עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> במדבר >> פרשת קורח >> מחלוקת קורח
 



 
מחלוקתו של קֹרח על משה ואהרן
 
 

קורח ואנשיו לפני משה ואהרון/ציירה: אהובה קליין©

פרשתנו עוסקת במחלוקתו של קרח וכל עדתו על משה ואהרון:
 
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. 
 
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם - רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְ-ה-וָ-ה. 
 
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו.
 
וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְ-ה-וָ-ה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. 
 
זֹאת עֲשׂוּ  קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.
 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח – שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי, הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְ-ה-וָ-ה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְ-ה-וָ-ה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו.
 
 וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה – הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ"[1]
 
השאלה על מחלוקתו של קֹרח
 
בספר 'סדר הדורות'[2] נאמר שמחלוקתו של קורח הייתה לאחר פרשת המרגלים[3] [עליה קראנו בשבוע שעבר, בפרשת 'שלח'],
 
וכך גם מובן מטענתם החצופה של דתן ואבירם על משה, שהוא העלה אותם מארץ מצרים כדי למות במדבר ומבלי להיכנס לארץ כנען: "הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ [-ממצרים] לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר... אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ [-ארץ כנען] הֲבִיאֹתָנוּ..." – שמטענה זו מובן שמחלוקת קרח וכל עדתו הייתה לאחר חטא המרגלים, שעליו העונש מאת ה' היה: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם... בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ"[4],
 
ואם כן צריך להבין, מדוע המתין קרח עם מחלוקתו עד לאחר מעשה המרגלים?


הרי הדברים שעליהם מתרעם קרח במחלוקתו – העובדה שהכהונה בעם ישראל ניתנה לבני אהרן בלבד ואילו אהרן עצמו  הוא כהן גדול – נקבעו כבר זמן רב לפני כן...
 
[חטא המרגלים הסתיים ב-ט' באב, ולאחריו, כאמור, הגיעה מחלוקתו של קרח,
 
אך הציווי של הקב"ה ליטול את העבודה במשכן ה' [ולאחר מכן בבית המקדש] מהבכורים בעם ישראל ולהעבירה לאהרן ולבניו הייתה עוד כבר במתן תורה[5] ב-ו' בסיוון - כלומר, יותר משנה לפני מחלוקת קרח!,
 
ותחלתה בפועל של הכהונה הגדולה של אהרן הייתה ב-א' בניסן[6] [שמונה ימים לאחר הקמת המשכן ב-כ"ג באדר] – כלומר, יותר מארבעה חודשים לפני מחלוקת קרח! ]
 
המפתח להבנה – הבנת טעותם של המרגלים
 
כדי להבין נקודה זו, מדוע חיכה קרח עם מחלוקתו עד לאחר מעשה המרגלים, עלינו להבין תחילה את טענתם וטעותם של המרגלים:
 
המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה לפני כל העם כאשר הם חזרו ממסע הריגול שלהם בארץ כנען מכיוון שהם טענו שעם ישראל צריך להישאר מובדל מן העולם - כלומר, להישאר במדבר ולהמשיך להיות דבוקים בקב"ה ובהנהגתו הניסית עם בני ישראל [המן שהיה יורד לכל אחד ואחד מהם ללא עבודה, המים מבארה של מרים , ענני הכבוד וכו' וכו'] – וזאת על ידי לימוד התורה,
 
ולא להכנס ולהתיישב בארץ כנען, ועל ידי כך להיות כפופים [לטענתם] להנהגה הטבעית של העולם,
 
אך על כך השיב להם משה רבנו כי העיקר והתכלית של לימוד התורה הוא להביא לידי קיום המצוות בגשמיות העולם ובתוך הנהגתו הטבעית - ולא להישאר מנותקים ומובדלים מההנהגה הטבעית של העולם.
 
תורה ומצוות
 
ונעמוד כעת על ההבדל שבין התורה למצוות:
 
ובכן – בתורה, שעניינה הוא הרי הבנה והשגה בכלי השכל של האדם, ישנן דרגות שונות – לאדם זה יש הבנה והשגה גבוהה יותר ולאדם זה פחותה יותר,
 
אך לעומת זאת הרי שבמעשה קיום המצוות שווים כל בני ישראל – מעשה הנחת התפילין שקיים משה רבינו היה שווה בדיוק למעשה הנחת התפילין שמקיים אדם פשוט,
 
אמנם נכון וברור מאליו הוא הדבר שישנם הבדלים עצומים בכוונות הלב שמתלוות אל מעשה קיום המצוות – אך עדיין המעשה עצמו של קיום המצוות שווה בין כל בני ישראל.
 
הטעם למחלוקתו של קרח
 
וכעת ניתן להבין מדוע המתין קרח עם מחלוקתו על משה ואהרן עד לאחר חטא המרגלים:
 
קרח הרי ידע שבכל הנוגע ללימוד התורה משה רבינו ואהרן הכהן הם הנעלים ביותר מכל עם ישראל – שהרי משה קיבל את התורה מהקב"ה בכבודו ובעצמו בהר סיני, ולאחר מכן הוא לימד


בראש ובראשונה את אהרן אחיו, ולאחר מכן את בני אהרן, את הזקנים, ורק לבסוף את כל שאר העם[7],
 
ולכן טענתו של קרח על משה ואהרן: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְ-ה-וָ-ה" לא הייתה לגבי לימוד התורה – אלא לגבי מעשה קיום המצוות, שבעניין זה הרי שווים כל ישראל,
 
וביתר ביאור:
 
לאחר שהמרגלים, כדלעיל, ביקשו להתמסר אך ורק לעבודה רוחנית - להישאר במדבר ולהסתגר מן העולם,
 
ולאחר שמשה רבינו השיב להם, בשם הקב"ה, שהעיקר ותכלית הכל היא להיכנס לארץ הקודש ולקיים בה מצוות בגשמיות העולם - ועד כדי כך שלשם כך כדאי לנטוש את המדבר בו קיימת הסתגרות והבדלות מענייני העולם וניתן להשיג בו דרגות רוחניות נעלות ביותר,
 
ובכן, דווקא לאחר דברים אלה יצא קרח במחלוקתו – וטעמו עמו:
 
אם, כדברי משה עצמו, העיקר והתכלית הוא לא לימוד התורה לכשעצמה, שבכך משה ואהרן אכן נעלים מכל העם, אלא דווקא קיום המצוות בגשמיות העולם, ובכך הרי שווים כל בני ישראל -  אזי מהי למעשה גדולתם של משה ואהרן על פני שאר העם?
 
 ואם כן: "ּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְ-ה-וָ-ה"!
 
קושיה נוספת והמענה עליה
 
על ידי דברים אלה הנ"ל ניתן להבין את הפתרון לקושיה נוספת:
 
כיצד למעשה יכול היה קרח ביחד עם "חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה" לטעון כלפי משה ואהרן "מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" על "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה" – בעוד אשר הם בעצמם "נְשִׂיאֵי עֵדָה", ובעוד שכל שבט לוי [שבטו של קרח] נעלה מכל השבטים,
 
והרי בוודאי שהכוונה בטענותיהם של קרח ועדתו לא הייתה שגם הם עצמם יוותרו על מעלתם העצמית [שהם "נְשִׂיאֵי עֵדָה", ושקרח אף בה משבט לוי] – שהרי אדרבה, הם אף ביקשו לעצמם גם את דרגת הכהונה, וכפי שמובן ממענהו של משה אליהם: "וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה",
 
ואם כן – מהו ההגיון בטענתם של קרח ועדתו, מצד אחד הם דורשים ממשה ואהרן לבטל את התנשאותם הם, אך מצד שני לא רק שהם אינם מבטלים את התנשאותם שלהם אלא עוד גם זאת שהם מבקשים להוסיף להם את דרגת הכהונה...
 
לאור זאת מוכרחים אנו לומר שהכוונה של קרח ועדתו לא הייתה לבטל את ההתנשאות בעם ישראל לחלוטין, אלא אך ורק לבטל את סוג ההתנשאות של משה רבינו – שזוהי התנשאות של מלך[8] ,
 
וביתר פירוט – קרח ועדתו טענו שאמנם ישנם חילוקי דרגות בין בני ישראל, ומובן מאליו שבעלי הדרגות הגבוהות יכולים וצריכים להיות להיות נשיאים על בעלי הדרגות הנחותות יותר,
 
אבל מכיוון שבסופו של דבר "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה" הרי שמובן שיש יחס וערך כלשהו בין הדרגות השונות - וזאת מכיוון שההבדל בין הדרגות השונות מתבטא אך ורק בהשגות
 

רוחניות ובכוונת המצוות וכו', שכל זה הרי טפל לעומת קיום המצוות עצמן, שהן העיקר [וכפי שאמר זאת משה בעצמו],
 
ומכיוון שבעניין העיקרי, קיום המצוות, כל בני ישראל שווים הרי שאין מקום לכך שמשה רבינו יהיה מלך,
 
וזאת מכיוון שהתנשאותו של מלך ישראל לגבי העם היא התנשאות שלא בערך - כלומר, שאין כל ערך ויחס בין דרגתו העליונה של מלך ישראל לגבי דרגתו של אדם מהעם, ואפילו אם זהו אדם בעל דרגה גבוה ביחס אל העם,
 
[ועל דרך זה הוא גם לגבי אהרן, שהיה כהן גדול - גם התנשאותו שלו היא שלא בערך כלל לגבי שאר העם]
 
ביאור נוסף בטענתם של קרח ועדתו
 
ועוד טענו קרח ועדתו לגבי משה:
 
הקשר שבין אנשי המדינה לבין המלך נוגע לכל מציאותם של אנשי המדינה – כלומר, לא רק שאנשי המדינה מקבלים מהמלך עניינים הקשורים למלוכה, אלא שכל מציאותם משועבדת למלך,
 
[וזאת בשונה, לדוגמא, מהקשר שבין רב לתלמיד – שהתלמיד קשור אל רבו רק באותם ענייני תורה שהוא צריך לקבל ממנו]
 
וכך היה גם אצל משה רבינו, שעל ידי התנשאותו להיות מלך ישראל קיבלו כל בני ישראל לא רק השגות נעלות בתורה וכדומה, אלא גם את כל ענייניהם, ועד לעניינים הפשוטים ביותר,
 
[וכך הוא גם לגבי ה-'התפשטות של משה בכל דור ודור' – כלומר, לגבי נשיא הדור שבהם מלובשת נשמתו של משה רבינו,
 
כל אנשי הדור צריכים לקבל את השפעתם החיים שלהם, בכל פרטי ענייניהם, מנשיא הדור]
 
וגם על כך טען קרח, הרי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה" – ולכן, מדוע גם את העניינים הפשוטים, שאינם שייכים להשגת התורה, עניינים שבהם כל בני ישראל שווים  בדרגתם זה אל זה, צריכים בני ישראל לקבל מהקב"ה דווקא על ידי משה.
 
תשובתו של משה ופירושו של רש"י על כך
 
ועל כל זאת השיב להם משה רבינו: "בֹּקֶר, וְיֹדַע יְ-ה-וָ-ה אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו"
 
ומפרש זאת רש"י ואומר שהכוונה בדברי משה אלה היא שבבוקר יום המחרת הקב"ה יודיע 'אֶת אֲשֶׁר לוֹ' – כלומר, מי הוא זה הנבחר על ידו לעבוד במשכן את עבודת הלויים, ו-'אֶת הַקָּדוֹשׁ' – כלומר, מי הוא זה הנבחר על ידו לעבוד את עבודת הכוהנים במשכן ה', ועל ידי זאת כולם יראו שמשה לא בודה את הדברים מלבו, אלא שזהו דבר ה'.
 
ורש"י מוסיף ומביא שני טעמים לתשובתו זו של משה:
 
  1. כדי שיוכלו בינתיים קרח וכל עדתו לחזור בתשובה על המחלוקת שהם מעוררים,
 
  1. להראות באופן ברור שכשם שאיש אינו יכול לטשטש את הגבולות שיצר הקב"ה בין הערב לבין הבוקר, כך איש לא יוכל לבטל את העובדה שזהו הקב"ה אשר בחר באהרן ובזרעו עד עולם לעבודת הכהונה.
 
אך שני טעמים אלה דורשים ביאור:

לגבי הטעם הראשון אינו מובן מדוע יש להמתין לילה שלם עד הבוקר כדי שקרח ועדתו יעשו תשובה, שהרי ניתן לעשות תשובה "בשעה אחת וברגע אחד" - ואם הם אינם מתעוררים לתשובה ברגע אחד, הרי אין ערובה שאפילו לילה שלם יספיק להם לכך, ואין לדבר סוף...
 
וכמו כן לגבי הטעם השני – הרי מספיק היה לחכות עד שייגמר היום ויבוא הלילה – והרי גם במקרה זה נראים לעין כל הגבולות הברורים שבין הערב והבוקר...
 
ועוד גם זאת – הרי סוף כל סוף לא מובן מתוך דברי משה מהו המענה שלו לקושיה שהעלה קרח 'מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ' על 'כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים'?!
 
ביאור דברי משה רבנו בפנימיות העניינים
 
התשובה לכל זאת נעוצה בכך שרצון העליון, רצונו של הקב"ה, אינו מסתכם אך ורק בקיום מעשה המצוות גרידא, אלא נמשך גם לכוונת המצוות – כלומר, זהו רצונו של הקב"ה שלמעשה המצוות עצמן תתלווה כוונה, כוונת הלב של האדם המקיים את המצווה,
 
וכך השיב משה רבינו לקרח ולכל עדתו:
 
הן אמת ונכון הדבר שמעשה המצוות הוא העיקר, ומבחינת מעשה המצוות כל בני ישראל שווים – אבל קיום המצוות צריך להיות באופן של 'בֹּקֶר' – שהמצוות יהיו בוקעות את החושך ומאירות כמו הבוקר,
 
כלומר, שמעשה קיום המצוות יביא את האדם לידי כך ש-'וְיֹדַע יְ-ה-וָ-ה' – שתהיה לאדם ידיעה וגילוי של א-לוהות בנפשו.
 
אמנם ניתן לקיים את המצוות גם ללא כוונת הלב – אלא שאז מצוות אלא אינן מאירות, הן אינן בבחינת 'בֹּקֶר' ולכן הן אינן מביאות לידי ידיעה וגילוי של א-לוהות בנפש האדם.
 
  • ביאור פירושו של רש"י על פי פנימיות העניינים
 
תוכן זה בתשובתו של משה מתבטא, למעשה, בפנימיות העניינים גם בפירושו של רש"י, הנזכר לעיל:
 
  1. הרי גם ומשה וגם קרח וכל עדתו ידעו היטב שאכן ניתן לעשות תשובה "בשעה אחת וברגע אחד" – אך בכך שמשה הורה לחכות עד הבוקר הוא רמז להם שנדרשת מהם תשובה שהיא בבחינת 'בֹּקֶר' דווקא, תשובה מאירה, תשובה אשר מזככת את האדם והופכת את העבירות שבידו לזכויות ממש.
 
  1. בהזכרת עניין הבוקר בתשובתו רמז להם משה על המעלה שבעשיית המצוות מתוך כוונת הלב ['בֹּקֶר'] על פני עשיית המצוות ללא כוונה:
 
אמנם נכון הדבר שגם הערב וגם הבוקר הם ברואיו של הקב"ה – אך עדיין עניינו של הבוקר הוא אור והארה ואילו עניינו של הערב הוא חשיכה,
 
וכך גם לגבי המצוות: אמנם נכון הדבר שגם כאשר המצוות נעשות ללא כוונה הרי שהן עדיין מצוותיו של הקב"ה – אך למרות זאת, כאשר המצוות נעשות ללא כוונה הן אינן מאירות את האדם והעולם כמו המצוות הנעשות מתוך כוונת הלב!
 
ובדברים אלה של משה מצויה גם התשובה לקושייתם של קרח ועדתו – 'מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ':
 
הן אמת ונכון הדבר ש-'כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה' – כלומר, היהודי הוא קדוש, ולא רק מצד נשמתו אלא גם מצד גופו הגשמי,
 
ונכון הוא הדבר שעל ידי קדושה זו יש בכוחו לקיים את מצוות ה' ולהמשיך את השכינה שתשרה בעולם זה – 'וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה',
 
אבל סוף כל סוף הרי עניינן של המצוות הוא שהן יאירו ['בֹּקֶר'] את האדם ואת העולם כולו על ידי כוונת הלב של האדם המקיים את המצווה – ולכן,
 
  1. למרות שהעיקר והתכלית הוא קיום המצוות בפועל ממש הרי מובן שבשל כוונת הלב של משה רבנו בשעת קיום המצוות יש לקיום המצוות שלו עילוי על פני קיום המצוות של כל שאר בני ישראל – ועילוי זה הוא עילוי שלא בערך לדרגתם של בני ישראל,
 
  1. כתוצאה מכך בני ישראל צריכים לקבל את כל ההשפעות שלהם ממשה רבינו [וכן בכל דור ודור מה-'התפשטות של משה רבינו בכל דור ודור', כנזכר לעיל] – כלומר, לא רק את ההשפעות הנוגעות לעבודת המוח והלב אלא גם לגבי מעשה המצוות עצמן, וזאת כדי שהמצוות יהיו מצוות מאירות ומזככות,
 
ומכל זאת מובן היטב מדוע מוצדק הדבר שהתנשאותו של משה על פני בני ישראל היא התנשאות של מלך!
 
  • תורה – לשון הוראה
 
חז"ל אומרים שהמילה 'תורה' היא לשון 'הוראה', הוראת דרך בחיינו אנו – ולהלן נראה מהיההוראה עבורנו מסיפור זה אודות מחלוקתם של קרח ועדתו על משה:
 
ישנם כאלה הטענים שמעשה קיום המצוות בפועל אינו חשוב 'כל כך' – אלא העיקר הוא שיהיה לאדם לב חם, 'לב יהודי',
 
ולעומתם ישנם הטוענים שצריכים לקיים את מעשה המצוות, 'המעשה הוא העיקר' – אבל כל הנוגע לעבודת הלב ולימוד החסידות אינו נתפס אצלם כחשוב, שהרי המעשה הוא העיקר והתכלית,
 
ומלמדת אותנו כאן התורה הוראה – רצון העליון הוא לא שעבודת האדם תהיה ברוחניות בלבד [כטענת המרגלים] ולא בגשמיות בלבד [כטענת קורח] – אלא חייבים את שני הדברים גם יחד,
 
וכפי שראו זאת, הלכה למעשה, בהנהגתו של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר יוסף יצחק שניאורסהאן מליובאוויטש[9]:
 
מצד אחד הוא התמסר, ובכוחות גדולים ביותר, ועד כדי מסירת נפש בפועל ממש, לעניינים של מעשה – שעוד ילד יהודי ידע א"ב, שעוד יהודי יקיים עוד מצווה אחת [וזאת למרות שיכול להיות שיהודי זה כלל לא שייך לכוונת המצוות ולזיכוך הפנימי הנפעל על ידי קיום המצווה],
 
אך באותו הזמן ממש, מצד שני, התמסר הרבי בכל כוחותיו להפצת לימוד התורה, ופנימיות התורה, ועד אפילו להפצת עבודת התפילה – העבודה שמביאה לכך שהתפילה של האדם היהודי תהיה כמו שצריך.
 
ואם כן, יהי רצון שעל ידי כך שנקיים אנו שני קווים, שנקיים את המצוות המעשיות ויחד עם זאת נדאג שהן יהיו מאירות, נביא למימוש הרצון העליון:
 
שהשכינה תשוב לשכון בעולם הזה הגשמי, ושזה יהיה בגלוי ובאור ממש!
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר לקוטי שיחות כרך ד, פרשת קרח]
 

[1] ספר במדבר, פרק טז פסוק א ואילך.
[2] רבא פרק ח, הובא ברשב"ם ותוספות בבא בתרא דף קיט עמוד א.
[3] 'פרשת המרגלים' – פרשת 'שלח' מספרת על שליחתם של שנים עשר מרגלים מתוך עם ישראל על ידי משה לתור את ארץ כנען כהכנה לכיבושה על ידי בני ישראל – אלא שכאשר מרגלים אלה חזרו משליחותם הם הוציאו את דיבת הארץ רעה ואמרו שלא ניתן לכבוש אותה.
[4] ספר במדבר, פרק לה פסוק כט ואילך.
[5] או לדעה אחרת בשעה שהוקם המשכן, ב-כ"ג אדר – כלומר, יותר מארבעה חודשים לפני מחלוקת קרח! – מסכת זבחים, דף קטו עמוד ב, ראה פרוש רבנו בחיי לספר שמות, פרק יט פסוק כב.
[6] תלמוד ירושלמי מסכת יומא, פרק א הלכה א.
[7] מסכת עירובין דף נד עמוד ב.
[8] מסכת זבחים, דף קב עמוד א. מדרש שמות רבה פרק ב ו. מדרש תנחומא בהעלותך ט, מדרש תנחומא ומדרש במדבר רבה ראש פרשת קרח. ספר הזהר חלק ג דף פג עמוד א. ועוד.
[9] הערת העורך: הרבי יוסף יצחק הוא הרבי השישי של חסידות חב"ד.
 




     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים