פרשת חיי שרה


 

"ויאמר, עבד אברהם אנוכי... וישביעני אדוני... אל בית אבי תלך ולקחת אשה לבני", ואבוא היום אל עין" (כד', לד' – מב').

מפרש רש"י: "ואבוא היום – מכאן שקפצה לו הארץ". כלומר: נס אירע לאליעזר עבד אברהם, והוא עשה דרך של 17 יום – ביום אחד, ב"קפיצת הארץ".

יש לשאול: מה היה הצורך בנס מיוחד זה, ועוד – מדוע סיפר זאת אליעזר?

במדרש נאמר, שרבקה, בהיותה בבית בתואל אביה, הייתה "כשושנה בין החוחים". מחד גיסא, זקוקה השושנה להגנתם של החוחים הקוצניים, ומאידך גיסא, בזכות השושנה מטפח הגנן את כל השטח, ומתוך כך זוכים גם החוחים לקבל יחס והשקיה מיוחדים, כך שהם שואבים את חיותם בזכות השושנה.

בשעה שרבקה הגיעה לגיל שלוש שנים ויום אחד, והפכה להיות ראויה להינשא ליצחק, הרגיש אברהם מיד בדבר, בעיניו הרוחניות. הוא קרא מיד לעבדו אליעזר וציוהו "אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק". כל עוד לא הגיעה לגיל נישואין הרי היא ברשותם של ה"חוחים", ואין בכוחו של אברהם לעשות שום פעולה כדי להוציאה משם, אפילו לא פעולה התחלתית, כמו לשלוח שליח. אך ביום בו הגיעה לגיל המתאים, פקעה שליטתם של ה"חוחים" עליה, ואברהם נחלץ להוציאה מרשותם תיכף ומיד.

לכן גם אירע הנס שאליעזר הגיע אליה בו ביום – כדי שלא להפסיד אף רגע. זו גם הסיבה לכך שאליעזר סיפר לבני משפחתה על קפיצת הדרך שאירעה לו: הוא ידע שלבן ובתואל יבקשו לעכב את עזיבתה של רבקה, שהרי היא השושנה המפארת את המשפחה, לכן הוא הוסיף ואמר להם: "ואבוא היום!" כאומר: עליכם לדעת שכל רגע יקר ואין אפשרות להתמהמה, וההוכחה לכך, שהרי אירע לי נס של קפיצת הדרך: "היום יצאתי והיום באתי".

והנה, מעשה אבות – סימן לבנים:

כשם שגאולת רבקה מבין ה"חוחים", הייתה ברגע אחד וקצר – כאשר אך נהייתה ראויה לנישואין, נלקחה מיד להיות כלתו של יצחק – כן בגאולת עם ישראל: אלוקים ימהר להביא את הגאולה, כדי שלא נשאר אף רגע מיותר בגלות.