עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> ויקרא >> פרשת ויקרא >> עבודת הקורבנות
 

עבודת הקורבנות
 

לאחר שבפרשות הקודמות, שחתמו את ספר שמות, הובאו ציווי הקב"ה על בניית המשכן ותיאור בנייתו בפועל על ידי בני ישראל [מה שהביא להשראת השכינה בתוך המשכן, וכפי שמתואר בפסוקים האחרונים של ספר שמות: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד יְ-ה-וָ-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְ-ה-וָ-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"[1]],
 
פותחת הפרשה הראשונה של ספר ויקרא, פרשת 'ויקרא', ומספרת על פרטי הציוויים השונים של הקב"ה בנוגע להקרבת הקורבנות במשכן:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם,
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה, מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.
אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ. וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ. וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי-ה-וָ-ה.
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ, מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים, לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.  וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי-ה-וָ-ה.
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַי-ה-וָ-ה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.  וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי-ה-וָ-ה"[2]
 
  • השאלה לגבי הקרבת הקורבנות
 
ובנוגע למִצְוָה זו של הקרבת הקורבנות, יש לומר את הדברים הבאים:
 
מכיוון שמִצְוָת הקרבת הקורבנות כוללת מִצְווֹת רבות, והיא עניין כללי ביותר – שהרי למעשה הקרבת הקורבנות היא העבודה העיקרית שהייתה נעשית בבית המקדש ובמשכן שהקימו משה ובני ישראל במדבר (המקומות בהם הייתה השראת השכינה),
 
לכן ניתן לשאול בפשטות ובטבעיות - מהו בעצם הטעם השכלי העומד בבסיסה של מצווה זו?
 
ועוד יותר מכך – לא רק שאין מובן מהו הטעם שבמצווה זו, אלא עוד גם זאת שמצווה זו נראית ההיפך מן הטעם הפשוט ונגד השכל ממש, שהרי מהו הטעם בכך שלוקחים בהמה (או חלק ממנה) ושורפים אותה ללא תועלת, באופן כזה שלאדם אין כלום משריפה זו,
 
ותמוה הוא הדבר - מדוע התורה מצווה לאבד את ממונם של בני ישראל ללא תועלת?
 
 
 
  • נקודת הביאור.
 
נבין את נקודת הביאור לכל זאת מתוך מה שעל הפסוק: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם - אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה... אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר... וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה[3] רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי-ה-וָ-ה'[4] מפרש רש"י בלשונו המדוייקת ואומר: "המילים 'ריח ניחוח' משמעותן היא שהקדוש ברוך הוא אומר - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני"[5],
 
כלומר, אכן כל הכוונה שבעניין הקרבת הקורבנות היא שהאדם עושה זאת אך ורק מכיוון שזהו רצונו של הקדוש ברוך הוא, ואין כל טעם או סיבה אחרים לכך,
 
ובמילים אחרות: אין הפירוש בעניין הקורבנות שיש בזה איזושהי תועלת לאדם ורק שהאדם אינו יודע מהי, אלא - כל התועלת שבהקרבת הקורבן היא רק בכך שעל ידי זאת נעשה ומתקיים רצונו של הקדוש ברוך הוא,
 
ועניין זה הוא ייחודי אך ורק להקרבת הקורבנות – ולכן רק לגבי הקרבת הקורבנות אנו מוצאים את הלשון 'רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי-ה-וָ-ה'[6] (אין אנו מוצאים לשון זו לגבי שאר המצוות) מכיוון שרק בהקרבת הקורבנות יש 'נחת רוח' ו-'הנאה' מיוחדת למעלה מכך שקיום המצוות הוא אך ורק מפני ש'אמרתי ונעשה רצוני'.
 
  • הבנה מעמיקה יותר.
 
ובעומק יותר,
 
הרי ישנם עוד חוקים בתורה שאין להם טעם מובן ומושג בשכל אנושי – אלא שבכל זאת הכוונה המובנת בחוקים אלה היא להשריש בבני ישראל את 'יראת המלכות', כלומר שמקיימים מצוות אלה אך ורק מפני שהם גזירותיו של המלך, מלך מלכי המלכים – הקדוש ברוך הוא,
 
ואם כן, הרי שיש בחוקים אלה איזושהי תועלת עבור האדם – שתהיה בו קבלת מלכות שמים,
 
אך לגבי הקורבנות, הרי מודגש שהם לצורך גבוה – 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי-ה-וָ-ה', ועד כדי כך שהקורבנות נקראים בכתוב בשם 'לחמו' של הקדוש ברוך הוא: 'וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ'[7],
 
ולכן פירש רש"י ואמר שהכוונה בקורבנות צריכה להיות רק 'שאמרתי ונעשה רצוני' – כלומר, העיקר פה הוא לא שהאדם יקבל עליו את עול מלכותו ויקיים את גזירותיו של המלך, אלא העיקר הוא שרצונו של הקדוש ברוך הוא יתקיים, 'נעשה רצוני' - כאילו שהקרבן נעשה מעצמו ומאליו, ואין מורגש כלל האדם אשר עושה את הרצון,
 
מה שמדגיש עוד יותר את העובדה שהקרבן הוא לצורך גבוה ולא בשביל האדם[8] - מה שגורם לנחת רוח המיוחדת שבהקרבת הקורבנות (שאיננה קיימת בשאר מצוות התורה) – נחת רוח מכך 'שאמרתי ונעשה רצוני'.
 
  • הקרבת הקורבנות – עבודתו הרוחנית של האדם.
 
עד כה  נתבאר הדבר כפי שהוא בגשמיות העניינים – שאכן אין לאדם כל תועלת מלקיחת בהמה ושריפתה מבלי שיישאר לו דבר כלשהו מכך. אך למעשה בעבודת הקורבנות טמונה משמעות רוחנית עמוקה ביותר,
 
כמו שעל הפסוק: 'וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'[9] – אומרים[10] חכמינו ז"ל שהקמת המקדש, שבו היו עובדים את עבודת הקרבת הקורבנות, מביאה להשראת השכינה בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל, שהרי בפסוק זה לא נאמר 'בתוכו' (בתוך המקדש) אלא נאמר 'בתוכם' – בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל,
 
כלומר, העבודה הגשמית של הקרבת בהמה גשמית היא למעשה בפנימיותה עבודה רוחנית, עבודה שאותה צריך לעבוד כל איש ואיש מישראל בעצמו ועם עצמו, ונראה כעת את פירוש הדברים:
 
את הפסוק הנזכר לעיל, 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה', מסבירה תורת החסידות באופן הבא:
 
שכאשר האדם רוצה להתקרב לא-לוהות [שהרי זהו עניין הקורבןקירוב הכוחות והחושים עד כדי היכללות באש של למעלה, 'רז הקורבן עולה עד רז האין סוף'[11]] עליו לדעת שזה יכול להיות אך ורק באופן של 'מִכֶּם קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה' - האדם צריך להקריב ממנו עצמו.
 
  • סדר העבודה הרוחנית מקביל לזו הגשמית.
 
ובפרטיות יותר, הצעד הראשון בהקרבת הקורבן הגשמי הוא לוודא שהבהמה תהיה 'תמימה', שאין בה שום מום – וכך גם ברוחניות, כאשר האדם רוצה 'להביא קורבן', להתקרב לא-לוהות, עליו תחילה לבדוק ולחפש בכל פינות נפשו אחר כל הפרטים הדרושים תיקון, ולתקנם,
 
במילים אחרות, כדי להתקרב לא-לוקות על האדם להיפטר מכל ה-'מומים' שבו, מכל אותם מעשים דיבורים ומחשבות מענייני העולם הזה אשר אינם מכוונים לעבודת ה', וממילא הם מעכבים את אור האהבה אל ה' מלהתגלות ולהיתפס במוח ובלב,
 
(ובכדי שבדיקת מומים זו תהיה כמו שצריך, ולא בדרך של 'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה'[12] על האדם לדעת כי הדבר נוגע לחיי נפשו ממש – ואז גם התיקונים הדרושים יבוצעו כראוי, שהרי הדבר נוגע לחי הנפש ממש)
 
השלב הבא, לאחר שהבהמה נמצאת 'תמימה', הוא השחיטה בפועל – בשלב זה גוף הבהמה עדיין נותר שלם, אלא שמוציאים ממנו את רוח החיים,
 
ולאחר מכן מקריבים את גוף הבהמה על המזבח, בשלב זה נשרף גם גופה הגשמי של הבהמה באש הא-לוהית שהייתה יורדת על גבי המזבח מלמעלה,
 
וכך הוא הדבר גם ברוחניות – לאחר תיקון כל המומים צריכים ל-'שחוט' את רצונות הגוף – כלומר, צריך להוציא את רוח החיים וההתלהבות הבאה מהעניינים הגשמיים -
 
עצם הדברים הגשמיים נשאר בשלמות, אלא שכעת לאחר השחיטה הם ללא 'רתיחת הדמים', כך שהשימוש בהם הוא אך ורק בכדי לקבל על ידם תוספת כח בעבודת ה',
 
וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שלצורך הרחבת הדעת, בכדי להבין טוב יותר את התורה, יש לשתות יין טוב, להריח ריח טוב ולאכול בשר שמן של שור – בכדי שכח הגוף יתחזק ואיתו יחדיו ממילא גם כח המחשבה[13],

ועניין זה, שימוש בכל ענייני העולם הזה לצורך חיזוק עבודת ה' של האדם, הוא למעשה הציווי של 'בכל דרכך דעהו'[14] - שכל ענייני האדם יהיו מכוונים לשם שמיים,
 
ואז יכולה להיות באמת התקרבות – 'קורבן' – לא-לוהות, הגוף ביחד עם רצונותיו יכולים להתכלל באש הא-לוהית שבנשמה, היא האהבה של הנשמה לקדוש ברוך הוא, לאור אין סוף ברוך הוא.
 
[מקורות: ספר לקוטי שיחות כרך לב פרשת ויקרא א. כרך א פרשת ויקרא]
 
 

[1] ספר שמות, פרק מ פסוק לד.
[2] ספר ויקרא, פרק א פסוק א ואילך.
[3] 'אִשֵּׁה' מלשון 'אש' – פרוש רש"י על הפסוק.
[4] ספר ויקרא, פרק א פסוקים א-ט.
[5] פירוש רש"י על הפסוק (מובא כאן בשינוי לשון קצת). וראה גם פירוש רש"י באותו האופן גם על הפסוקים: 'וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַי-ה-וָ-ה, רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה הוּא (ספר שמות, פרק כט פסוק יח)', 'וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, אִשֶּׁה הוּא לַי-ה-וָ-ה (ספר שמות, פרק כט פסוק כה).
[6] ראה גם: ספר ויקרא, פרק א פסוקים יג, יז. פרק ב פסוקים ב, ט. פרק ג פסוק ה. פרק ו פסוק ח. פרק כג פסוקים יג, יח. ספר במדבר, פרק טו פסוקים ג, ז, י, יג, יד. פרק כח פסוקים ח, יג, כד. פרק כט פסוקים ח, יג, לו. 
[7] ספר במדבר, פרק כח פסוק ב. ראה גם: ספר ויקרא, פרק ג פסוק יא. פרק כא פסוקים, ו ח יז כא.
[8] כלומר – ביטול רצונו של האדם מפני רצונו של הקדוש ברוך הוא יכול להיות באופן של 'חשבון', כדי לזכות לחיי העולם הבא ולהנות מזיו השכינה וכו', אבל תכלית הביטול (וזהו החידוש שבהקרבת הקורבנות על פני שאר המצוות) היא ביטול שלמעלה מכל ציור ו-'חשבון'. 
[9] ספר שמות, פרק כה פסוק א ואילך.
[10] ראה אלשיך על הפסוק. ספר שני לוחות הברית דף סט עמוד א. ועוד.
[11] ראה ספר הזהר חלק ב, דף רלט עמוד א. חלק ג דף כו עמוד ב.
[12] ספר ישעיהו פרק כט פסוק יג: 'וַיֹּאמֶר אֲ-דֹנָי - יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה'.
[13] מסכת יומא, דף עו עמוד ב. ראה מסכת בבא קמא, דף עב עמוד א. וראה כל זאת מבואר בספר 'שיעורים בספר התניא חלק א עמוד 97 (בביאור לפרק ז בתניא).
[14] ראה רמב"ם, הלכות דעות פרק ג. טור ושולחן ערוך, אורח חיים סימן רל"א.
 




     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים