מניין בני ישראל
"שאו את ראש עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם..." (א', ב')
פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות. מובן שהעניינים המדוברים בפרשה זו מהווים הכנה לקראת מתן תורה.
בפרשת במדבר מדובר בעיקר על אודות מנין בני ישראל, שבגללו נקרא כל חומש במדבר בשם "חומש הפיקודים".
מהו עיניינו של מנין?
מוסבר במדרש שהסיבה למנין בני ישראל היא חשיבתם: "נמשלו ישראל כערימה של חיטים. מה החיטים הללו נכנסות לאוצר במנין (שהאדם מונה אותן אחת אחת), כך אמר הקדוש ברוך הוא שיהיו ישראל נמנים בכל שעה".
החיטה חשובה ויקרה לבעליה, לכן בעל החיטה מונה את סחורתו, כדי לדעת בדיוק כמה חיטים יש לו. אולם ה' אינו זקוק למנין, הוא יודע מה מהספר המדויק של בני ישראל גם ללא מנייתם. אם כן, לשם מה מצוה ה' למנות את ישראל?
ההלכה קובעת כי "דבר שבמנין אינו בטל". ספירת בני ישראל גורמת להם להיות דבר שבמנין לא בטל. עם ישראל מוקף באומות העולם, "ככבשה בין שבעים זאבים", והוא עלול חלילה להיאבד ולהתבטל בין האומות. לכן מצווה הקדוש ברוך הוא לספור את עם ישראל, לעשותו לדבר שבמנין כדי שלא יתבטל.
המנין בא לבטא את חשיבותם של ישראל על ידי פעולה שגם העולם הגשמי רואה אותה וחש בה.
החידוש במתן תורה הוא החיבור בין העליונים לתחתונים, בין הרוחניות לגשמיות.
המצוות שקויימו לפני מתן תורה על חפצים גשמיים, החפצים לא קבלו קדושה. לדוגמא: אם אברהם אבינו הניח תפילין מעור של בהמה, הוא יכל לזרוק אותם לאשפה לאחר השימוש, עור הבהמה לא קיבל את הקדושה. רק במתן תורה ניתן הכח לעם ישראל להפוך את העולם הגשמי לקדוש. ולכן מאז מתן תורה כל דבר שמקיימים בו מצוה צריך לנהוג בו בקדושה כגון: תפילין, לולב וכו'.
זה הקשר בין הפרשה לחג השבועות – חג מתן תורה, שעל ידי המנין יש לבני ישראל חשיבות וכח להפוך את העולם לקדושה, שזו התכלית של מתן תורה.
