עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> ויקרא >> פרשת שמיני >> למה מתו בני אהרון
 


מיתת בבני אהרון

 
 

התורה מספרת שכאשר בני ישראל היו במדבר, בדרכם ממצרים לארץ ישראל, ציווה עליהם הקדוש ברוך הוא לבנות לו מקדש שבו ישכון ויתגלה:
 
"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[1],
 
וחז"ל מלמדים[2] אותנו שבדברים אלה הקדוש ברוך הוא מבטיח לבני ישראל שעל ידי בניית מקדש זה הוא ישכון ויתגלה גם בתוך כל אחד ואחת מהם – שהרי לא נאמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכוֹ', אלא 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' – בתוך כל אחד ואחת מבני ישראל,
 
כלומר, הרצון והתאווה של הקדוש ברוך הוא האין סופי והבלתי מוגבל הוא לשכון ולהתגלות דווקא בעולם הזה הגשמי הסופי והמוגבל,
 
ותאווה זו היא למעשה זו שהביאה את הקדוש ברוך הוא לברוא את כל העולמות - וכפי שאמרו זאת חז"ל במדרש: "כל העולמות, העליונים והתחתונים, נבראו מכיוון שהקדוש ברוך הוא נתאווה לכך שהוא יוכל לשכון ולהתגלות דווקא בעולם הזה התחתון"[3],
 
ובפרט רוצה הקדוש ברוך הוא לשכון ולהתגלות בנפשם של בני ישראל – כלומר, שבני ישראל, כפי שהם נשמות מלובשות בתוך גופים גשמיים, יהיו משכן ראוי שבו הקדוש ברוך הוא יוכל לשכון ולהתגלות,
 
והנה, בפרשתנו מסופר שנדב ואביהוא [בניו של אהרן הכהן, אחיו של משה רבינו] נכנסו אל מקדש זה והקריבו בו אש זרה:
 
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ[4] וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם - וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה"[5],
 
ועל כך עוד מוסיף רש"י[6] ומבאר שנדב ואביהוא מתו [גם] מכיוון ש-'הם נכנסו אל המקדש שתויי יין'[7],
 
ואם כן, על פי פשטות הכתובים היינו יכולים להבין שמותם של נדב ואביהוא היה כעונש על עניין בלתי רצוי – שהם הקריבו 'אש זרה' במקדש ושהם נכנסו אליו שתויי יין.
 

 
  • הקושיה על ההבנה שעל פי פשטות הכתובים
 
אבל למעשה קשה ביותר וביותר לומר כך, קשה ביותר לומר שהיה אצל נדב ואביהוא עניין בלתי רצוי כלשהו - שהרי במקום אחר התורה מספרת שמשה רבנו, בכבודו ובעצמו, מעיד עליהם בפני אהרון אחיו: "רואה אני שהם גדולים ממני וממך"[8],
 
וכמו כן, ניתן ללמוד על מעלתם של נדב ואביהוא גם מדברי ספר הזהר הקדוש[9] שאומר שעצם זכירת מותם של הצדיקים נדב ואביהוא מספיקה ביום הכיפורים כדי לכפר על עוונות ישראל - וש-"שני אלה, נדב ואביהוא, לא נמצאו כמותם בישראל",
 
ומכל זאת מובן היטב שנדב ואביהוא היו במעלה גבוהה ביותר וביותר, ואפילו גבוהה מזו של משה רבינו!
 
ואם כן, הרי שמוכרחים אנו לומר שלא היה אצלם עניין בלתי רצוי כלשהו - ולהיפך ממש, וכפי שנראה להלן:
 

 
  • ביאורו של 'אור החיים הקדוש'
 
ובכן, 'אור החיים הקדוש'[10], אחד ממפרשי התורה, מבאר ומיישב את עניין מותם של נדב ואביהוא בדברים ארוכים ורחבים ועמוקים ונפלאים, באופן של נפלא שבנפלא ממש - ותוכן דבריו הוא שנדב ואביהוא למעשה מתו בשל שאיפתם ותשוקתם הגדולה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, וכך אומר אור החיים הקדוש:
 
"נדב ואביהוא לא נמנעו מלהתקרב אל הקדוש ברוך הוא בדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות - ועד שהגיעו אל כלות הנפש ממש... הם נתקרבו לפני אור העליון בחיבת קודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה..."[11],
 
ולמעשה כך גם אומרת התורה בעצמה [במקום אחר]: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"[12] – שנדב ואביהוא מתו בשל קירבתם הגדולה אל ה',
 
כלומר, שבשל העונג והכיסופים אל ה' שהתגלו בהם פרחה מהם נשמתם, והם מתו.
 

 
  • ביאורו של 'אור החיים הקדוש' מאיר גם את דברי רש"י
 
ולמעשה ביאורו זה של 'אור החיים הקדוש' הוא גם הביאור וההסבר הפנימי לדברי רש"י, שאומר שנדב ואביהוא מתו מכיוון 'שהם נכנסו אל המקדש שתויי יין' - וכפי שנראה להלן:
 
כידוע, הרובד הגלוי והמפורש של התורה, גוף התורה, מכונה 'מים'[13] – שאומנם בלעדיהם אין הגוף יכול לחיות - אך הם חסרי טעם,
 
 ואילו, לעומת זאת, הרובד הנסתר והפנימי של התורה, הנשמה ורזי הרזין של התורה, מכונה 'יין' – וזאת מכיוון שיש בו טעם, והוא משכר את חושי האדם ומוציא את פנימיותו הנסתרת אל הגילוי,
 
ואם כן, בפנימיות העניינים הכוונה בדברי רש"י היא שנדב ואביהוא נכנסו אל המקדש כאשר הם היו שתויים מ-'היין של התורה',
 
כלומר שסודות ורזי התורה התגלו בנפשם ועוררו בהם אהבה כה עזה אל ה', עד שהם הגיעו לכלות הנפש ממש, ומתו.
 
אך יחד עם צד פנימי זה בפירושו של רש"י, הרי שהדברים אינם יוצאים מידי פירושם הפשוט – כלומר, נדב ואביהוא היו אכן שתויים גם מיין גשמי,
 
אלא שאצל נדב ואביהוא נעשתה שתיית היין הגשמי לשם שמים והייתה קשורה עם גילוי 'היין של התורה' – וכפי שמבואר הדבר בספר 'שני לוחות הברית':
 
"...לעיתים רבות, אנשי קודש שותים הרבה יותר מדי בסעודות גדולות, וכוונתם בזה היא דווקא לשם שמיים - כי מתוך משתה היין הם מבדחים הרבה ואומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד ובאופן של כפליים לתושייה,
 
שהרי מתוך השמחה מגלה החכם רזי תורה – השמחה המרובה מחזקת את הכוח השכלי שבנפש, ואז החכם יותר מוכן לגלות תעלומות חוכמה, וכמו שאמרו חז"ל[14] 'נכנס יין יצא סוד'..."[15],
 
וכך אכן היה גם אצל נדב ואביהוא הקדושים – הם שתו 'הרבה יותר מדי' יין, ועד שהיו 'שתויי יין' ממש - ובשל כך נגלו אצלם רזי הרזין של תורה, 'היין של תורה', ונפשם התמלאה באהבה כה עזה אל ה' עד שהיא פרחה מהם, ומתו.
 
ולכן לאחרי מאורע זה, כדי שלא יקרה שנית, הזהירה התורה ואמרה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ [-אל תשתה]"[16] - כלומר שכאשר שותים את 'היין של תורה' צריכים להיזהר שלא להגיע למצב של כלות הנפש והיפרדות הנשמה מהגוף ממש,
 
אלא השתיה צריכה להיות באופן של 'נכנס בשלום [אל סודות ופנימיות התורה] ויצא בשלום'[17] – כלומר, דווקא באופן של נשמות בגופים, בהתאם לרצונו של הקדוש ברוך הוא [כנזכר לעיל].
 

 
  • 'אש זרה'
ומה שאומר הכתוב שנדב ואביהוא הקריבו 'אש זרה' במקדש – ובכן, אין הכוונה ל-'אש זרה' ביחס לעניין הקדושה – כלומר, שנחשוב שנדב ואביהוא עבדו עבודה זרה [עבודת אלילים] במקדש, חס ושלום,
 
 אלא הכוונה היא ל-'אש זרה' ביחס לרצונו של הקדוש ברוך הוא:
 
ראינו לעיל שהרצון והתאווה של הקדוש ברוך הוא הוא לשכון ולהתגלות בבני ישראל דווקא כפי שהם נשמות המלובשות בתוך גוף גשמי - אך נדב ואביהוא לא מילאו רצון זה, ולהיפך – בשל התקרבותם אל ה' נשמתם נפרדה מגופם ועלתה אל העולמות העליונים,
 
ולכן האש שהם הקריבו היא למעשה 'אש זרה' – כלומר, זרה לרצונו וכוונתו של הקדוש ברוך הוא.
 
ויהי רצון אם כן שבמהרה בימינו ובקרוב ממש ישוב ויבנה המקדש בירושלים עיר הקודש ויקובצו כל נדחי ישראל לארצנו – אז תיגמר הגלות ותבוא הגאולה וכולנו נחוש יחדיו את המשיכה והכמיהה הטבטעט בעצם נפשנו לא-לוהות: "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְ-ה-וָ-ה דִּבֵּר"[18], כל זאת על ידי משיח צדקנו.
 

 

 

[1] ספר שמות, פרק כה פסוק א ואילך.
[2] ספר לקוטי תורה ראש פרשת נשא. ספר שני לוחות הברית, שער האותיות אות ל. ועוד.
[3] מדרש תנחומא פרשת נשא טז. פרשת בחוקותי ג. מדרש רבה פרשה יג, ו. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[4] 'מחתותם' - מחתה היא אחד מהכלים שבהם היו משתמשים במשכן ובבית המקדש, למחתה יש בית קיבול שבו היו נוטלים גחלים מהמזבח החיצון ומשתמשים בהם לצורך הקטרת קטורת מעל המזבח הפנימי. ראה פירוש רש"י על ספר שמות, פרק כז פסוק ג.
[5] ספר ויקרא, פרק י פסוק א. ולהעיר שבשנים רבות פורים חל כאשר קוראים סיפור זה שבתורה, בפרשת שמיני.
[6] רש"י – רבי שלמה יצחקי. מחכמי צרפת הקדומים ומגדולי ישראל בכל הזמנים. גדול המפרשים של המקרא והתלמוד. ממקומות רבים נשלחו אליו בעיות ושאלות הלכתיות והשפעתו הייתה רבה. חי בין השנים ד'תת- ד'תתס"ה [1040- 1105]. מקום קבורתו לא נודע. מיוחס לרבי יוחנן הסנדלר המיוחס לדוד המלך.
[7] פרוש רש"י על ספר ויקרא, פרק י פסוק ב. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[8] פרוש רש"י על ספר ויקרא, פרק י פסוק ג. מובא כאן בשינוי לשון קצת. התוכן הפנימי של דברי משה – 'רואה אני שהם גדולים ממני וממך' מבואר בספר ליקוטי שיחות כרך לב עמוד 98 ואילך.
[9] ספר הזהר חלק ג, דף נו סוף עמוד ב. בהמשך לנאמר שם שהסתלקות הצדיקים גורמת להסתלקות הכעס והדין מהעולם.
[10] 'אור החיים הקדוש' - כינויו של רבי חיים בר משה בן עטר, מגדולי חכמי מרוקו וארץ ישראל. היה מקובל, פוסק ומפרש תורה. נולד בשנת ה'תנ"ו [1696] בעיר סאלי שבמרוקו. לאחר מאמצים רבים, נדידה בהרים ובמדבריות, הצליח ועלה לארץ ישראל והקים את ישיבת 'כנסת ישראל' בירושלים. כשנה לאחר הקמת הישיבה נפטר, בשנת ה'תק"ג [1743], כשהוא בן 47 שנים בלבד.
[11] פירושו על ספר ויקרא, פרק טז פסוק א. מובא כאן בשינוי לשון קצת.
[12] ספר ויקרא, פרק טז פסוק א.
[13] מסכת בבא קמא, דף יז עמוד א: "אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי... אין מים אלא תורה שנאמר - 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם [ספר ישעיהו, פרק נה פסוק א]'". מסכת תענית, דף ז עמוד א: "אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים... לומר לך שכמו שהמים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה" [מובא כאן בשינוי לשון קצת]. וראה ביתר ביאור ספר התניא פרק ד. 
[14] מסכת סנהדרין, דף לח עמוד א. מסכת ערובין, דף סה עמוד א. מדרש תנחומא, שמיני ה. ספר הזהר חלק ג, דף לט עמוד א.
[15] שער האותיות [פד, ק]. וכן מביא שם את הסיפור לגבי בניו של רבי חייא, יהודה וחזקיה, שהיו יושבים בסעודה לפני רבי יהודה הנשיא ומכיוון שלא אמרו כלום ציווה רבי יהודה הנשיא על השמשים להשקותם הרבה יין, ורק לאחר שנשתכרו החלו לדבר דברי תורה. מסכת סנהדרין, דף לח עמוד א.
[16] ספר ויקרא, פרק י פסוק ט.
[17] ידוע הסיפור על רבי עקיבא ושלושה מחבריו שנכנסו יחדיו אל רזי הרזים של התורה, ובעוד שכל שלושת חבריו נפגעו  מהגילויים שראו [כל אחד באופן שונה] - רק רבי עקיבא 'נכנס בשלום ויצא בשלום'. מסכת חגיגה, דף יד עמוד ב.
[18] ספר ישעיהו, פרק מ פסוק ה.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים