הלכות בית הבחירה
בימי בין המצרים (שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב) נוהגים ללמוד את הלכות בית הבחירה, העוסקות בבנין בית הקדש וכליו. לימוד הלכות בית הבחירה נחשב כבניה של בית המקדש ממש. לכן דוקא בימים שבהם מתאבלים על חורבן בית המקדש לומדים על בית המקדש וכך מקרבים את בניינו במהרה בימינו, אמן!!!!
יש מצוה מן התורה לבנות את בית המקדש כמו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כל בני ישראל חייבים בבנין בית המקדש, חוץ מילדים, מפני שהם לומדים תורה ולימוד תורה חשוב יותר מבנין בית המקדש.
בתחילה בנה משה רבינו את המשכן שנדד עם בני ישראל במדבר. כאשר הגיעו לארץ ישראל היה המשכן בכמה מקומות: בגלגל, בשילה, בנוב, ובגבעון. לאחר מכן נקבע מקום המקדש בירושלים בהר המוריה. מאז שנבנה בית המקדש בירושלים אסור היה להקים מקדש בשום מקום אחר.
את בית המקדש הראשון בנה שלמה המלך, בנו של דוד המלך. בית המקדש הראשון היה קיים במשך 410 שנים, עד שהגיע נבוכדנצר מלך בבל וכבש את ירושלים ושרף את בית המקדש ב-ט' באב. הוא לקח איתו לשבי את בני ישראל לבבל, וזה כידוע "גלות בבל".
את בית המקדש השני בנו עזרא ונחמיה, כאשר שבו בני ישראל לארץ אחרי גלות בבל, 70 שנה אחרי שנחרב בית המקדש הראשון. בית המקדש השני היה קיים במשך 420 שנה, עד שבאו הרומאים ובראשם המצביא טיטוס וצרו על ירושלים. וביום ט' באב העלו את בית המקדש באש והחריבו אותו. את כל היהודים הם לקחו איתם בשבי לרומא.
בית המקדש השלישי ירד מן השמים בביאת המשיח תיכף ומיד. יחזקאל הנביא ניבא בנבואה על צורת בית המקדש השלישי.
חלקי בית המקדש
חלקי המקדש ("ההיכל") הם: קודש, וקודש הקודשים. לפני הקודש יש חדר נוסף שנקרא "אולם". כמו שבמשכן הייתה חצר גדולה מסביב למשכן, כך מסביב להיכל הייתה חצר גדולה שנקראת "עזרה".
העזרה הייתה מחולקת לעזרת נשים, עזרת ישראל, ועזרת כוהנים.
קודש הקודשים - המקום הקדוש ביותר. אסור לאף אדם להיכנס אליו, חוץ מכהן גדול ביום הכיפורים.
כאשר היה צריך לבצע תיקונים בבית המקדש היו מכניסים את העובד בתוך תיבה והוא היה מסתכל רק על מה שהוא מתקן. כדי שלא יראה את קודש הקודשים.
בתוך הקודש היו שלושה כלים: המנורה, שולחן לחם הפנים, ומזבח הזהב. מזבח הזהב נקרא גם מזבח הקטורת כי עליו הקטירו את הקטורת פעמיים ביום בעת הטבת והדלקת הנרות, בבוקר ובערב.
בעזרת כוהנים, לפני האולם, עמד מזבח העולה שעליו הקריבו קורבנות. שם גם היה הכיור, שבו קדשו הכוהנים את ידיהם ואת רגליהם בכל פעם שהתחילו לעבוד בבית המקדש.
מצווה לבנות את בית המקדש מחומרים משובחים ביותר, כדי לפאר את בית האלוקים, הכל לפי יכולת עם ישראל. אם אין אפשרות בונים את בית המקדש מחומרים פשוטים, אבל כאשר לאנשים יש יותר כסף צריך לתרום לבית המקדש כדי לפאר אותו, ואפילו לצפות את כולו בזהב.
בונים את בית המקדש רק מאבנים או לבנים. אסור לחתוך את האבנים בתוך הר הבית, אלא מחוץ למקום המקדש, ומביאים את האבנים כשהם חתוכות ומסודרות לתוך בית המקדש. את אבני המזבח אסור לחתוך בכלל ובונים אותו מאבנים שלימות. אבן שנגע בו ברזל פסול למזבח. אבל אם בכל זאת היה צורך לחתוך את אבני המזבח, חתכו אותם עם תולעת השמיר בתוך בית המקדש. תולעת השמיר היא תולעת מיוחדת שבהליכתה היא חותכת אבנים.
כלי המקדש
המנורה, השולחן ומזבח הזהב, וכן כל הכלים ששייכים להם, חייבים להיות רק ממתכת ולא מעץ או אבן. אם העם עניים בונים ממתכת פשוטה, ואם העשירו עושים מחדש מזהב.
על מזבח העולה הקריבו את הקורבנות. המזבח היה במקום שממנו נברא אדם הראשון, בו הקריב נח קרבן לאלוקים כשיצא מהתיבה, ובו הייתה עקידת יצחק.
כאשר בנו את בית המקדש השני, שלושה נביאים עלו עם בני ישראל מגלות בבל: אחד ניבא להם על מקום המזבח, ואחר ניבא להם על הגודל והצורה, והשלישי ניבא להם שמקריבים על המזבח הזה את כל הקורבנות, אף על פי שבית המקדש עדיין לא היה בנוי.
מזבח הזהב
מזבח הזהב היה כולו מצופה זהב. בארבע פינות גג המזבח בלטו קרנות חלולות, בין הקרנות סביב שפתו של גג המזבח ניתן זר הזהב. על מזבח הזהב הקטירו את הקטורת פעמיים ביום.
המנורה
למנורה היו שבעה קנים: קנה אמצעי ועוד שישה קנים משני הצדדים, שלושה מכל צד. הנרות של ששת הקנים היו פונים אל הקנה האמצעי של המנורה. למנורה היו כמה סוגי קישוטים: גביעים, כפתורים, ופרחים. לפני המנורה היו שלוש מדרגות שעליהן הכוהן עלה כדי להיטיב ולהדליק את הנרות. בערב היה הכוהן מדליק את המנורה ובבוקר מיטיב (מנקה) אותה. בכל לילה שם הכוהן את אותה כמות שמן במנורה, ותמיד כמות זו הספיקה גם ללילה הקצר בקיץ וגם ללילה הארוך בחורף.
כשמישהו היה נכנס להיכל של בית המקדש, ראה את כל שבעת קני המנורה, הכיצד? המנורה עמדה בצד שמאל, לרוחב בית המקדש, כשכל הקנים מופנים כלפי הנר האמצעי, והנר האמצעי משתחווה לכיוון קודש הקודשים.
שולחן הפנים
על שולחן הפנים הניחו את לחם הפנים מידי שבת. הלחם נשאר על השולחן במשך שבוע שלם, עד לשבת הבאה, והוא נשאר טרי כאילו אפו אותו עכשיו. מעל השולחן היו כעין מדפים ללחם בשני טורים, בסך הכל היו 12 ככרות לחם. היו קערות מיוחדות שבהם אפו את הלחם כדי שהוא יהיה בצורה אחידה. לפני שהביאו את הלחם לשולחן הניחו אותו על שולחן עשוי שיש, ואחרי שהורידו אותו, הניחו את הלחם שהורידו על שולחן מזהב, כי "מעלים בקודש ולא מורידים" (לא מורידים לחם קדוש משולחן עשוי זהב, לשולחן פשוט).
הכיור וכנו
לכיור היו 12 ברזים כדי שכל הכוהנים יוכלו לקדש את ידיהם ורגליהם בבת אחת בלי להתעכב. לידו הייתה חבית מלאה במים שממנה המים הגיעו לכיור כדי שתמיד יהיו מים מוכנים עבור הכוהנים.
ארון הברית והכרובים
בקודש הקודשים הייתה אבן שנקראת "אבן השתיה" (שממנה הושתת – נוסד העולם). על האבן הזו הניחו את ארון הברית, שבתוכו היו הלוחות. בקודש הקודשים לפני הארון היו מונחים גם "צנצנת המן", זוהי צנצנת ובתוכה קצת "מן" שאכלו בני ישראל במדבר, וגם מטה אהרון שפרח בזמן מחלוקת קורח ועדתו. הסיבה ששמו שם את צנצנת המן היא: כדי שעם ישראל יזכרו שתפקידם בעולם הוא לימוד תורה, כמו שהיה במדבר, ואלוקים ימציא את הפרנסה ליהודי, כמו שהמציא להם את המן במדבר.
לפני חורבן בית המקדש ציוה יאשיהו המלך לגנוז את ארון הברית במנהרה עמוקה נסתרת שהכין שלמה המלך כאשר בנה את בית המקדש. ארון הברית עדיין מוסתר שם ובביאת משיח הוא יתגלה שוב, ויהיה בבית המקדש השלישי.
אורך קודש הקודשים היה 10 מטר, מכיוון מערב למזרח. רוחבו – מן הצפון לדרום היה 10 מטר. ארון הברית עמד בדיוק באמצע החדר. אורך ארון הברית היה 1.25 מטר. כאשר מדדו מהקיר הדרומי עד לארון מצאו 5 מטר. וכשמדדו מהקיר הצפוני עד לארון מצאו גם כן 5 מטר. כאשר מדדו את ארון הברית לבד אורכו היה 1.25 מטר. כאשר מדדו מהקיר הצפוני לדרומי היה 10 מטר. מכאן יוצא שארון הברית בנס לא לקח נפח, ועמידתו בקודש הקודשים הייתה מבחינת "נמנע הנמנעות" (רוחניות שאפשר למשש בידיים חומרניות).
יש חובה להתנהג בבית המקדש בכבוד וביראה: ללכת בנחת, לדבר ולהתנהג ביראה, ולזכור כל העת שהשכינה שורה בבית המקדש. אין להיכנס עם אבק דרכים ובנעליים. אין להפנות גב למקדש, ואסור לשבת בבית המקדש ובעזרה, מלבד מלכי בית דוד.
