עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> סיפורים מבית חב"ד >> סיירת חב"ד הודו בחילוץ נועז
 

 
סיירת חב"ד הודו בחילוץ נועז בהודו ● מיוחד

תיירת ישראלית, צוללת לתהומות בצפון הודו מצוק בגובה 120 מטר ● הידיעה מגיעה לראשונה לבית חב"ד הודו קאסול, והשליח כותב מכתב בקשת ברכה לרבי מלך המשיח שליט"א● יחידות החילוץ מסרבות בכל תוקף להסתכן ולרדת לצוק, וגם מפקד חיל האויר ההודי מודיע בצער כי לא יוכל להזניק מסוק מחשש להתרסקות ● צוות מאולתר, אך נועז, מבית חב"ד הודו בקאסול, נתקל בעלטה כבידה ולא מתייאש ● סיפור מדהים של הצלת נפשות, מאת אלי שניאורי

באדיבות מערכת חב"ד אינפו
יז טבת ה'תש"ע (03.01.2010)

על הדרמה בראשיתה, מספר יעקב שץ, פעיל בבית חב"ד הודו קאסול ומי שנמנה על המחלצים: עם דמדומי חמה בערב קייצי אחד, אל בית חב"ד הודו בקאסול שבהודו התפרץ בבהלה אופנוע כשעליו רכוב הודי מקומי. היה זה מנהל תחנת מוניות שגר בסמוך. "אישה ישראלית נפלה מצוק באחד הכפרים" ירה ההודי את המילים בבהלה.

מתברר, שזוג ישראלים מבוגרים ובנם בן ה-‏24 – יוצא יחידה מובחרת בצה"ל, יצאו לטיול בהרים בגובה 3000 מטר הממוקמים במרחק כשעה נסיעה מהבית חב"ד בהודו הם עשו את דרכם בהרים וסיכמו עם הנהג להיפגש למרגלותיהם בעוד מספר שעות. אך כאמור, עם דמדומים, תוך כדי צעידה מסובכת, עם מקל הליכה, מעדה האישה באחד השבילים הצרים וצללה לתהומות כשבדרכה צוק של 50 מטר, פלטפורמה עמוסה סלעים, ובהמשך צוק נוסף, כשהכל תוך חבטות עזות מהנחיתות על הסלעים והאבנים, העצים והמפלים הקפואים, בדרכה לסוף המדרון עם עוד צוק גבוה. כל זאת, אל מול עיניהם הכלות של קרוביה.

בעלה אברהם ובנה עודד, היו אובדי עצות. הם ירדו בריצה לנהג המונית וביקשו ממנו להזעיק עזרה. נהג המונית התקשר למנהל התחנה ועדכן אותו באירוע הקשה. הלה, שידע מנסיונו, היכן יש סיכוי לסיוע אמיתי, לא המתין לרגע ופנה בבהילות לבית חב"ד הודו באמונה וביטחון כי מפה תבוא הישועה.

ר' דני וינדרבאום עוד הספיק לכתוב בזריזות לרבי מלך המשיח ולטחוב את המכתב בכרך אגרות הקודש. בעמוד שנפתח נכתב כי "אין מביאים לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו". מתוך תשובת הרבי, הם הסיקו שכנגד המציאות, יש הרבה סיכויים.

"מיד התארגנו ליציאה" מספר יעקב. "היינו ארבעה: ר' דני וינדרבאום, ר' יואב כרמלי, ישראלי נוסף בשם ברק, שהיה חובש קרבי, ועוד אחד שהיה איש סנפלינג. ר' יואל קפלין נותר בבית חב"ד הודו.

יצאנו לדרך רכובים על אופנועים וממהרים בזריזות לזירת האירוע. יואל בבית חב"ד הודו בקאסול, הרים טלפונים לחברות חילוץ מקומיות שיבואו בבהילות למקום, על מנת לנסות ולהציל את האישה. בפי כולם היתה אותה תשובה אדישה: אנחנו לא מסכנים את כוחותינו באפילת הלילה. למקום מסובך כזה, אנו מוכנים לשלוח כוח חילוץ רק עם אור יום.

קצת בטרם הגענו למקום עברנו דרך מחסום משטרתי ולקחנו ציוד חירום שכלל חבלי סנפלינג, פנסים וסמיכות. בהגיענו למקום, פגשנו שם את בעלה אברהם, ובנה עודד. רק מאוחר יותר התברר לנו ששמה של האישה הוא נורית פוקס – מנהלת רשת אופנת פוקס בארץ.

בתחילה ביקשו המשפחה מהקונסוליה הישראלית לדאוג לחילוץ מיידי. במסגרת קשריהם, הם הרשו לעצמם להציע שהשגרירות תפנה למפקד חיל האויר ההודי על מנת שיזניק מסוק לזירה.

את הטלפון ממפקד חיל האויר ההודי קיבל ר' יואל קפלין. מפקד חיל האויר ביקש קצת רקע על המקום ועל ההרים בהם על פי ההערכה נפלה האישה. כשהוא שמע על המקום ועל ההרים מסביב המוקפים ביער עבות הודיע בצער רב כי למרות שיש בסיס במרחק שעת טיסה, לא יוכל להזניק מסוק מחשש להתרסקות.

"כעת נותרנו אנו, היחידים בזירת האירוע והוא הועבר לניהולנו, במקביל, בארץ הקימו משפחתם, מוקד חילוץ משלהם, משם פנו לכל צמרת השלטון בישראל שהתגייסו לסייע להם.

כאשר הגענו למקום, הבנו שאברהם, בעלה של נורית, עדיין לא תופס את חומרת המצב. 'תביאו לי רק כמה חבלים" ביקש מאיתנו. "אני כבר יחלץ אותה'...

האמת היא, שבליבנו פנימה פיעמה תחושה קשה. לנו היה ברור שאנחנו הולכים למצוא שם... רחמנא ליצלן, אך בכל זאת שאבנו תקווה קלושה למצוא שם נפש חיה.

פתאום החלו לרדת טיפות גשם... החלטנו לעלות קודם כל לנקודת הנפילה, ומשם לרדת בסנפלינג ולגשש את עקבות הנפילה. לקחנו את הציוד והתחלנו לעלות בהדרכת עודד בנה של נורית.

הדרך היתה רצופת מכשולים ומחליקה מאוד מכיון שהיו באיזור מפלים שהזרימו מים לכיון השבילים. עם הפנסים העמומים שהיו ברשותינו גיששנו את הדרך בטור עורפי עקב בצד אגודל. טיפסנו על ההרים, משהו כמו שעה וחצי עד שלבסוף הגענו. כל הדרך צעקנו בקולי קולות "נורית תחזיקי מעמד, אנחנו מגיעים לחלץ אותך!"

"כעת, כשראינו את נקודת הנפילה, התחושה שהיתה עמוק בליבותינו צפה וגאתה, במיוחד כשנתווסף לזה עתה גם מימד הזמן. היה זה כבר שעתיים וחצי לפחות לאחר הנפילה. לא היה לנו ספק לקראת מה אנחנו הולכים...

"לפתע, נעמד מולנו עודד ודרש בתוקף שהוא ירד למטה. אך בהעריכי את המצב ניסיתי למנוע זאת ממנו. פחדתי שכאשר יראה את מצבה של אימו, לא יוכל להחזיק מעמד והדבר יפגע בו נפשית. הוא ניסה לשוות לעצמו קור רוח ושיקול דעת, אך אני החזקתי בהתנגדותי התקיפה. הוא פשוט נאבק איתי, והטעים, "אני יוצא יחידה מובחרת בצה"ל, אני חייב לרדת". "אתה לא יורד בשום פנים ואופן!" הבהרתי לו נחרצות. כאשר ראה שאין לו ברירה, נאלץ להיכנע.

לאחר שאיש הסנפלינג כבר החל לרדת, קיבלנו הודעה מיואל קפלין שכאמור נותר בבית חב"ד הודו בקאסול שנמצא צוות הודים מקומיים המכירים היטב את המקום ומתמצאים בכל השטח. קיבלנו הוראה להמתין.

העלנו חזרה את איש הסנפלינג למעלה ונערכנו להמתנה מורטת עצבים. בזמן שהמתנו לבואם של הגששים ההודים, לא היה לנו דבר מיוחד לעשות. כל אחד שלף פתאום איזה סידור או תהילים או מה שהיה לו בכיס, והתחלנו באמירת תהילים ובתפילה לסוף טוב. אני זוכר שיעקב לקח את עודד ואמר לו בוא תחזור תהילים אחרי. הוא ישב וחזר תהילים אחרי יעקב. זה היה מאוד מרגש, כל אחד היה מכונס בתוך עצמו, ואני לפחות בתוכי הרגשתי שהדבר הזה מציל אותה. זה נסך בי כוח ואמונה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב.

כעבור 40 דקות הגיעו ההודים. הם המליצו לרדת למטה ולנסות להיכנס בשביל התחתון וסבך הצמחייה העבותה ולחדור בצל העצים. הסכמנו.

ירדנו למטה. אך הבן, עודד, החליט להשאר לצד אביו ור' דני וינדרבאום. הוא רצה להיות לצד אביו בשעה שחלילה יקבל את הבשורה הקשה. כעת כבר היינו צוות של שבעה חבר'ה. ההודים צעדו בראש עם אלומת אור עמומה, כשאנו מאחוריהם פוסעים בזהירות עקב בצד אגודל ומנסים שלא להחליק בשבילים הצרים והמעוקלים. הם פסעו בעקבות סימנים בקרקע ועל גבי הצמחים המכופפים ועוד סימנים, כשגם עתה, לא הפסקנו לצעוק, "נורית תחזיקי מעמד, אנחנו באים!" – בתקווה שהיא תשמע אותנו."

למרות שנשאנו על שיכמינו את ציוד החילוץ, טיפסנו וירדנו, הקור היה מקפיא עצמות. ולאחר צעידה של כחצי שעה, עצרו לפתע ההודים מלכת. הבחנתי בהם כשהם נטועים על מקומם ומצביעים על משהו מסוים. שפשפתי את עיני, ולפתע ראיתי את האישה שוכבת שם, מוטלת על הקרקע מאחורי הנחל.

"רצתי אליה וצעקתי 'נורית, נורית, תחזיקי מעמד, באנו לחלץ אותך!' כשהיא הסתכלה אלי היא שאלה 'מי אתה?' אמרתי לה, "אל דאגה, אנחנו מבית חב"ד הודו!". מיד לאחר מכן, צרחתי מלוא גרוני כלפי החבר'ה מאחור, חובש! חובש! ואז הם הבינו שמצאנו את האישה. כולם הזדרזו למקום, ובנתיים, גם הבן עודד הגיע מלמטה כשהוא נושא עימו אלונקה טובה יותר (מהאמבולנס שהגיע בנתיים) ממה שסחבנו בידינו עד עתה. התחושה היתה שתפסנו אותה ממש בכוחותיה האחרונים"

נורית עצמה, זוכרת רק חלקים מאוד מסויימים מהאירוע. "רצינו להגיע לאיזה כפר מסתורי הממוקם באמצע ההר" משחזרת נורית את חלקה, "לי ולבעלי היו מקלות הליכה, כדי שנהיה בטוחים עוד יותר, ירד גשם ובני עודד החזיק מטריה, אך אנחנו ויתרנו על זה לטובת המקלות. הירידה לא היתה קשה. בעלי אברהם הלך מקדימה, כשאני אחריו ובני עודד מאחורי. עצרנו רגע לנוח, ואז המשכנו ללכת. פתאום תקעתי את המקל בזוית לא נכונה, איבדתי שליטה והתחלתי להתגלגל לתהום. שמעתי את עודד צועק "אמא'לה! אמא'לה!"
"ראיתי אותה נופלת", מספר עודד. "הייתי מטר וחצי מאחוריה ומיד ניסיתי לרדת קצת בעקבותיה. הסתכלתי בעינים כלות איך היא מתגלגלת במהירות. הייתי בטוח שהנה עוד רגע היא עוצרת, כי הרי לא יכול להיות שהיא תמשיך להתגלגל כך, אבל היא המשיכה...

"ראיתי שהיא מתגלגלת לכל כיוון והגוף שלה נחבט כשהיא נוחתת פעם על הצד ופעם על הגב, פעם למעלה ופעם למטה, ואז היא פשוט נעלמה לי מהעינים ולא יכולתי לראות אותה יותר. ידעתי שאם אמשיך בעקבותיה, גם אני אפול ואבא יישאר לבד. הבנתי שצריך לעלות למצוא את אבא ולחשוב ביחד מה עושים".

בעלה אברהם מספר: "שמעתי את עודד צועק, והסתובבתי אחורה. ראיתי אותה מתגלגלת ועודד מזנק בעקבותיה וצועק אמאל'ה! ואז שניהם נעלמו לי פתאום, ונהיה שקט. באותו רגע, חשבתי שאיבדתי את שניהם... ירדתי קצת, והתפללתי. ופתאום עודד הופיע חזרה".

"אני זוכרת רק את הגלגול הראשון במדרון התלול", חוזרת נורית אל רגעי הנפילה, "לאחר יתר הגלגולים והחבטות העזות, התעוררתי. זכרתי שנפלתי, וערכתי לעצמי 'בדיקת מלאי' על מנת לוודא שכל איבריי במקום. הרגשתי שיש לי בלאגן בפה, והשיניים לא במקומם. בנוסף, היו לי פצעים קשים בכל הגוף, אבל באופן מופלא, פשוט לא הרגשתי כלום.

לאחר כמה רגעים, תיארתי לעצמי שכשיבואו לחלץ אותי, יהיה יותר נוח אם אהיה קרוב לשביל.אך כאשר ניסיתי לעמוד, הבנתי כי זו משימה מידי קשה עבורי ואת זה אינני יכולה לבצע. מתוך מחשבה להקל בחיפושים אחרי, זחלתי לאיטי כשאני דוחפת את גופי רק ברגל אחת. כך זחלתי כמעט 300 מטר! כאמור, לא הרגשתי שום כאב, וזה היה עבורי פלא גדול. התקדמתי, עד שהגעתי לנחל. כאן נעצרתי לכמה רגעים ולא יכולתי להמשיך. פתאום הרגשתי שאינני יכולה לנוע ולהניע איבר, ואז גם החלו הכאבים העזים בצורה יוצאת דופן. ברגע זה איבדתי את ההכרה.

"כעבור זמן, שאינני יכולה לאמוד, פתאום התעוררתי וראיתי אלומת אור המבליחה בעלטה מכיוון גבי. כיון שהייתי עם הראש לכיוון ההפוך לא יכולתי לראותם, אך הנחתי כי באו לחלץ אותי. הצלחתי להסתובב לעברם ולנופף בידי, ואז רץ אלי בחורצי'ק חב"דניק ואמר לי בביטחון: "אל תדאגי, אנחנו מחב"ד הודו, הכל יהיה בסדר ואת תעשי סעודת הודאה גדולה!"... ידעתי שיהיה בסדר".

בהתרגשות גוברת, היא מספרת:

"פתאום קראו לבני עודד, והוא אמר לי: "אמא, אל תדאגי, אנחנו ניסע לארץ והכל יהיה בסדר!" – "בשום אופן לא", אמרתי לו, "אתה תמשיך את הטיול, ואנחנו ניסע לארץ!"...

"לאחר חבישה מנימלית, החובש הקרבי ברק, שנמנה על צוות החילוץ המשיך לשוחח עימה על מנת לשמור על עירנותה. אך למרות זאת, ממה שקרה לאחר השיחה הקצרה עם בנה היא איננה זוכרת מאומה.

שב ומספר יעקב שץ: "זה היה בהחלט מזעזע. היא היתה חבולה ופצועה בכל איבריה. גם שיניה נעקרו מעוצמת החבטות. דם היה מרוח על כל גופה והיא היתה נראית נורא. הנפילות והגלגולים קרעו מעליה את בגדיה החמים והיא נותרה חשופה לקור העז.

"מבחינתי", אומר בנה עודד, "למרות שמצאנו אותה במצב כזה, שהשיניים שלה היו לא במקום, וכל כולה היה מלא דם, אני יכול לומר שהתחושה היתה נפלאה. הרגשתי שפשוט קיבלתי את אמא שלי מחדש. התחושות הקשות היו כאשר לא ידענו מה קורה איתה, כי היה חשש נורא, ועכשיו פשוט הרגשתי שקיבלתי מתנה, כי ידעתי בביטחון שנצא מזה ושנחזור לשגרה. ראיתי שהיא חיה, מה יותר נפלא מזה?!"

ממשיך ומספר יעקב: "כיסינו אותה עם כל השמיכות שהבאנו, ובעדינות מירבית הנחנו אותה על האלונקה, כשבמקביל אנו דואגים לעדכן את ר' דני ואת בעלה שמצאנו אותה, ושהיא חיה וקיימת.

למטה המתין אמבולנס הודי. הירידה הזו שבדרך כלל אורכת כ 10 דקות ארכה לנו הפעם כשעה שלימה. גם בשלב זה היינו זקוקים לסיעתה דשמיא גדולה מאוד. ירדנו בזהירות מירבית בדרך הרת מכשולים ושבילים צרים כאמור, וכל זאת, תוך שאנו מבקשים ממנה לשמור על עירנות מקסימלית.

כאשר בעלה ר' אברהם ור' דני המתינו למטה, אמר לו אברהם: "היא אשת חסד, היא חייבת לחיות!" אחר כך התברר, שאישה זו מסייעת רבות למוסדות צדקה וחסד.

"כשעתיים נסע האמבולנס לבית רפואה", ממשיך לתאר יואב כרמלי, "הדרך עברה בשבילים מסוכנים ולא סלולים ובטלטלות איומות. אך עד שכבר הגיעו לבית רפואה, התברר שזה יותר הולם 'מסגרייה' מבית רפואה..." בבית הרפואה חיממו אותה מעט, ורק למחרת בבוקר, לאחר הפעלת קשרים ענפים, באופן בלתי שגרתי הגיע מסוק שהטיס אותה לבית הרפואה בדלהי.

גם בשכבה בבית הרפואה בדלהי, לא חדלו חסידי חב"ד ושלוחי הרבי מלך המשיח מחב"ד הודו לסייע ולתמוך, והגיעו יום יום לעקוב אחר מצב ולשאול בשלומה. כמובן שגם לא שכחו להביא איתם את הנצרך מבחינת אוכל כשר, יין וחלות לקידוש.

"בני השני, שהיה בדלהי", מספרת נורית, "היה אמור להצטרף אלינו לטיול ביום המחרת לטיול. הוא הגיע לשדה תעופה בשעות הלילה כשבכוונתו להצטרף אלינו בהמשך. לאחר בדיקות הביטחון, הפעיל לרגע את מכשיר הסלולרי שלו ושמע את ההודעות שהשאירו לו קרוביו בארץ. בהודעות, משפחתו ביקשו ממנו ליצור קשר עם הבית. לאחר שהתקשר בבהילות, הוא קיבל עדכון לגבי המצב ונאמר לו שהמצב הקשה, כך שנאלץ לשהות בדלהי. כאשר הגיע למחרת לבית הרפואה, ונכנס לחדרי, הוא ראה אותי במצבי הקשה, ופרץ בבכי חסר מעצורים והתייפח כילד קטן. זה היה מחזה נורא! אני מצידי הייתי במצב שלא יכולתי לזוז, וקצת מעורפלת, אבל מאוד רציתי לומר לו שהכל בסדר..."

לאחר תקופת התאוששות מנימלית של כחודש ימים, נשאו אותה כוחותיה להמשיך לארץ הקודש להמשך הטיפולים.

"לאחר כמה ימים הגיעו פעילי בית חב"ד הודו לזירת הנפילה כדי לראות את הכל באור יום. "אנו עומדים שם ומתבוננים בתנאי המקום", אומרים יעקב ויואב, "ואין לנו כל הסבר הגיוני לזה שהיא נותרה בחיים. כשרואים את הסלעים שם, כשרואים הצוקים בגובה 50 מטר כל אחד, כשמדברים על הקור הגדול הזה שרק ממנו היא יכלה לנפוח את נשמתה חלילה, אין הגדרה יותר הולמת את האירוע מאשר פשוט נס גדול!

היום, כשהיא מדברת על הסיוע של חב"ד בהודו, היא לא חוסכת במילים חמות:

"הם גדולים מהחיים! העשייה שלהם פשוט מופלאה. הם פשוט מדהימים. כולם נחמדים ומקסימים, פשוט אין לי מילים. במקרה שלי הם היו יוצאים מן הכלל. מה אני יכולה להגיד, חב"ד ממש מחזיקים את היהדות! גם בדלהי הם היו דואגים להביא לנו עוגות, יין וחלות. גם בארץ הם לא שכחו, והגיעו לבקר אותי. כאשר שמענו על מה שקרה בבית חב"ד הודו בומביי עם השלוחים, יחד עם כל ישראל כאבנו היה גדול!"

לפני מספר חודשים, נסעו שוב בני משפחת פוקס להודו. הם באו לראות את זירת הנפילה ולהכיר מקרוב את הצוקים שבהם היא נפלה. היה זה כמן סגירת מעגל. "רק באותו רגע", אומרת נורית, "הבנתי את גודלו של הנס. מבחינתי, חשבתי שהנפילה לא היתה כל כך רצינית. רק כשראיתי את המקום, פתאום 'תפסתי' את עוצמת הנס. לא להאמין, אבל היה מרגש מאוד למצוא את שאריות הבגדים שלי שנקרעו וכמו גם את המקל טיולים שלי..."

"חשוב לציין את המסירות נפש של הישראלים שם", מדגיש יואב כרמלי, "אני יכול לומר בפירוש שהם היו מוכנים 'לקפוץ ראש' לצוק על מנת להציל אישה שהם לא יודעים מי היא, אף פעם לא ראו אותה, ורק יודעים שקוראים לה נורית. אין דבר כזה בכל העולם!"

גם עודד מצטרף לדעתו: "אינני חושב שיש איזשהו עם כזה בכל העולם! הדבר הזה, שאנשים מבית חב"ד הודו מיד מתגייסים לעזור לך במסירות נפש, כמו גם אנשים שהיו מוכנים לרדת בחבלים תוך סיכון חיים. וזה המשיך גם בבית רפואה בדלהי, שהחבר'ה של חב"ד הודו הגיעו והביאו כל מה שהיו צריכים וביקרו אותנו. זה דבר נפלא."

עודד חזר לארץ, אך הבתי חב"ד הודו והפעילות המבורכת שלהם יצרו אצלו סקרנות לגבי תורת חסידות חב"ד והוא החליט לקבוע שיעור תניא עם אחד מפעילי בית חב"ד קטמון בירושלים.

ב"ה שזכינו וראש בני ישראל שבדורינו, הרבי מלך המשיח באהבת ישראל הגדולה שלו שולח את השלוחים היקרים בעלי מסירות נפש, לפינות הכי נידחות, על מנת להצית את הניצוץ החבוי בלב כל יהודי, וכן 'לדאוג לרווחתם של בני ישראל, וקודם כל בגשמיות כפשוטה' ומשליכים חייהם מנגד למען בני ישראל.

כיום, לאחר שיקומה של נורית בארץ, היא חזרה לנהל את עסקיה ביתר שאת ויתר עוז, תוך שמאמר חז"ל הנצחי, חדור עמוק בליבה, וטבוע עמוק בנשמתה: "צדקה תציל ממוות!"

כעת, נותר לנו רק לצפות לקיום הייעוד השני "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה על ידי הרבי מלך המשיח!"

 
Bookmark and Share



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים