עברית  |  English  |  

  ב"ה
 
 
 
 
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
 

 
בית דין אמריקה  |  



דף הבית >> סיפורים >> נשיאי ליובאוויטש >> אדמו"ר הריי"צ >> המאסר הראשון
 

 
המאסר הראשון


 
בכל שנות חייו היה רבי יוסף יצחק (הרבי הריי"צ) לוחם את מלחמת ה'. הוא הנהיג את חסידות חב"ד ביד רמה, הוא שלח וניהל את פעיליו שיילמדו תורה את הדור הבא, אפילו במחיר של מאסר ואף גרוע מזה. עבודת הקודש שלו, הייתה לצנינים בעיני השלטון הרוסי שכל תכליתם היה להשכיח תורה מעם ישראל, וזו הייתה העילה למאסרו. אדמור הריי"צ נאסר כמה פעמים. במאסר האחרון היה תלוי על ראשו גזר דין מוות רחמנא ליצלן. מאסר זה הסתיים בי"ב תמוז ונחוג כחג הגאולה. מאסרו הראשון של הרבי הריי"צ היה בילדותו...
                                              
המולת השוק הייתה רבה. קולות הסוחרים המכריזים על מרכולתם נשמעו למרחוק. הרחוב היה מלא בעלי חיים: סוסים רתומים לעגלות, ותרנגולות שמלאו בקרקוריהן הרמים את חלל האוויר. שפע הסחורה המוצעת שהוצגה לראוה על הדוכנים הביא אל השוק את עקרות הבית, והללו היו ממלאות את סליהן מכל טוב.

יוסף יצחק הקטן נוהג היה לעבור בשוק בשעה שהיה חוזר מלימודיו. הוא היה מברך לשלום את הרוכלים שהיו עמלים לפרנסתם, והיה שותף לשמחתם ולצערם.

הסוחרים הכירוהו היטב, שכן בעל קופת גמ"ח היה. ברשותו היו באותו זמן שלושים רובל, שאסף אחד לאחד, בשינון משניות בעל פה בהוראת אביו הרבי הרש"ב, ואותם היה נוהג להלוות לסוחרים, בסכומים קטנים, כדי שיוכלו לקנות סחורה.

באחד מימי חודש מנחם אב הלך לו יוסף יצחק הקטן ברחוב השוק כהרגלו, לצידו צעד חברו שמעון, והם מיהרו בדרכם לבתיהם לארוחת הצהריים. והנה נקרה בדרכם ר' דוד הקצב. על כתפו עגל, בזרועותיו שה קטן וסל של תרנגולים תלוי לו מלפניו. ר' דוד הכיר היטב את יוסף יצחק, שכן הוא היה אחד הלווים הקבועים בגמ"ח שניהל בכישרון בנו של הרבי. ר' דוד חייך בחיבה אל הילדים ופנה אל יוסף יצחק ואמר: "תקותי ל-ה' שארויח היום יפה".

לפתע יצא מאי – שם שוטר סמוק פנים וניגש במהירות אל ר' דוד. זה היה סגן מפקד המשטרה המקומית. הלה סטר על לחיו של ר' דוד בעצמה רבה, עד שהחל זב דם.  יוסף יצחק הקטן לא יכול היה לשאת את כאב ההשפלה של יהודי יקר כר' דוד, ובהתרגשות רבה התנפל על השוטר, דחפו בחזקה וצעק אליו בקול גדול: "שיכור מנוול!"...

סגן המפקד הביט בתמיהה על הילד החצוף שהעז לכנותו בכנויי גנאי, אחר החליק באצבעותיו על שפמו העבות, ובנצנוץ עיניים שטני תפס את הילד בבגדו ורעם בקול: "לא די בכך שהפרעת לי במילוי תפקידי, אף העזת לקרוע מעלי את אותות ההצטינות שלי! ענשך חמור עד מאוד" – צעק בגרון ניחר, והורה לאחד מעוזריו לעצור את יוסף יצחק הקטן בבית המעצר המקומי.

הלה, איש כפרי שיכור למחצה, תפס את הילד בצוארו והוליכו לבית המעצר. המולת השוק והצפיפות הרבה בו, הקשו את המעבר, והשוטר הזוטר צריך היה לפלס דרך בינות לקהל הרב, אולם איש לא שם לב לילד הקטן שנגרר בידיו הזדוניות. כשהגיעו השניים אל בית המעצר, דחף השוטר את הילד הקטן פנימה וצעק לעבר השוטר התורן בתחנה: "הכנס אותו פנימה, הוא נאסר על עבירה חמורה ביותר – הוא העז לקרוע את אותות ההצטינות של סגן המפקד!"

השוטר התורן קם לקראת יוסף יצחק והציץ בפניו: הממ... – המהם לעצמו – וסטר על לחי הילד כאומר: זו קבלת פנים מכובדת. אחר אחז באוזנו של יוסף יצחק והובילו במסדרון צר. לפתע עצר, פתח את אחת מדלתות הברזל במפתח גדול שהיה תלוי בצרורו ודחף את יוסף יצחק הקטן לתוך החדר, פנה לאחור וסגר את הדלת...

יוסף יצחק הקטן הושלך בכח אל הרצפה ועצמותיו רועדות. אימה גדולה נפלה עליו. החדר היה חשוך לגמרי, רצפתו קרה ושקט מוחלט היה במקום. רק עתה נזכר שלא הספיק לסעוד את סעודת הצהריים ורעב גדול אחזו. אולם לאחר רגע קט נרגע. ברעיונו חלפה המחשבה שהנה גם הוא, כאבותיו הקדושים – רבני חב"ד לדורותיהם, יושב בכלא. רעיון זה הפיח בו תקוה ושמחת חיים והוא החל לשנן משניות סדר "זרעים" ו"מועד" שהיו שגורות על פיו.

בעודו שונה את המשניות נשמעו לפתע מפינת החדר גניחה ממושכת וקולות פרפור. יוסף יצחק הקטן נבהל מאוד והתרחק לפינת החדר רועד כולו, מנסה להשקיע את מוחו במשניות ולגרש את מחשבות האימה שנפלו עליו. החדר היה חשוך לגמרי, ולא הייתה לו שום אפשרות לראות מיהו הגונח. האימה והפחד כמעט ששיתקו את הילד הרגיש, אך כוחות הנפש שלו הצליח לגבור על האימה הרגעית, והאמונה באלוקי ישראל חישלה את רוחו עד שהתפנה לתפילת מנחה.

בתחילה חשב להוסיף בתפילת "שמונה עשרה" את התפילה המיוחדת לעת צרה- "עננו", ואף להוסיף ולומר "על חטא", אולם במחשבה שניה החליט שלא זו בלבד שאין הוא צריך להוסיף תחנונים אלא שאפילו "תחנון" אין עליו לומר: "זכות כזו אינה מזדמנת בכל יום" – הרהר לעצמו – "לשבת בכלא על הגנת כבודו של יהודי – יום חג הוא, שבו אין אומרים "תחנון". וכך מתוך הרהורים אלו נעמד הילד לתפילת מנחה מתוך שמחה וכוונה של מצוה.

לאחר התפילה התיישב על מקומו והחל לחזור על סדר "זרעים". והנה, מתוך החשיכה שוב עלה הקול המפחיד. היה זה קול גניחה קורעת לב ולאחריה התפרפרות מעוררת צמרמורת. שיניו של יוסף יצחק נקשו ומחשבות אימה התרוצצו במוחו. לפתע נזכר, שבכיסו מצויה קופסת גפרורים. זו הייתה קופסא שקנה חברו שמעון לאחיו ליב ואותה הראה ליוסף יצחק בהיותם בשוק, אלא שמחמת המהומה הניח יוסף יצחק את הקופסא בכיסו, במקום להשיב לשמעון. הוא מיהר להצית את אחד הגפרורים.

לתדהמתו ראה בקצה החדר עגל צעיר כפות ורסן בפיו... פחדו עזבו כליל ומחשבתו הייתה נתונה לעגל המסכן הקשור בפינת החדר.

השעות נקפו וכבר סיים הילד את סדר "זרעים" והחל את סדר "מועד", כשלפתע שמע קול צעדים כבדים מתקרבים. באחת נפתחה הדלת ובפתח עמד השוטר התורן. הילד נרעד. את סטירתו של השוטר עדיין זכר, ולא רצה כלל להתקרב אל בן בליעל זה. אולם  למרבה הפלא היו פני השוטר מחויכות: "אתה משוחרר" – אמר בקול רך ומיד הוסיף: "סלח לי על שסטרתי על לחייך, לא עשיתי זאת מתוך כוונה תחילה, רגיל אני בכך. ובכלל, דם לא זב מחוטמך ושינך במקומן נותרו, ומה בכך?" הוא הביט בילד שעמד מולו ואמר: "לא ידעתי שאתה בן הרבי – אילו הייתי יודע, לא הייתי עושה זאת. המפקד בא בכבודו ובעצמו לשחרר אותך, ואני מתחנן לפניך שלא לגלות לו כי הכיתי אותך". כך הכביר השוטר דברי סליחה בשעה שהיו מהלכים במסדרון הצר בדרכם לחדר המפקד.

באותה שעה התנהל לפני המפקד המשטרה דיון בעניינם של ר' דוד הקצב המוכה והשוטר המכה. השוטר טען שהעגל שנשא ר' דוד הוא עגל שנגנב ממאיר הקצב, שקנה אותו אצל אחיו, ור' דוד הקצב טען שקנה את העגל, ולעדות הביא אתשאול העגלון ור' יואל הפחמי שנכחו בשעת המכירה.

כשנכנס יוסף יצחק אל החדר, הצביע עליו השוטר וטען: "והנה הנער שקרע מעלי את אותות ההצטיינות". אולם בטרם פנה המפקד לילד, נכנס משרתו של הרבי ומסר פתק לידי המפקד, וזה עיין בו ושחרר את הילד לביתו.

בחוץ כבר המתינו כל חבריו של יוסף יצחק ומיד עטו עליו, לשמוע מפיו את סיפור הפרשה. בתוך הדברים סיפר הילד על העגל שכה הפחידו. כששמע זאת משרתו של הרבי, פנה מיד לחזור אל בית המעצר, ושם הודיע למפקד על דבר העגל המסתורי שנמצא כלוא בחדר. המפקד, שהוצרך לחדול ממשחק הקלפים שבו השתעשע כדי לטפל בדבר, כעס מאוד לגלות שדברי המשרת נכונים, אך כעסו גבר פי כמה כשנודע לו שזהו העגל שנגנב ממאיר הקצב.
"כיצד מעז אתה לטעון" – פנה אל השוטר -  "שהעגל שבידי דוד הקצב גנוב, והרי אתה הוא שגנבת אותו והטמנת אותו בבית המעצר?!" כעסו של המפקד היה כה גדול, עד שהכניס את השוטר עצמו לכלא.

אביו של יוסף יצחק, ששמע את הסיפור כולו, נהנה מאוד למשמע הדברים ואמר: "טוב הדבר שעשית, להגן על יהודי ישר דרך, ואם בשביל כך סבלת שעות אחדות – מה בכך?" הוא גם הסב את תשומת ליבו של בנו לעובדה, כי בזכות זאת שהיו משניות חקוקות בזכרונו יכול היה ללמוד גם שם, ולהיבדל בכך מהעגל שגם הוא שהה באותו חדר.
מסירות נפשו של יוסף יצחק על טובתו של יהודי באה לידי ביטוי בכל משך ימי חייו, בהם שימש כרבם של חסידי חב"ד.

 
Bookmark and Share



     
  בית חב"ד הודו  
     
לייבסיטי - בניית אתרים