. מדרש תנחומא, שמיני ה. ספר הזהר חלק ג, דף לט עמוד א.
[27] שער האותיות [פד, ק]. וכן מביא שם את הסיפור לגבי בניו של רבי חייא, יהודה וחזקיה, שהיו יושבים בסעודה לפני רבי יהודה הנשיא ומכיוון שלא אמרו כלום ציווה רבי יהודה הנשיא על השמשים להשקותם הרבה יין, ורק לאחר שנשתכרו החלו לדבר דברי תורה. מסכת סנהדרין, דף לח עמוד א.
[28] ספר ויקרא, פרק י פסוק ט.
[29] ידוע הסיפור על רבי עקיבא ושלושה מחבריו שנכנסו יחדיו אל רזי הרזים של התורה, ובעוד שכל שלושת חבריו נפגעו  מהגילויים שראו [כל אחד באופן שונה] - רק רבי עקיבא 'נכנס בשלום ויצא בשלום'. מסכת חגיגה, דף יד עמוד ב.
[30] ספר התניא, שער היחוד והאמונה. ועוד.
[31] ספר 'לקוטי לוי יצחק על מאמרי חז"ל' עמוד קע"ח. וכן עבור השם 'רבה'.
[32] מגילת אסתר, פרק ג פסוק יג.
[33] מגילת אסתר, פרק ט פסוק כב.
[34] מסכת חולין, דף ל עמוד ב. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[35] מסכת ברכות, דף ה עמוד ב.
[36] ספר 'שולחן ערוך' [ספר ההלכות היהודי] חלק 'אורח חיים', סימן תרצ"ה סעיף ב.
[37] ראה 'טור אורח חיים' סימן צ"ח. שולחן ערוך ושולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן צ"ח. הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן, פרק ד סימן ה.
[38] רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן, נולד בח"י באלול שנת ה'תק"ה. בחגיגת הבר מצוה שלו תארוהו גאוני הדור: "רב תנא הוא ופליג". התחתן בשנת ה'תק"ך. פועל רבות בטרחתו ובממונו בקרב יהודים להתעסק בעבודת האדמה. מקים את חסידות חב"ד וכותב ספרים רבים הן בפנימיות התורה והן בנגלה. נאסר על ידי השלטונות בשל הלשנות שווא מצד מתנגדי שיטת החסידות ומשתחרר ב-י"ט כסלו ה'תקנ"ט.
[39] ספר בית רבי, חלק א פרק ב.
[40] הרבי שלום דובער, הרבי החמישי של חב"ד – נולד בעיר ליובאוויטש בתאריך כ' מר חשוון ה'תרכ"א. שנת ה'תר"מ – מתחיל לעבוד לטובת ענייני הכלל. שנת ה'תרמ"ג מקבל את נשיאות ליובאויטש. שנת ה'תרנ"ב דוחה את גירוש היהודים ממוסקווה עד לקיץ ועוזר בסכומי כסף נכונים למגורשים להתיישב במקומות החדשים. שנת ה'תרנ"ז – מייסד את ישיבות 'תומכי תמימים'. שנת ה'תרס"ב – מייסד בית חרושת לאריגה ולצמר בעיר דובראוונא ובערך אלפיים יהודים מתפרנסים מכך ברווח. שנת ה'תרס"ב – עוסק בפטרבורג להשקיט את הפרעות ביהודים ומצליח. שנת ה'תרע"א – מייסד את ישיבת 'תורת אמת' בעיר חברון. אור ליום א', ב' בניסן שנת ה'תר"ף מסתלק.
[41] הרבי יוסף יצחק, הרבי השישי של חב"ד – נולד בתאריך י"ב בתמוז שנת ה'תר"מ. שנת ה'תרנ"ה - נכנס לטובת עבודת הכלל בתור מזכירו של הרבי שלום דובער, אביו. שנת ה'תרסא – נוסע ומכין את התייסדות בית החרושת בדובראוונא. שנת ה'תרס"ו – נוסע לאשכנז ולהולנד ופועל על הבנקים שישקיטו את רוח הפרעות. משנת ה'תרס"ב עד שנת ה'תרע"א נאסר ארבע פעמים בשל עבודתו בהחזקת היהדות. שנת ה'תר"ף – מקבל את נשיאות ליובאוויטש. שנת ה'תרפ"ד – בשל ההלשנות נאלץ לעזוב את העיר רוסטוב ומתיישב בפטרבורג ועוסק שם בהחזקת התורה והיהדות, מייסד שם ועד מיוחד שיעזור לעובדים במלאכת יד כך שיוכלו לשמור את השבת. מייסד את אגודת חב"ד בארה"ב ובקנדה. ב-ט"ו בסיון נאסר, ד' תמוז נשלח לגלות בעיר קאסטרמה, י"ב תמוז נאמר לו שניתנה לו חופשה, י"ג תמוז משוחרר לחופשי. שנת ה'תרפ"ט – עושה מסע לארץ הקודש ולארצות הברית. שנת ה'ת"ש – מגיע לעיר ניו יורק ומתיישב בחלק ברוקלין, עוסק בהצלת תלמידיו ומצליח, מייסד ישיבה מרכזית 'תומכי תמימים'. בשנים הבאות מקים מוסדות להפצת יהדות לעולם כולו, מקים את כפר חב"ד בארץ הקודש. נסתלק בתאריך י' שבט ה'תש"י.
[42] לשון רבינו הזקן בספר התניא, פרק מד, דף סג עמוד א.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים