ירידת המן לבני ישראל – בהתאם לדרגתם

 
 

 
 

בין יתר הדברים הנאמרים בפרשתנו, מספרת התורה גם על ירידת המן לבני ישראל:
 
בני ישראל באים בטענות ובבכיה רבה אל משה רבנו על כך שאין להם במדבר אוכל טוב כמו במצרים, ובבכייתם הרבה הם כוללים אף את המן הניסי שהיה יורד להם במדבר:
 
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ [בקרב ישראל] הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ - מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"[1],
 
ומיד לאחר מכן מספרת התורה על שבחו של המן:
 
"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו"[2].
 
ועל עניין ירידת המן [המסופר לא רק בפרשתנו, אלא גם בעוד מקומות נוספים בתורה] שואלת הגמרא:
 
"כתוב אחד אומר - 'וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו [שמכאן מובן שהמן ירד בתוך מחנה בני ישראל]'[3], וכתוב שני אומר – 'וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה - הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ [את המן] דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ [שמכאן מובן שבני ישראל היו צריכים לצאת אל מחוץ למחנה כדי ללקט את המן]'[4], וכתוב שלישי אומר התורה – 'שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ [שמכאן מובן שבני ישראל היו צריכים ללכת למקום רחוק מהמחנה כדי ללקט את המן]'[5] – ואם כן, כיצד מתיישבים כל הכתובים האלה?"[6]
 
ומיד מתרצת הגמרא ואומרת ששלושת הלשונות הנזכרות מתייחסות לשלושה סוגים של בני אדם, וכך ממשיכה הגמרא ואומרת:
 
"המן היה יורד לבני ישראל לפי דרגתם - לצדיקים היה יורד על פתח בתיהם, הבינוניים היו צריכים לצאת אל מחוץ למחנה כדי ללקטו, ואילו הרשעים היו צריכים לשוט מרחק רב אל מחוץ למחנה"
 
וכמו כן, בדרך זו מתרצת הגמרא גם את שלושת הלשונות הנזכרות לגבי המן עצמו -'לֶחֶם', 'עֻגוֹת' או 'טָחֲנוּ בָרֵחַיִם', וכך אומרת הגמרא:
 
"המן היה יורד לבני ישראל לפי דרגתם - לצדיקים המן היה יורד מן השמים כמו לחם אפוי, הבינוניים היו צריכים לאפות את המן בעצמם ולהכין ממנו עוגות, ואילו הרשעים היו נאלצים להתחיל להכין את המן לאכילה החל עוד משלב הטחינה".
 
 
 

המן – 'לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם'

 
כאמור לעיל, המן נקרא בתורה בשם 'לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', ובספר תהילים דוד המלך עליו השלום קורא למן בשם 'דְגַן שָׁמַיִם'[7],
 
ודבר זה בא לידי ביטוי ממשי בהלכה: יש דעות בין פוסקי ההלכה[8] שבני ישראל היו מברכים על המן "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם המוציא לחם מן השמים".
 
ונעמוד כעת על ההבדלים בין הלחם הרגיל, הלחם מן הארץ לבין  הלחם מן השמים:
 
ובכן, בעוד שלחם רגיל, לחם מן הארץ, דורש עבודה רבה ומלאכות שונות עד שהוא נעשה ראוי לאכילה [חרישה, זריעה, קציר, טחינה וכו'] - הרי שללחם מן השמים לא היו נדרשות מלאכות לצורך אכילתו,
 
[וגם אלה הרשעים שהוצרכו לטחון ולאפות את המן – הרי אין זה בדומה כלל למלאכות ולטרחות שהיו כרוכות בהכנת לחם מן הארץ]
 
ולהוסיף - גם לאחר כל המלאכות והטרחות שבהכנת לחם מן הארץ הרי שהייתה נשארת בלחם זה פסולת – כלומר, מרכיבים של הלחם שלהם הגוף אינו זקוק, ושאותם הגוף מפריש,
 
אך לעומת זאת, למרות שלא היית הטרחה בהכנתו של הלחם מן השמים הרי שלא הייתה נשארת ממנו שום פסולת והוא כולו היה נבלע באיברי האדם - וכל זאת ללא הבדל בין צדיקים לבינוניים ורשעים,
 
כלומר, פירוש הדבר הוא שגם לאחרי שהמן הפך להיות דם ובשר באברי גוף האדם הרי שהוא לא נשתנה כלל ולא איבד את מעלתו המיוחדת,
 
ועל ידי כך שהמן לא נשתנה במהותו גם לאחר שנבלע - המן היה פועל זיכוך בבני ישראל, וכמו שאמרו חז"ל: "אך ורק אוכלי המן [בני ישראל] יכולים ללמוד ולדרוש את התורה"[9] – כלומר, שעל ידי אכילת המן נעשו בני ישראל במהותם ראויים לקבלת ודרישת התורה.
 
והשפעת המן הייתה על כל אחד ואחד מבני ישראל – שכן הרי כל אחד ואחד מהם קיבל את התורה,
 
כלומר, למרות שאכילת המן לא פעלה על אלה הרשעים מבני ישראל שייעשו תשובה באופן מיידי, ולכן הם נותרו ברשעותם [שהרי גם לאחר אכילת המן היה אצל חלק מבני ישראל הסדר של טחינת המן, כנזכר לעיל] – הרי שזה אך ורק מכיוון שאכילת המן לא פעלה עליהם את הזיכוך בשלימות,
 
אבל בכל אופן מכיוון שהמן הוא עניין שכולו טוב, הרי שבכל אופן בוודאי הדבר פעל אצלהם כירסום כלשהו – כך שכאשר בסופו של דבר נשלם הזיכוך של כל ישראל הרי שלאכילה זו בוודאי היה חלק בדבר.
 

'לחם מן השמים' - בתורה

 
התורה היא הרי המקור לכל ענייני העולם – כל ענייני העולם נובעים ונמשכים מן התורה,
 
וכך הוא הדבר גם לגבי שני סוגי הלחם, 'לחם מן השמים' ו-'לחם מן הארץ' – שני סוגים אלה מצויים בראש ובראשונה בתורה, ומשם הם נמשכים גם אל גשמיות העולם,
 
כלומר, הרי גם התורה נקראת בשם 'לחם'[10], ויש ב-'לחם' זה שני סוגים - ומשני סוגי הלחם הקיימים בתורה נמשכים שני סוגי הלחם אל גשמיות העולם:
 
סוג הלחם הראשון בתורה הוא הרובד הנגלה של התורה, המכונה 'גוף התורה' - וסוג לחם זה נקרא בשם 'לחם מן הארץ',
 
וזאת מכיוון שברובד זה קיימות קושיות ומחלוקות רבות, ודרושה יגיעה גדולה מצד האדם כדי לברר את המחלוקות ולהגיע אל הא-לוהות שמסתתרת מאחריהן – וכמו למשל בלימוד הגמרא, ובפרט התלמוד הבבלי, שבה מצויים דיונים ארוכים בין החכמים, שרק לאחריהם לבסוף מגיעים אל פסק ההלכה, שהוא למעשה רצון ה',
 
אך לעומת זאת, הרי שסוג הלחם השני הוא הרובד הנסתר של התורה, פנימיות התורה ו-'נשמת התורה' – וסוג לחם זה נקרא 'לחם מן השמים',
 
וזאת מכיוון ש-"אין בו לא קושיה ולא מחלוקת"[11], ומכיוון שכך הרי שהאדם יכול להגיע אל          הא-לוהות שברובד זה של התורה באופן מיידי וללא קשיים.
 
רובד זה מורכב בעיקרו מתורת הקבלה ומתורת החסידות שהתפתחה במאות השנים האחרונות, החל מרבינו הבעל שם טוב הקדוש והלאה דרך אדמו"רי חב"ד.
 

פנימיות התורה – לכל בני ישראל

 
אך למרות שפנימיות התורה נקראת 'לחם מן השמים' הרי שאסור לאדם לחשוב שהיא שייכת אך ורק ליחידי סגולה - כלומר, לאלה שיש להם 'קשר חזק' יותר עם השמים מאשר לרוב בני האדם,
 
לא כך הוא הדבר – אלא, כמו שהמן היה שייך לכל ישראל, וגם לרשעים שביניהם - כך גם פנימיות התורה שייכת לכל בני ישראל, ואפילו לאלה שהם לעת עתה בדרגה של רשעים,
 
וכמו שבמן לא הייתה שום פסולת והוא לא נשתנה כלל במהותו גם לאחר שנבלע בכל איברי גוף האדם, ועד כדי כך שבסופו של דבר אכילת המן השפיעה על הרשעים לשוב בתשובה אל ה',
 
כך גם בפנימיות התורה אין כל קשיים, ובאמצעותה האדם מיד תופס ומשיג א-לוהות, ועד כדי כך שלימוד פנימיות התורה פועל על האדם בסופו של דבר לשוב בתשובה אל ה' ולהפוך להיות לומד תורה ומקיים מצוות, וכפי שהבטיחונו חז"ל "המאור שבתורה [שזו פנימיות התורה[12]] מחזיר את האדם למוטב".
 
ואם כן, יהי רצון מאת ה' יתברך שעל ידי ריבוי הלימוד בחלק זה של התורה, פנימיות התורה ו-'נשמת התורה' נביא יחדיו למילוי תכלית הבריאה - השראת השכינה שוב בעולם הזה הגשמי, בבית המקדש שלישי בירושלים עיר הקודש, וזאת בדרגה עוד יותר גבוהה מדרגת השראת השכינה בבתי המקדש הקודמים, ואפילו מדרגת השכינה ששרתה בארץ לפני שחטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת – הוא שגרם לסילוק השכינה בתחילה,
 
ועל ידי כך יתוקן כל העולם כולו לעבוד את ה' – כל זאת על ידי משיח צדקנו, ובקרוב ממש ממש ממש!
 
[מקורות: הרבי מליובאוויטש, ספר ליקוטי שיחות כרך ד, שיחת פרשת בהעלותך]

---