עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> דברים >> פרשת כי - תצא >> מלחמת מצווה
 

מלחמת מצווה
 

 

פרשתנו נפתחת בדבריו של משה רבינו אל בני ישראל:
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"[1] – ומפרש רש"י: "כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר",
כדי להבין מהי הכוונה המלאה והשלימה בדברים אלה של משה רבינו לישראל - עלינו לדעת תחילה שעל פי התורה ישנם שני סוגים של מלחמה:
א. 'מלחמת מצווה' – מלחמה זו היא על פי ציווי התורה, הציווי לכבוש את ארץ כנען, שהייתה תחילה תחת השליטה של שבעת העמים[2] שהיו בה, ולהפוך אותה להיות ארץ ישראל, ארץ הקודש – ארץ ששייכת לבני ישראל [וכן המלחמה כנגד עם העמלק, שיצא למלחמה מול ישראל עוד כשהיו במדבר סיני].
ובלשונו של הרמב"ם: "מלחמת המצווה היא המלחמה כנגד שבעת העמים שבארץ כנען, כנגד עמלק וכנגד כל צר שבא להילחם בישראל"[3],
ב. 'מלחמת רשות' – מלחמה זו אינה נעשית על פי ציווי התורה, אלא 'ברשות' – וזאת כדי להרחיב את גבול הקדושה גם אל מחוץ לארץ ישראל, גם למקומות בעולם ששייכים לגויים,
ובלשונו של הרמב"ם: "מלחמת הרשות היא המלחמה כנגד שאר העמים, כדי להרחיב את גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ובשמעו של מלך ישראל"[4],
ובקשר לכך צריך להבין:
היציאה ל-'מלחמת מצווה', לכבוש את ארץ כנען ולהפוך אותה להיות ארץ ישראל , היא ברורה ומובנת – שהרי זהו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שנתן את ארץ ישראל לבני ישראל, ולכן ממילא בני ישראל הולכים לכבוש את הארץ ששייכת להם – על פי ציוויו של הקדוש ברוך הוא בתורה!
אמנם אומות העולם יכולות לטעון מצידן: "גנבים אתם, שגנבתם את הארץ של שבעת העמים"[5] – אך על פי הנאמר לעיל המענה על כך הוא פשוט: "כל הארץ היא של הקדוש ברוך הוא, הוא זה אשר ברא את ארץ ישראל, וברצונו הוא נתן אותה בתחילה לשבעת העמים, ולאחר מכן, ברצונו הוא נטל אותה מהם ונתן אותה לנו"[6].
אך היציאה ל-'מלחמת הרשות' לכאורה אינה מובנת, שהרי את שאר ארצות העולם נתן הקדוש ברוך הוא לגויים ולא לישראל – ואם כן, כיצד יתכן שבני ישראל יצאו למלחמה עם הגויים כדי לכבוש ארצות נוספות?!
הרי על כך יכולים לטעון הגויים "גנבים אתם!", כנזכר לעיל...
ועוד צריך להבין לגבי 'מלחמת הרשות': הרי "התורה היא נצחית"[7] – כלומר, כל הציווים שמצווה התורה הם נצחיים לכל היהודים בכל הזמנים ובכל המקומות,
אך 'מלחמת הרשות' הרי אינה שייכת, אינה קיימת, בזמן הזה - כאשר עם ישראל לא יושב לבטח בארצו ואינו מונהג בגלוי על ידי מלך[8],
ואם כן, צריך להבין מהי ההוראה הנצחית, בכל הזמנים ובכל המקומות, לעבודת ה' של בני ישראל מעניין זה של מלחמת הרשות?!
הביאור - על פי פנימיות העניינים
ובכן, ידוע הכלל ש-"התורה מדברת בתחתונים אך מתכוונת לעליונים"[9] – כלומר, התורה היא הרי מלשון 'הוראה'[10], התורה מורה לאדם את הדרך להגיע אל הרוחניות והאלוקות, אל הקדוש ברוך הוא,
ועניין ההוראה שבתורה, 'עליונים', נמצא בכל הסיפורים וההוראות שבה, גם אלה שמדברים על ענייני העולם הזה, 'תחתונים', ובענייננו - מלחמות ישראל בעולם, וכפי שנראה להלן.
למעשה גם באדם עצמו קיים עניין זה של מלחמה – והיא המלחמה של הנשמה מול הרצונות של הגוף ונטיותיו  הטבעיות, וביתר פירוט:
הנשמה שביהודי היא "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל ממש'[11], ולכן היא "בטבעה תמיד שואפת לשוב ולהתאחד עם מקור החיים שלה, עם הקדוש ברוך הוא"[12] ולמלא את רצונו – להפוך את העולם להיות מקום ראוי לגילוי השכינה בו,
וכפי שהיה לפני חטאו של אדם הראשון - כאשר השכינה, היא האור האלוקי שמהווה כל נברא ונברא בכל רגע ורגע מחדש, האירה בכל העולם כולו, כך שראו בגלוי כיצד העולם כולו מאוחד עם מקור החיים שלו, עם הקדוש ברוך הוא – אלא שאז חטא האדם הראשון, ובחטאו הוא גרם לסילוק השכינה,
וכל זאת על ידי קיום התורה והמצוות – וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בספר התניא ש-"על ידי קיום המצוות היהודי מביא לגילוי אור אין סוף ברוך הוא, אור השכינה, בעולם"[13] – ועד שלבסוף, בימות המשיח, העולם יתוקן כולו, ושוב יאיר בו אור השכינה – ועוד בדרגה גבוהה יותר מלפני חטאו של אדם הראשון.
זהו אם כן רצונה של הנשמה.
אך לעומת זאת הרי שהנטיות הטבעיות והרצונות של הגוף הם, כמובן, להימשך אחרי התאוות והעניינים של העולם הזה – גם אם על ידי כך יחוש האדם מנותק ממקור החיים שלו, מהקדוש ברוך הוא, ויהפוך להיות [בהרגשתו] מציאות נפרדת בפני עצמו,
וזוהי עבודתו של היהודי לצאת למלחמה, להתגבר על הנטיות הטבעיות שלו ולכבוש אותן כך שלא יפריעו לעבודת ה' שלו – ועוד יותר מכך, להפוך את הרצונות והנטיות הטבעיות של הגוף, כך שבמקום להימשך אל ענייני העולם הזה גם הם עצמם ימשכו אל האלוקות - וכמו שעל הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"[14] אמרו חז"ל: "בכל לבבך – בשני יצריך"[15],
והנה, במלחמה זו של היהודי מול גופו ישנם גם כן שני סוגי המלחמה הנזכרים לעיל, 'מלחמת מצווה' ו-'מלחמת רשות':
'מלחמת מצווה' היא המלחמה מול כל ענייני העולם על פי הציוויים המוגדרים של התורה – כלומר, על פי ההוראות של התורה כיצד להפוך את הגשמיות של העולם, והחל מגופו הגשמי של היהודי עצמו, לקדושה,
כך שבענייני העולם של היהודי יאיר בגלוי האיחוד שלהם עם הקדוש ברוך הוא, וכמו שאומר הכתוב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"[16] ו-"כל מעשיך יהיו לשם שמים"[17] - שהיהודי יהיה מאוחד עם הקדוש ברוך הוא גם כאשר הוא עוסק בענייני העולם - אך כל זאת, כאמור, רק באופן המוכרח על פי הציוויים המפורשים של התורה.
והמשמעות של 'מלחמת רשות' היא מלחמה מעבר לגדרי הציוויים המפורשים של התורה – כאשר היהודי אינו מסתפק אך ורק בכך שהוא הופך לקדושה את ענייני העולם שעליהם הוא נצטווה במפורש,
אלא עוד גם זאת שהוא מרחיב ומרבה את עבודת ה' שלו גם לתחומים בחייו שעליהם הוא לא נצטווה באופן מפורש – וכמו שאומר הכתוב במקום אחר "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"[18] ומפרש רש"י: "קדושים תהיו - קדש את עצמך גם במותר לך"[19],
וכמבואר בספר התניא[20] שכאשר האדם אוכל בשר משובח של שור ושותה יין מבושם - אך זאת לא לצורך תאוות גופו, אלא דווקא להיפך, כדי שדעתו תהיה מיושבת ללמוד את התורה וכדי שיהיה לו די כח לעבודת ה' – הרי שאכילה ושתיה אלו הן חלק מעבודת ה', חלק מקיום המצווה!
וכך לגבי כל שאר ענייני העולם המותרים ליהודי – כאשר היהודי יוצא עליהם ל-'מלחמת הרשות' ומשתמש בהם לצורך עבודת ה', הרי שעל ידי כך הוא מעלה אותם הקדושה - ומאיר בהם את אור השכינה!
ועל ידי מלחמה זו נוספת למעשה שלימות לגבי 'מלחמת המצווה' [שעליה מצווה התורה במפורש] – שהרי על ידי כך היהודי כובש תחומים נוספים בחייו והופך אותם לקדושה.
אמנם התורה לא מצווה באופן מפורש על היהודי להפוך תחומים נוספים אלה לקדושה – אך זאת לא מכיוון שהתורה אינה רוצה שהיהודי יעשה זאת, אלא מכיוון שהתורה משאירה את העבודה בתחומים אלה 'לרשות' היהודי, לבחירתו החופשית – כך שהעבודה בתחומים אלה תהיה בכח עצמו.
כיבוש ארצות הגויים
ומכאן הביאור לשאלה הנזכרת לעיל – כיצד יתכן שהתורה מאפשרת לצאת ל-'מלחמת הרשות' ולכבוש את ארצות הגויים שמחוץ לארץ ישראל,
ובכן, כאמור לעיל, הקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם כולו יתוקן ושיאיר בו אור השכינה – ולצורך כך על ישראל לכבוש עוד ועוד מארצות העולם, ולהנהיג את העולם כולו בצדק וביושר, המבוססים על האמונה בא-ל אחד, וכנזכר לעיל בדברי הרמב"ם: "מלחמת הרשות היא המלחמה כנגד שאר העמים, כדי להרחיב את גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ובשמעו של מלך ישראל"[21],
ועד שלבסוף, כאשר יאיר אור אין סוף, אור השכינה, בכל העולם כולו יבואו אומות העולם ויאמרו לישראל: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ [-אתם] וְנֵלְכָה [-גם אנו] בְּאוֹר ה' " – מכיוון שסדר הבריאה שאותו קבע הקדוש ברוך הוא הוא שבתחילה האור האלוקי עובר אל העולם דרך צדיק ונשיא הדור, הוא ראש בני ישראל שבדור [וכמו שאומר הכתוב: "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם"[22]], ממנו אל כל בני ישראל – ומהם אל שאר אומות העולם, כך שלמעשה אומות העולם אינן יכולות להגיע אל האור האלוקי מבלעדי ישראל.
וזהו החידוש שמחדשת פרשה שלימה בתורה, פרשת 'תצא' - "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ":
– שאף על פי ש-"במלחמת הרשות הכתוב מדבר"[23], הרי שזו מלחמה על פי תורה: "הכתוב              [-התורה] מדבר" – כלומר, זוהי התורה עצמה שמדברת על 'מלחמת הרשות' ונותנת ליהודי את הזכות והאפשרות לצאת למלחמה לכבוש עוד ועוד מארצות הגויים,
ועל ידי מלחמה זו נוספת שלימות גם לגבי 'מלחמת המצווה', שעליה התורה מצווה במפורש – מכיוון שעל ידי 'מלחמת רשות' ארצות שלימות שמצד עצמן נראות כמציאות נפרדת העומדת בפני עצמה ומנותקת ממקור החיים שלה הופכות להיות מקום ראוי לגילוי השכינה בו,
אמנם התורה לא מצווה במפורש לכבוש ארצות אלה – אך זאת לא מכיוון שהתורה לא רוצה בכך, אלא מכיוון שהתורה משאירה את הכיבוש של ארצות אלה והפיכתן לקדושה ל-'רשות' היהודי ולבחירתו החופשית, כך שיעסוק בכך בכח עצמו!
ויהי רצון אם כן, שנראה כל זאת במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו – ואז יראו כולם, גם אומות העולם [על ידי ישראל, כנזכר לעיל] כיצד כל העולם כולו מאוחד עם מקור החיים שלו, עם הקדוש ברוך הוא - וכמו שאומר הכתוב: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה', וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר"[24] – כולם יראו כיצד כל העולם נברא בכל רגע ורגע מחדש מעשרת המאמרות שאמר הבורא בבריאת העולם - 'פִּי ה' דִּבֵּר'! 
 
כל זאת בקרוב ממש ממש ממש!
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, שיחת שבת פרשת תצא, י"א אלול ה'תש"נ שנים לבריאת העולם. עריכה: ר' רועי כץ, י' אלול ה'תש"ס]
 

[1] ספר דברים, פרק כא פסוק י.
[2] שבעת העמים הם: הכנעני, החיתי, החיווי, האמורי, הפריזי, היבוסי והגרגשי.
[3] 'יד החזקה', הלכות מלכים ראש פרק ה. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[4] 'יד החזקה', הלכות מלכים ראש פרק ה. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[5] פרוש רש"י על ספר בראשית, פרק א פסוק א. ועוד.
[6] המשך דברי רש"י.
[7] ספר התניא, ראש פרק יז. ועוד
[8] 'יד החזקה', הלכות מלכים ראש פרק ה. ולהעיר, בגלוי עם ישראל אינו מונהג על ידי מלך, אך מלך מזרעו של דוד המלך תמיד קים בכל דור ודור, וכפי שנתבאר בשיחה האחרונה.
[9] ספר שני לוחות הברית..
[10] ראה פירוש רד"ק לספר תהילים, פרק יט פסוק ח. ועוד.
[11] ראה ספר התניא, ראש פרק ב. ביטוי זה הוא על דרך לשון הפסוק: "חֵלֶק אֱ-לוֹהַּ מִמָּעַל [ספר איוב, פרק לא פסוק ב]", ואדמו"ר הזקן מוסיף לפסוק זה את המילה 'ממש' כדי להדגיש את הפירוש הפשוט של מילים אלה, להדגיש שנשמתו של היהודי היא אכן חלק א-לוה ממעל – כלומר, שאין הדברים אמורים בדרך של הגזמה, חס ושלום. שכן לעיתים התורה מדברת בלשון של הגזמה, ולדוגמא: 'עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם [ספר דברים, פרק א פסוק כח]' – שבוודאי אין הכוונה שהערים הגדולות הן אכן בשמים ממש, אלא שהדברים אמורים בדרך של הגזמה.
[12] ראה ספר התניא, פרק יט.
[13] ראה ספר התניא, ראש פרק ל"ז.
[14] ספר דברים, פרק ו פסוק ה
[15] פירוש רש"י על הפסוק.
[16] ספר משלי, פרק ג פסוק ו.
[17] משנה, מסכת אבות פרק ב משנה יב.
[18] ספר ויקרא, פרק יט פסוק א: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל כָּלעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"
[19] פרוש רש"י על הפסוק.
[20] ספר התניא, חלק א פרק ז.
[21] 'יד החזקה', הלכות מלכים ראש פרק ה. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[22] ספר משלי, פרק י.
[23] דברי רש"י הנזכרים בתחילה.
[24] ספר ישעיהו, פרק מ.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים