עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> סיפורים >> סיפורים מהרבי מליובאוויטש >> חניית ביניים בדקר
 

חניית ביניים בדקר

מאת הרב יוסף ויינברג
 

החניה בדאקאר הלכה והתמשכה. המטוס מדרום-אפריקה ללונדון ולניו יורק כבר עמד על המסלול יותר מהזמן הדרוש, לפי ניסיוני, כדי להצטייד בדלק, כאשר הדייל הודיע לנו שקרתה תקלה וניאלץ לחנות כאן יומיים.

ברגע הראשון הייתי נבוך מאוד. תוכנית המסע הנוכחית שלי היתה מוכנה לפרטי-פרטים, ועכשיו הכול נדחה. ואז נזכרתי ב"יחידות" האחרונה שלי אצל הרבי.

זה היה ממש לפני שיצאתי לשליחות הזו. רק ימים אחדים לפני כן חזרתי משליחות אחרת, וכשנכנסתי למסור לרבי דו"ח, שאל אותי לפתע הרבי על סדר הנסיעות ממקום למקום באפריקה, והתעניין האם באמת מוכרחים לעבור במהירות ממרכז יהודי אחד לשני, או שאפשר "לעשות איזושהי חניית ביניים במקום קטן שאין בו הרבה יהודים"...

...עכשיו, כשהודיעו לנו על חניית-בינתיים לא צפויה בדאקאר, הבנתי למה הרבי התכוון ואפשר להבין למה התרגשתי. הרבי היה מלא דאגה לגורלם של אותם יהודים יחידים המתגוררים בערים קטנות ונידחות, הצפויים יותר מאחרים להינתקות מצור-מחצבתם, ואז, בעיתוי מדהים, שאל אותי פתאום על חניית הביניים – והנה קרתה תקלה ואני נאלץ לעשות חניית ביניים בדאקאר...

עכשיו המבוכה שלי נגמרה לגמרי. לקחתי את התיק וקראתי למונית. הוריתי לנהג להסיע אותי למרכז העיר. יצאתי לחפש יהודים...

אבל, לך ותמצא יהודים בדאקאר... אני הולך ברחובות העיר, נועץ מבטים בפני עוברים ושבים, מחפש פנים יהודיות, הופעה יהודית. אני מביט גם בשלטי החנויות – אולי יהיה שם איזה שם יהודי ואוכל להיכנס ולדבר... אני עצמי עם זקן, מגבעת וסירטוק (בגד חסידי ארוך), פוסע לאט - אולי יזהה אותי איזה יהודי ויפנה אלי...?

הייתי בטוח שאמצא יהודי. זה מוכרח לקרות. כמו כל השליחויות ה'שמימיות' של הרבי. הרי רק לשם כך מתעכב כאן המטוס ליומיים...

ואז פתאום טופח לי מישהו על הכתף. אני מסתובב, ורואה לפני צעיר גלוי ראש. "תסלח לי", הוא אומר בצרפתית, "האם אתה יהודי או הודי?"

כשהבנתי מה שאל אותי (אני דובר טוב אנגלית אבל חלש מאוד בצרפתית) ירד מעלי בבת-אחת משא גדול, ולבי אמר לי שמצאתי מה שחיפשתי. והצעיר ממשיך: "באמת תסלח לי על שאני מטריד אותך בשאלות"...

עכשיו לא היה לי ספק. לפני עמד יהודי הגר בדאקאר, ומרוב התרגשות לחשתי: "שמע ישראל". הצעיר השיב: "ה' אלוקינו ה' אחד", והבטנו זה בזה, ופתאום השמחה פרצה, ומצאנו עצמנו מתחבקים באמצע הרחוב.

מצאנו פינה לשבת ולשוחח, ולמרות הקושי הלשוני, מצאנו מיד שפה משותפת. הצעיר סיפר ששמו קלמנט באג'יו והגיע לדאקאר ממצרים. הוא עובד בבית-מסחר של דודו, יהודי עשיר הגר זה ארבעים שנה בדאקאר, שנשא לו אשה נוכרית וניתק כל קשר עם העם היהודי. "מאז יצאתי ממצרים", אמר באג'יו בצער, "לא ראיתי יהודי ממש. כשראיתי אותך הולך לאט ברחוב ידעתי מיד שאגש אליך ואציג את עצמי".

השיחה קלחה, וכל הזמן הרגשתי שיש דברים בגו. מצד אחד קלמנט היה באמת מאושר מפגישתו עמי, אבל מצד שני לא היה יכול לדבר בשטף, בגילוי-לב גמור. החלטתי שלא ללחוץ, ושאלתיו אם יש לו תפילין.

"לא", השיב, "גם במצרים לא הנחתי תפילין, חוץ מאשר זמן קצר לאחר הבר מצווה שלי".

אמרתי לו שזו לא בעיה, הוצאתי את התפילין שלי מהתיק ונתתי לו. "עכשיו יש לך תפילין", אמרתי. "האם תניח אותן יום יום?"

אצבעותיו מיששו את התפילין באהבה, אבל במקום לענות ב"כן", ב"לא" או ב"אולי", נפלטה מפיו אנחה, והוא הסב ממני את מבטו.

קלמנט לא זז ממני כל 48 השעות ששהיתי בדאקאר. הוא נלווה אלי בכל מקום וסייע לי לחפש יהודים נוספים, וכל אותו זמן הרגשתי בלחץ שהוא נמצא בו. ידעתי שהזמן קצר וניסיתי לדובב אותו, אך קלמנט לא נענה לי.

הגיע ערב ההמראה. עוד מעט אעלה למטוס וניפרד. הוא ליווה אותי אל שדה-התעופה. ואז פתאום אמר: "נוכל להתעכב עוד קצת? יש משהו שאני רוצה לספר לך"...

היו לפני עוד שעתיים-שלוש. מצאנו לנו פינה במסעדת שדה-התעופה, והדברים פרצו ממנו בשטף מלא כאב.

"מזה זמן אני כבר מתכונן להתחתן עם נערה. יש בה כל המעלות אבל היא לא יהודיה... הדבר ממש מענה אותי. אני לא רוצה להיות כמו דודי שנשא לו אשה לא יהודיה. אני יודע שעלי להיפרד ממנה, אבל אין כאן נערות יהודיות ואינני יודע מה לעשות. המחשבות על כך אינן מרפות ממני. גם כשהלכתי ברחוב ופגשתי בך חשבתי רק על זה. ואז ראיתי אותך ואמרתי לעצמי, הנה יהודי, אולי הוא רב? אולי הוא יוכל לעזור לי ? – ואז ניגשתי אליך".

שאלתי אותו: "ומה אתה חושב עכשיו"? וקלמנט היה גלוי. "כל עוד אתה פה, רבי", השיב לי, "אני בטוח שלא אוסיף להפגש עמה. אבל אני מפחד מהרגע שתטוס. אני חושש שלא אוכל לעמוד בניסיון ובסוף אתחתן עמה, מיד לאחר שתעזוב אותי..."

זה היה לפני כארבעים שנה, אבל אני זוכר את תחושת החרום שעברה בי באותו רגע, כאילו זה קרה ממש לפני שעה. הזמן היה קצר, עוד מעט המטוס ממריא, וידעתי שאני צריך לפעול מהר. לקחתי את ידו בין ידי והבטתי בעיניו. "אני מבטיח לך קלמנט שעוד אחזור אליך ואהיה אתך בקשר. אבל כעת אני רוצה שתבטיח לי בתקיעת-כף, שתצא בקרוב לצרפת ותישא שם נערה יהודיה".

הבטתי בקלמנט וידעתי ש"הגעתי" אליו. עיניו התמלאו פתאום דמעות. הוא הרים את ידו הימנית והושיט אותה אלי. "רבי", אמר בקול רועד, "אתה לא יודע מה היתה הפגישה אתך בשבילי. רבי, תודה לך, ואל תשכח אותי..."

מובן שלא שכחתי. מיד כשהגעתי ללונדון, שלחתי מברק לרב חדקוב – מנהל משרד ה'מזכירות' בניו-יורק, וביקשתי ממנו לשלוח לקלמנט תפילין וחומר-הסברה מתאים. תוך זמן קצר הגיעו לקלמנט מ-770 תפילין מהודרים, ציציות, סידור-תפילה נאה, אף בפרוס הפסח, הרבי לא שכח להעביר לו חבילה של 'מצות שמורה' בשבילו ובשביל שאר היהודים הגרים בדאקאר. כששמעתי על כך נרגעתי. ידעתי שקלמנט יצא מבדידותו, וימצא בו את הכוח לקיים את הבטחתו.

ואילו קלמנט, כשהוא-לעצמו, מצא דרך מקורית להשיב לרבי. יום אחד אני מקבל הזמנה לחתונתו, שנערכה בצרפת עם בחורה יהודיה, ולא סתם יהודיה, אלא צעירה שומרת מסורת, שהספיקה כבר לערוך ביקור אצל הרבי.

ושוב יצאתי לשליחות באפריקה, ולפני כן נכנסתי לרבי ל"יחידות". "אני מקווה שהפעם תבקר בדאקאר, גם אם לא יחול קלקול במטוס", אמר לי הרבי בחיוך.

כיון שבלאו הכי רציתי לקיים את הבטחתי לקלמנט ולחזור ולבקרו בביתו, שמחתי להוראת הרבי, ועליתי לטיסה שהיתה לה חניה בדאקאר.

כאן ציפתה לי הפתעה טובה. בערב הראשון לשהותי בבית קלמנט, ערך לי מסיבה. כאן הכרתי את מר פינסו, שהחל להניח תפילין בהשפעת קלמנט; את מר אדוארד פוליטי, העומד בהתכתבות קבועה עם הרבי; את גר הצדק מר ריצ'רדסון, שהיה תחילה שומר המצוות היחידי בדאקאר ועתה הצטרף לחבורת והיהודים אשר שבו לאלוקים.

כשמצאנו לנו שעה קלה לשוחח, סיפר לי קלמנט איך התחוללה ה"מהפכה הדתית" בדאקאר: כאשר הגיעו אליו "מצות השמורה" של הרבי, סיפר על כך ליהודי המקום, והם החליטו לערוך "סדר" משותף "כולם התרגשו מהמשלוח המצות של הרבי", סיפר לי מר קלמנט.

"רצינו לעשות סדר כהלכה ולאכול בו את המצות השמורות, ויותר מכל כולם רצו להודות על הנס הגלוי הזה, שיש צדיק גדול בעולם שאינו שוכח שום יהודי, גם את "השכוחים והנידחים", ומשגר אליהם שליח לעוררם ליהדות ושולח להם מצות לכבוד החג. הם אמרו שאם יש עדיין יהודים כאלה, כדאי להיות יהודי"...

Bookmark and Share



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים