עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> דברים >> פרשת עקב >> המן - לחם מן השמים
 

המן - לחם מן השמים



בפרשת עקב ממשיך משה לומר את דבריו אל בני ישראל:

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ, וְהֵסִיר יְ-ה-וָ-ה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ, וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹקֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם, הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם, וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. וְנָשַׁל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּנְתָנָם      יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם, וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם, פְּסִילֵי אֱלֹקֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ הוּא, וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ, וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת            יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ, כִּי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ, הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ, וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"[1].

המן - כיצד יש בו עוני ורעב?!

בדברים אלה נזכר המן, הלחם שהיה יורד לבני ישראל מן השמים, שתי פעמים:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ",

וצריך להבין, הרי המן ניתן לבני ישראל במדבר [מקום שבו לא ניתן היה לגדל חיטה לעשיית לחם רגיל] באופן של מתנה מלמעלה, מן השמים – ואם כן, כיצד יתכן שיהיה בו עניין של עוני, רעב ונסיון, כמו שאומר הכתוב: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... הַמַּאֲכִלְךָ מָן... לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ"?!

צריך להבין מהי הכוונה הפנימית בכך שמתנה, ובפרט מתנה הבאה מהשמים, מביאה עימה עוני רעב ונסיון.
המן – עשירות שמביאה לעוני ורעב

ובכן, למעשה במן הייתה העשירות הגדולה ביותר, שכן מכיוון שהוא היה לחם מן השמיים הרי שהוא היה נבלע בכל איברי הגוף ולא הייתה בו שום פסולת[2], וכמו כן יכלו להרגיש בו את הטעמים של כל סוגי המזון[3],

ובנוסף לכל זאת הרי שיחד עם המן היו יורדות לישראל גם אבנים טובות ומרגליות[4] - עשירות בגשמיות ממש!

אך מצד שני הגמרא מספרת[5] שהמן הביא עימו גם עניות לבני ישראל, וזאת בשני אופנים:

מכיוון שבכל יום ויום המן היה יורד אך ורק לאותו היום בלבד [מלבד יום השישי שבו היה יורד מן גם ליום השבת], וזאת מבלי להותיר מאומה למחר, הרי שהייתה חסרה לאדם ה-'שביעה' שיש לו כאשר הוא יודע שכבר מונח אצלו הלחם של מחרת היום - "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו ליום המחרת למי שאין לו פת בסלו",

ובנוסף לזאת העניות וחוסר השביעה שהיו במן נבעו גם מכך שהאדם לא היה רואה בעיניו הגשמיות במן את אותם דברי מאכל שאת טעמם הוא הרגיש בעת האכילה – "אינו דומה מי שאוכל ורואה למי שאוכל אך אינו רואה".

ואם נשאל הכיצד יתכן שבדבר אחד, במן, יהיו יחדיו שני הפכים כל כך גדולים, עשירות ועניות - ובכן, התשובה לכך היא שלמעשה העניות שהייתה במן נבעה והשתלשלה מן העשירות שבו:

העשירות שהייתה במן הייתה כה גדולה מכיוון שהמן היה לחם מן השמים, עניין אלוקי – ולגבי אלוקות הרי אין שום הגבלות,
ולכן, מכיוון שהמן הוא עניין אלוקי שאין בו הגבלות, הרי שגם לאחר ירידתו למטה הוא נותר במהותו האלוקית, לא הייתה בו פסולת ויכלו לחוש בו את כל הטעמים - והשלימות שהייתה במן התבטאה בכך שלא רק שלא היו בו הגבלות של מזון, הבא בעיקרו מסוג הצומח שבעולם [לחם מן הארץ, חיטה] אלא גם זאת שהמן הביא עמו גם את השלימות של סוג הדומם שבעולם – אבנים טובות ומרגליות!

אך מצד שני, דווקא מכיוון שהמן נמשך מן השמים, שהם הרי למעלה מהגדרים הרגילים של העולם והזמן הרגילים[6]  אל תוך העולם הגשמי והזמן, הרי שהמן היה יורד בכל יום ויום אך ורק עבור אותו היום בלבד – וזאת מכיוון שהזמן בעולם הזה הגשמי מורכב מימים, אשר "נפרדים זה מזה"[7],
וכמו כן, מכיוון שהמן היה במהותו עניין אלוקי הנמשך מן השמים הרי שהעין האנושית לא יכלה לראות את כל אותם טעמים שטעמו אותם במן - מכיוון שעין אנושית מוגבלת אינה יכולה להשיג ולראות את הבלי גבול והאין סוף שבעניין אלוקי [על דרך משל, כמו שהעין הגשמית אינה יכולה לקלוט ולהשיג במבט ישיר את האור הגדול מנשוא של השמש],
ולכן, מצד אחד המן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, מכיוון שעצם מהותו היא עניין אלוקי ללא הגבלות – אך מצד שני הרי שמצד העולם והאדם המן היה גם בתכלית העניות,
שהרי בכל ענייניו של האדם יש תמיד איזושהי נקודה שעליה יכול האדם לומר שהיא שלו ובבעלותו, מה שאין כן לגבי המן, אין בו שום נקודה שעליה יכול האדם לומר שהיא שלו ["אין לו פת בסל"] – ועוד גם זאת שהאדם לא היה יכול לראות בעיניו את העשירות שיש במן, ואפילו לא כמאכל פשוט,
ואם כן, מצד הרגש האדם לגבי שתי נקודות אלה - הרי זו עניות גדולה ביותר.

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ"

ובעמקות יותר, לא רק שהייתה 'חסרה שביעה' מהמן, אלא עוד גם זאת שהוא הביא עמו רעב ממש, כמו שאומר הכתוב: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ":

כל דבר בעולם נברא במדידה ובהגבלה, יש לו את עניינו שלו ואין לו כל שייכות לדבר השני,
וכך, כמובן, הוא גם לגבי הלחם הרגיל, הלחם מן הארץ – לחם זה הוא מזון המוגדר בצורה מסויימת, ואין לו מהות אחרת, יש לו את הטעם שלו בלבד, וטעם זה הוא אשר נקלט באדם ומשביעו,
אך כאשר האדם אוכל מאכל שמיימי, מן, שהוא כאמור בלתי מוגבל, אז האדם אמנם חש בעשירות השמיימית הבלתי מוגבלת שבמאכל זה – אך יחד עם זאת האדם הרי יודע שכל מה שיקלוט מהבלי גבול שבמן הוא אך ורק גבולי וחלקי, והטעמים שאותם הוא לא קולט הם אין סופיים,
ומכך מתפתח אצלו רעבון, "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" – מכיוון שהוא 'טעם' מהאלוקות וכעת הוא נמשך אל הבלתי מוגבל שאין ביכולתו להשיג - "אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".
והכוונה הפנימית בכל זאת היא שהאדם, בכדי להשביע את רעבונו לאלוקות, ישתחרר מהמציאות העצמית שלו, מכל ההנחות שיש לו לגבי העולם.
[מקורות: הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ספר ליקוטי שיחות כרך ד שיחת פרשת עקב. עריכה: ר' רועי כץ, י"ח אב ה'תש"ע לבריאת העולם]
 

[1] ספר דברים, פרק ז פסוק יב ואילך.
[2] מסכת יומא, דף עה עמוד ב.
[3] מסכת יומא, דף עה עמוד א.
[4] מסכת יומא, דף עה עמוד א.
[5] מסכת יומא, דף עה עמוד א.
[6] ולכן לא היו דרושות למן כל ההנהגות הטבעיות הדרושות לעשיית לחם רגיל - חרישה זריעה וכו'.
[7] מסכת נזיר, דף ז עמוד א.
 



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים