עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> חגים ומועדים >> פסח >> כל המאיר מואר
 


  
כל המאיר מואר
 
  
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק ● וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית:

כראיה למה שנאמר בפסקה הקודמת ש-'ואפילו כולנו חכמים... מצווה עלינו לספר ביציאת מצריים', מובא סיפור מעשה זה אודות 'רבי אליעזר ורבי יהושע... שהיו מסובים... והיו מספרים ביציאת מצרים'.
 
אך אם נעמיק מעט בסיפור זה נראה כי מתעוררת לה שאלה די יסודית:
 
הרי הרבנים המנויים כאן, החל מרבי אליעזר ועד רבי טרפון, היו מראשי הדור – ובוודאי ובוודאי שהיו בעלי נשמות גבוהות ביותר, כך שהיה עליהם לחוש בעצמם כאשר 'הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'[1],

אם כן מדוע היה צורך בכך שתלמידיהם יבואו ויאמרו להם שהגיע זמן זה, כמו שמספרת ההגדה: 'עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם - רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'?!
 
      שאלה זו מתחזקת עוד יותר לאור הפירוש של תורת החסידות:  
 
 
תורת החסידות מלמדת שהמילה 'סיפור' ('והיו מספרים ביציאת מצרים') היא מלשון 'אבן ספיר' – אבן חן בוהקת ומפיצת אור,
 
  כלומר, תורת החסידות מפרשת ומגלה שעל ידי סיפור יציאת מצרים חמשת הרבנים שהיו מסובים בבני ברק הביאו אור גדול כל כך עד שתלמידיהם ממש חשו את השחר,
 
  ואם תלמידיהם של הרבנים הושפעו מהאור שבא על ידי סיפור יציאת מצרים, בוודאי שגם אצל הרבנים עצמם היה צריך להיות אור זה - ומדוע, אם כן, היו התלמידים צריכים לבוא לפני רבותיהם ולומר - 'רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית', מדוע לא חשו בכך חמשת הרבנים בעצמם?!
 
  הסבר
 
  הסבר הדברים הוא בכך שכוחות השכל, כוחות ההבנה והתפיסה, של חמשת הרבנים היו גדולים בהרבה מאשר אלה של תלמידיהם, ולכן לא היה די באור שבא והתגלה על ידי סיפור יציאת מצרים כדי למלא את כוחות השכל שלהם – כלומר, חמשת הרבנים עדיין לא היו מוארים והם עמדו עדיין במצב של 'יציאת מצרים' – יציאה והשתחררות מהמֵיצָרִים וההגבלות שלהם,
 
  מה שאין כן לגבי תלמידיהם – האור שבא על ידי סיפור יציאת מצרים מילא את כוחות השכל שלהם, עד שהם חשו באור השחר.
 
  אך למרות כל זאת, הרי כאשר יהודי מאיר יהודי אחר באור משפיע הדבר גם עליו – כלומר, גם הוא עצמו נהיה מואר,
 
ולכן באו התלמידים אל חמשת רבותיהם - שגרמו להם לחוש באור - ואמרו להם: 'רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית', כאשר למעשה המשמעות המסתתרת מאחורי מילים אלה היא – 'דעו לכם שמבחינתנו כבר הגיע האור, ולכן גם אם לגבי דרגתכם אתם עדיין נמצאים ב-'יציאת מצרים', הרי מכיוון שאתם יצרתם בנו את האור גם אתם יכולים לחוש בו, גם אתם יכולים לקרוא את קריאת שמע של שחרית!'
 
  • הלימוד עבורנו מסיפור זה.
 
  ככל סיפורי התורה גם סיפור מעשה זה הוא הוראה לכל יהודי ויהודי:
 
סיפור זה מלמדנו שעל כל יהודי לעזור לזולתו ולהוציאו מה-'מצרים' שלו,
 
ולמרות שכל אחד יודע בנפשו פנימה מהו מצבו האמיתי, שהוא עצמו עדיין נמצא ב-'מצרים', ולכן היצר הרע – הערמומי – בא ואומר לאדם שעליו להסתפק בטיפול ב-'מצרים' שלו בטרם ילך לעזור לאחרים,
 
הרי שהאדם צריך לדעת שאין הדבר אמת, ולהיפך
 
מתוך כך שיהודי אחד מסייע ליהודי שני, הוא עצמו נהיה מואר ויוצא מה-'מצרים' שלו!
(מקורות: הרבי מליובאוויטש - ספר ליקוטי שיחות, כרך ב, חג הפסח אות ב ואילך)
 
 

[1] 'קריאת שמע של שחרית' – הכוונה היא לקריאת 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל  יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ, יְ-ה-וָ-ה אֶחָד...' הנאמרת בשחר. כמבואר להלן בהערות 14, 15, 16.
 




     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים